ז'אק פיקאר

ראשית הצוללות

כבר אז היה ברור שכדי לרדת לעומק יש צורך במערכת שתגן על האדם. עמקי הים היו מסוכנים ומסקרנים בו זמנית. השליטה המתרחש מתחת לפני המים היה משאת נפשם הקבועה של שליטים ומצביאים, וניסיונות לתכנן כלי שיט תת מימי נעשו על ידי כמה וכמה מלומדים בימי הביניים. הראשון שהצליח היה הממציא ההולנדי קורנליס דרבל, שבשנת 1621 הציג את הצוללת שלו בפני המלך ג'יימס ה-1, לחופי נהר התמזה. הצוללת, שנבנתה מעץ מצופה עור משומן ואטום למים, אויישה על ידי 16 מלחים שמשכו במשוטיה. היא הפליגה בין ווסטמינסטר לגריניץ' והצליחה לשהות מתחת למים כשלוש שעות. אחד המשקיפים מהגדה כתב בהתרגשות כי "לא קשה לדמיין כמה שימושית יכולה המצאה נועזת כזאת להיות בזמן מלחמה, אם באופן זה ניתן יהיה לתקוף מהמסתור ספינות אויב ולהטביען בעזרת איל ניגוח". הצוללת של דרבל נותרה בגדר קוריוז מלכותי. דרבל נקלע לקשיים כלכליים ונהג בצוללת כתעלול פרסומי, מפיץ שמועות על מפלצת השוכנת מתחת לגלים כדי למשוך סקרנים לבקר בפאב שפתח למרגלות גשר לונדון. רק בשנת 1775 נעשה ניסיון רציני לבנות צוללת לצורכי תקיפה. היה זה האמריקאי דיוויד בושנל שבנה את ה"צב" - צוללת קטנה שהייתה מיועדת לאדם אחד ולמעשה הייתה הצוללת הצבאית הראשונה בעידן המודרני. הצוללת נוסתה על ידי אחיו של הממציא, עזרא בושנל, ולאחר אימונים קצרים, ב-7 בספטמבר 1776 התקיימה טבילת האש הראשונה של "צב". המטרה הייתה האנייה איגל (HMS Eagle), אך ניסיונו לטבע אותה סוכל, משום שהמקדח פגע בחיזוק ברזל.

כך או אחרת צוללות אלו לא ירדו לעומקים מרשימים. מעמקי הים והמסתורין שבהם היו עדיין מחוץ להישג בני האדם. רק במלחמת העולם הראשונה החלו הצוללות להפגין את מלוא הפוטנציאל ההרסני הטמון בהן. היה זה כאשר אניית הדואר והנוסעים הבריטית "לוסיטניה", הוטבעה בידי צוללת גרמנית ב–1915 על כל 1,198 הנוסעים שעל סיפונה, בהם כמעט מאה ילדים וכמאה שלושים אמריקאים. הטבעת הספינה הייתה אחת הסיבות המרכזיות שדחפו את הנשיא וודרו ווילסון להצטרף למערכה שנתיים לאחר מכן.

ז'אק פיקאר והטריאסטה

העיסוק המאסיבי בצוללות החל ב–1931, בגרמניה תחת פיקודו של אדולף היטלר, באמצעות חברות פלדה ותיקות כ"תיסן" ו"קרופ". גרמניה החלה שוקדת על בניית צי הצוללות שלה מחדש, אותו צי ששיחק תפקיד מכריע במלחמת העולם השנייה ושעליו כתב ווינסטון צ'רצ'יל כי היה זה "הדבר היחיד שבאמת הפחיד אותי". ז'אק הוא בנו של אוגוסט פיקאר. ז'אק נולד יולי 1922 בבריסל בלגיה. ז'אק היה כלכלן, אשר התרחק מהרפתקאותיו המדעיות של אביו, אבל הגורל והגנים היו חזקים ממנו ובשנת 1953, בעת ששהה באיטליה לרגל עסקיו, פנו אליו אנשי אקדמיה כדי שיסייע כלכלית בבנייתו של תא צלילה חדש. ז'אק הזעיק את אביו לאיטליה ואוגוסט ניצל את הידע שצבר בתחום תא הלחץ אשר זיכה אותו בתואר "האסטרונאוט הראשון". אלא שכעת מאמצי הפיתוח הם לכיוון ההפוך - מן הגובה אל המעמקים. אוגוסט בנה את ה"טריאסטה" בדיוק עם אותם עקרונות. אורכה היה 15 מטרים.

