הרמן קלנבאך

מפגש ראשון ביוהנסבורג

המפגש הראשון בניהם התרחש ביוהנסבורג של שנת 1903. מצד אחד ניצב מוהנדס קרמצ'נד גנדי, ומצד שני ד"ר הרמן קלנבאך אדריכל מצליח, רווק הולל ובן המעמד הגבוה. על רגע ההיכרות הזה כתב גנדי ביומנו: "נפגשנו במקרה. כשהכרתי אותו נדהמתי מהפזרנות ומאהבת המותרות שלו, אולם עוד בפגישתנו הראשונה החל להציג שאלות מעמיקות בענייני דת... היכרותנו התפתחה עד מהרה לידידות קרובה מאוד עד כדי זהות המחשבה, והוא שוכנע כי עליו לבצע בחייו את אותן התמורות שביצעתי אני בחיי".

עומק הקשר שנרקם בין השניים נחשף במכתבים אינטימיים שכתב גנדי לקלנבאך חמש שנים מאוחר יותר, בהם התוודה: "השתלטת לחלוטין על גופי. זוהי עבדות עזה". גנדי, שבחר לעזוב את אשתו קסטורבה (לה נישא כשהיה בן 13 והיא בת 14), כינה את קלנבאך בכינוי הסודי "הבית התחתון" ואת עצמו "הבית העליון". השניים נשבעו זה לזה ל-"עוד ועוד אהבה... כזו שהעולם טרם ראה", והשפעתו של גנדי הייתה כה רבה עד ש-"הוא גרם ל'בית התחתון' להבטיח שלא יביט עוד בתשוקה בנשים". פרטים מטלטלים אלו נחשפו בספרו של ג'וזף לליוולד, "Great Soul" (הנפש הגדולה – משמעות הכינוי "מהטמה"). לליוולד, עורך ה-New York Times לשעבר וזוכה פרס פוליצר, שרטט ביוגרפיה שחורגת מהנרטיב המקובל.

מעבר לממד האישי והמרגש, קיימת הסכמה רחבה בין החוקרים כי הרמן קלנבאך היה הדמות הקרובה והמשפיעה ביותר על עיצוב אישיותו של גנדי. למעשה, הזרעים של תורת ה"סאטיאגרהא" (התנגדות לא אלימה) ודרכי פעולתו המוסריות של גנדי בהודו, נבטו וצמחו בתקופת שהותו בדרום אפריקה – לצדו של קלנבאך.

הקשר ביניהם לא הסתיים באפריקה. "הסיבוב השני" של יחסיהם התרחש בשנים 1937 ו-1939, כאשר קלנבאך יצא לשליחות גורלית אל גנדי בהודו כחלק מהמאמץ הציוני. פעילות זו מציבה את קלנבאך כגשר חי וייחודי האדם שחיבר, יותר מכל אחד אחר, בין העולם היהודי לבין התנועה הלאומית ההודית. לא ניתן להבין את דמותו של גנדי, על מורכבותה וערכיה, ללא הבנת הקשר העמוק והבלתי נפרד שלו עם הרמן קלנבאך.

קלנבאך והחוג התיאוסופי

שורשיו של הרמן קלנבאך נטועים בנדודי העם היהודי. משפחתו, שנמלטה מהאנטישמיות ומהדיכוי של רוסיה הצארית, היגרה מליטא אל המרחב הגרמני בחיפוש אחר ביטחון. הרמן נולד בשנת 1871 בכפר ז'מאיצ'ו נאומייסטיס שבפרוסיה המזרחית, למשפחת סוחרים שביקשה להיטמע בסביבתה ושינתה את שמה מ"קלמנוביץ" המזרח-אירופי ל"קלנבאך" בעל הצליל הגרמני. בעוד משפחתו ניהלה מנסרת עצים בכפר קטן על גדות הנהר, הרמן ואחיו נשלחו לרכוש השכלה גבוהה בערים הגדולות. הקשר הציוני-ארצישראלי כבר פיעם במשפחה: אחיו, יוסף קלמנוביץ, היה חותנו של מיכאל הלפרן, מדמויות המפתח בהקמת המושבות יסוד המעלה, חדרה ונס ציונה. לאחר שהשלים דוקטורט באדריכלות ושירת תקופה קצרה בצבא, החליט קלנבאך ב-1896 להגר לדרום אפריקה בעקבות דודיו. שם, כישרונו כאדריכל הפך אותו במהרה לאיש מקצוע מצליח ולאדם אמיד מאוד. הקשר הגורלי נולד סביב שולחן במסעדה צמחונית, שם נפגשו לראשונה האדריכל המצליח ומהאטמה גנדי. על פניו, קשה היה לדמיין שני אנשים שונים יותר.

השניים הגיעו מעולמות מנוגדים בתכלית, מה שהופך את החיבור ביניהם למרתק אף יותר. קלנבאך היה התגלמות הנהנתנות המערבית: גבר לבן, גבוה וחסון, אדריכל אמיד בעל "ידי זהב" וטעם יוקרתי. הוא היה רווק הולל וראוותן, חובב מושבע של ספורט, תיאטרון ואוכל טוב, אדם שחי כדי לספק את תאוותיו האישיות והוציא על כך הון רב. לעומתו, גנדי הציג דמות שונה לחלוטין: עורך דין אסיאתי שנטה לסגפנות קיצונית וחסכנות קפדנית. הוא היה אדם דתי ומוסרי מאוד, שלמרות היותו בעל משפחה, כבר גמלה בליבו ההחלטה לקבל על עצמו פרישות מינית מוחלטת. בעוד קלנבאך התענג על מותרות העולם הזה, גנדי היה שקוע בחיפוש בלתי פוסק אחר האמת והקדיש את כל פועלו לתיקון חברתי מתוך תחושת שליחות ציבורית עמוקה.

הקשר העמוק בין מהאטמה גנדי להרמן קלנבאך לא נולד בחלל ריק. הוא צמח מתוך קרקע רוחנית משותפת האגודה התיאוסופית. אגודה זו, שנוסדה בניו יורק בשנת 1875 על ידי הלנה בלוואצקי, ביקשה לפענח את סודות היקום ולמצוא את המקור המשותף לכל הדתות. סמלה של האגודה, המשלב בין מגן דוד, צלב וסמלים דתיים נוספים, שיקף בדיוק את המהות הזו, אחדות בתוך השונות.

בשנת 1899 הקים לואיס ריץ, ידידו היהודי של גנדי, את סניף האגודה בדרום אפריקה ("יוהנסבורג לודג'"). עבור הקהילה היהודית המקומית, האגודה הציעה משהו יוצא דופן באותם ימים שוויון מוחלט. ההבטחה לקבלת האחר ללא הבדל דת, גזע או מין קסמה לקבוצת אינטלקטואלים יהודים שחיפשו משמעות מעבר לדת הממוסדת. בין חברי הקבוצה בלטו שמות כמו הנרי פולק, לואיס ריץ, גבריאל וכמובן קלנבאך.

דרום אפריקה כמעבדה רוחנית

עבור חברי הקבוצה היהודים, גנדי לא היה רק מנהיג פוליטי אלא דמות שגילמה בחייה את אותם ערכים תיאוסופיים של צדק ושוויון. התלהבותם מהדרך הבלתי מתפשרת שלו יצרה ברית ייחודית, חבורה של יהודים חדורי אידיאולוגיה שסייעו להניח את היסודות למאבקיו המוקדמים של גנדי בדרום אפריקה, מתוך אמונה עמוקה באחווה אנושית אוניברסלית. מוהנדס קרמצ'נד גנדי נודע כאחד המנהיגים המשפיעים ביותר במאה ה-20, בעיקר בזכות עמידותו השקטה אך העוצמתית מול האימפריה הבריטית. בלבה של משנתו עמדה הסאטיאגרהא ("היאחזות באמת") פילוסופיה פוליטית ששילבה באופן הדוק את עיקרון האהימסה ההודי, המקדש את חיי כל היצורים ודוגל באי אלימות מוחלטת. שורשי המהפכה של גנדי לא צמחו ברחובותיה הסואנים של דלהי, אלא דווקא הרחק משם. לאחר לימודי משפטים בלונדון, חזר גנדי הצעיר להודו וגילה כי עולם המשפט המקומי אינו מאיר לו פנים. בצעד של חוסר ברירה, קיבל הצעה לעבוד עבור איש עסקים הודי בדרום אפריקה, החלטה ששינתה את פני ההיסטוריה. 20 השנים שבילה גנדי בדרום אפריקה היו המעבדה שבה זוקקה תפיסת עולמו. שם, מול קהילה של כ-100,000 הודים שחיו כפועלים נטולי זכויות תחת שלטון קולוניאלי מדכא, החל גנדי ליישם את בקיאותו המופלגת בחוק הבריטי כדי להגן עליהם. מה שהחל כייצוג משפטי טכני, הפך במהרה למרי אזרחי מאורגן ובלתי-אלים כנגד האפליה והרוע. הפסיפס הרעיוני של גנדי הורכב לא רק ממקורות הינדואים, אלא גם מהשפעות מערביות מפתיעות. במהלך לימודיו בלונדון הוא נחשף לכתביו של לב טולסטוי, שקידם פציפיזם רדיקלי בהשראת משנתו של ישו והעיקרון של "הפניית הלחי השנייה". גנדי אימץ את הרעיונות הללו בחום, ומיזג אותם לתוך המאבקים המפורסמים שניהל מאוחר יותר, הרעיונות זוקקו בחווה ליד יוהנסבורג שבה ניסה להגשים את הרעיונות ולנסח את העקרונות. השטח לחווה מומן על ידי הרמן קלנבאך שגם מימן את הבניה ואת המחיה של השנה הראשונה. חווה זו נקרא "חוות טולסטוי" במהותה דמתה החווה ל"חוות כנרת" או ל"ביתניה עילית" חווה שבה ניסו להגשים את האידיאל של חיי פשטות שוויוניים ברוח טולסטוי. בבית זה ניסחו קלנבאך וגנדי שלושה עקרונות: כל עבודה מכבדת את בעליה במידה שווה. טובת הפרט זהה לטובת הכלל. חיי עמל הם חיים ראויים.

בחווה זו פיתח גנדי את תורת הסאטיאגרהא (בסנסקריט: "כוח האמת" או "לדבוק באמת") שבסיסה עומד העיקרון ופרקטיקה של התנגדות לא אלימה. מאוחר יותר יישם גנדי תורה זו במאבקו לעצמאות הודו.

ב-4 ביולי 1910, יצאו מהאטמה גנדי, שני בניו והרמן קלנבאך למסע ששינה את חייהם. הם עברו ל"חוות טולסטוי" קומונה שנקראה על שם הסופר הרוסי הנערץ עליהם והפכו אותה לזירה של ניסוי חברתי ורוחני רדיקלי. השנים שבילו שם נחקקו בזיכרונם כפסגה של אנרגיה רוחנית ואמונה טהורה. בחווה שרר שוויון מוחלט. האידיאל היה ברור: חיים כאיכרים עניים, ללא מכונות וללא העסקת פועלים זרים. הכל נעשה במו ידיהם מחקלאות ומיחזור ועד תפירת בגדי עבודה אחידים. המטבח היה צמחוני לחלוטין, וגם המתיישבים המוסלמים והנוצרים אימצו את התזונה הזו מרצון כחלק מחיי השיתוף. קלנבאך, שהיה יד ימינו של גנדי, לא הסתפק בניהול; הוא נסע למנזר כדי ללמוד את אמנות ייצור הסנדלים ולימד את גנדי את המלאכה. גנדי התגאה בכך כל כך, עד שבפרידתו מדרום אפריקה העניק זוג סנדלים מעשה ידיו ליריבו הפוליטי המר, הגנרל סמאטס. אחד השיאים של החווה היה בית הספר האלטרנטיבי שהקים גנדי. שם הוא ערך ניסויים חינוכיים נועזים שלא העז לחזור עליהם מעולם. בסוף ימי עבודה מפרכים, היו גנדי וקלנבאך מתיישבים ללמד את הילדים, כשגנדי לעיתים קורס מרוב עייפות ונרדם באמצע השיעור. עבורו, זה לא היה רק לימוד, אלא "ניסוי דתי מלא מחשבה".

החיים בחווה נבחנו מדי יום מול עקרון האהימסה (אי-אלימות). זה הגיע עד כדי דיונים סוערים בשאלה האם מותר להרוג נחשים ארסיים שהסתובבו בחווה (התשובה הייתה לא). לצד זאת, גנדי וקלנבאך דגלו בפרישות מינית מוחלטת (ברהמצ'אריה) וציפו לכך מכולם. אולם, המציאות זימנה משברים לא פשוטים כשבנו של גנדי, מנילאל, ניהל רומן עם אישה נשואה, גנדי לקח על עצמו את האשמה, צם במשך שבוע וערך וידוי פומבי. גנדי הנהיג רחצה משותפת של בנים ובנות כדי לעודד טוהר ותמימות. כשגילה שבוצע מעשה בעל רקע מיני בין הנערים לנערות, רעד כולו מזעזוע. בתגובה יוצאת דופן, הוא שכנע את הנערות לגלח את שער ראשן כ"סימן מגן" שיזקק את נפשותיהן ואת עיני החוטאים.

בילות בחוות טולסטוי לא הסתיימו בעבודה הפיזית. אל מול שקיעות דרום אפריקה, היו גנדי, קלנבאך והמתיישבים מנהלים שיחות עומק על אלוהים, פשטות ומשמעות. כפי שסיכם זאת גנדי לימים: "ניסיונו למצוא את השורש הדתי בכל פעולה שלנו". החווה לא הייתה רק מקום מגורים, היא הייתה הניסיון לחיות את הנשמה בתוך היום-יום המפרך.

הפרידה והמפגש המחודש

בשנת 1913, חוות טולסטוי החלה להתרוקן. בעוד שגנדי התכונן לחזרתו להודו, קלנבאך שקל ברצינות לעלות לארץ ישראל כחלוץ. אלא שהגורל רצה אחרת: המאבק ההודי בדרום אפריקה התלקח מחדש, וקלנבאך, כדרכו, נטש את תוכניותיו האישיות כדי לעמוד לצד חברו. השניים נעצרו, נכלאו, ושוחררו רק לאחר מחאות בינלאומיות. עם שחרורם, החליט קלנבאך לעזוב הכל את הונו, רכושו ועולמו המוכר ולהצטרף לגנדי להודו. השלושה (יחד עם קסטורבה, אשתו של גנדי) הפליגו לאנגליה בדרך ליעדם הסופי, אך אז פרצה מלחמת העולם הראשונה וטרפה את הקלפים. קלנבאך, שהחזיק בנתינות גרמנית, הוגדר מיד כ"נתין מדינת אויב" ונעצר על ידי הבריטים. במשך שלוש שנים הוא נמק במעצר, כשגנדי שומר איתו על קשר במכתב שבועי קבוע. כששוחרר לבסוף בחילופי שבויים, קלנבאך היה אדם שבור. הוא נעלם, הסתובב בעולם חסר כל, ולבסוף חזר לגרמניה ומשם לדרום אפריקה בקושי רב.

כשגנדי שמע שחברו הטוב בחיים וחזר לדרום אפריקה, הוא כתב לו בהתרגשות: "עבורי זוהי תחיית המתים. לו יכולתי, הייתי רץ לחבק אותך." אך למרות המילים החמות, המרחק והזמן עשו את שלהם. הקשר הפך לרופף מכתב או שניים בשנה ונראה היה שהשנים היפות נותרו מאחור.

התפנית הגיעה ב-1936. משה שרת (לימים ראש ממשלת ישראל) זיהה את הפוטנציאל הייחודי של קלנבאך וביקש ממנו לגייס את תמיכת גנדי בציונות. המשימה נראתה כמעט בלתי אפשרית: הפוליטיקה ההודית של אותה עת הייתה תלויה באחדות עם המוסלמים, שתמכו בערביי ארץ ישראל. קלנבאך, שהפך לציוני נלהב בעקבות עליית הנאציזם, קיבל על עצמו את המשימה. הוא עבר דרך ארץ ישראל, סייר בקיבוצים ונזכר בעצב בדמיון לחוות טולסטוי, ומשם המשיך להודו. בשעה ארבע לפנות בוקר, נכנס קלנבאך לחדרו של גנדי ומצא אותו שקוע בתפילה, דומם כפסל. כשהמנהיג ההודי פקח את עיניו, הוא ניגש לקלנבאך, חיבק אותו ואמר: "כמה שנים עברו? השיער שלך כבר נלבין". ברגע אחד, 23 שנות פרידה נמוגו.

קלנבאך שהה לצד גנדי וניסה לשכנעו להכיר בזכות היהודים על ארץ ישראל. הוא אף ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את גנדי לסטות מדרך ה"אהימסה" (אי-אלימות) כדי להילחם בנאציזם ובחוקי הגזע. למרות הקרבה המחודשת, גנדי נותר איתן בעמדתו ולא יצא בהצהרה רשמית לטובת התנועה הציונית.

מסעו האחרון של קלנבאך גבה ממנו מחיר אישי כבד. הוא נדבק במלריה במהלך הביקור בהודו ובשנת 1945 נפטר בדרום אפריקה. נאמן לחזונו הציוני ולערכי השיתוף שספג בחוות טולסטוי, הובא קלנבאך למנוחות בבית הקברות של "אם הקבוצות", דגניה א', בצילום:גנדי, הרמן קלנבאך וסוניה שלזין (מזכירתו של גנדי), יוהנסבורג, 1913.

למי שרוצה להרחיב בנושא מרתק זה מומלץ לקרוא את ספרו של שמעון לב "נהירין לנו שבילין דהודו",