באותה עת התחרו במי הים התיכון שני תאי צלילה בצלילות עומק מרשימות: בטולון ערך הצוות הצרפתי את ניסוייו ובנאפולי השיקו אנשיו של אוגוסט פיקאר את ה"טריאסטה". צוות ה"טריאסטה" צלל לעומק של 3,150 מטרים ובשנת 1954 צללו בעזרתה לעומק של יותר מארבע קילומטרים!!!

באותה עת הודיע ז'אק על החלטתו לנטוש את הכלכלה לטובת המשך הרפתקאות הצלילה, ואוגוסט, בן ה-69 הודיע על פרישתו.

אל שקע מריאנה

בשנת 1958 רכש חיל הים האמריקני את ה"טריאסטה" תמורת 250,000 דולר. ז'אק נסע בעקבותיה לארצות הברית ויחד עם סגן דון וולש החלו בסדרת צלילות, כאשר בכול פעם צללו לעומק רב יותר. במשך כשנתיים צללו 26 צלילות אבל הצלילה המרשימה ביותר הייתה הצלילה לעומק של 10,911 מטרים. (פי 3 מעומק הצלילה של אוגוסט פיקאר). על מנת להבין את העומק הזה רצוי לזכור כי ההר הגבוה ביותר על פני הארץ הוא האוורסט וגובהו 8,848 מטר כלומר העומק הוא כמעט 2 ק"מ יותר מהאוורסט. ב-23 לינואר 1960, סגן דון וולש וז’אק פיקאר היו ספונים בתוך הצוללת ה”טריאסטה”. ליבו של ז'אק הלם בחוזקה. הוא סמך על הצוללת שבנה אביו אבל ידע את גודל הסכנה הטמונה בעומק שכזה. לחץ המים על הצוללת הוא כ-9.5 טון למטר מרובע, כך שאם היה נפרץ חור בגוף הצוללת, הם היו נמעכים תוך שניות. הירידה הייתה איטית. כעבור 5 שעות הם הגיעו לקרקעית לנקודה הכי עמוקה הידועה והנגישה בקרום כדור הארץ. השקע הממוקם בצפון-מערב האוקיינוס השקט הוא תהום צ'לנג'ר או בשמו הידוע שקע מריאנה אשר נמצא ממזרח לאי גואם.

אף אחד לא ציפה שה”טריאסטה” תחזור עם גילויים על בעלי חיים בקרקעית הים. הסברה הייתה שבקרקעית התהום אין זרמים שיביאו חמצן חדש מעומקים נמוכים יותר, ולכן גם לא יהיו יצורים חיים. האמריקאים קיוו שניתן יהיה להשליך אל התהום פסולת רדיואקטיבית, והיעדר הזרמים ישאיר את החומרים המסוכנים לנצח בקבר הקר והדחוס שלהם. למרבה ההפתעה הבחינו שני הצוללים מבעד לחלון ביצור דמוי שרימפס, בדג קטן השוחה לאיטו ומדוזה שריחפה לה בשלווה. המשמעות הייתה שבתהום צ'לנג'ר קיים חמצן ומכאן שישנם גם זרמים שיסיעו אותו. זה היה סופו של רעיון הקבר הרדיואקטיבי. כעבור עשרים דקות בתחתית הים נשמע רעש מדאיג, רעידה חזקה הורגשה והיה ברור שמשהו רע קורה. וולש ופיקאר מיהרו לשחרר את המשקולות וכעבור שלוש שעות ורבע חזרו אל פני השטח. שם גילו כי חלון אחד נסדק אך למזלם הוא לא התנפץ. וולש ופיקאר ביצעו את הצלילה העמוקה בהיסטוריה כעשור לפני שהאדם הראשון הגיע לירח. מאז, 12 אנשים הלכו על הירח ובסה"כ שהו 300 שעות על פני הירח, בעוד בעומק האוקיאנוס שהו בני אדם במצטבר רק שלוש שעות, ולעומק המדהים של 12 ק"מ הגיעו עד היום רק שלשה אנשים. במאי הקולנוע ג’יימס קמרון (טיטאניק) היה האדם השלישי שצלל במקום. זה היה במרס 2012, בגיל 57 לאחר 3 שעות הגיע לאותו עומק עם צוללת ירוקה - הצ'לנג'ר, שנבנתה במיוחד למשימה המורכבת. ז'אק פיקאר המשיך לפרוץ גבולות ימיים גם בימים שאחרי ה“טריאסטה”. הוא בנה צוללת גדולה שהייתה מסוגלת לשאת עד ארבעים איש, ובשנת 1969 חבר לסוכנות החלל האמריקנית. בנאס"א רצו לבחון את הרעיון של תחנת חלל ולכן שלחו את פיקאר, יחד עם עוד חמישה אנשי צוות, לבלות חודש שלם מתחת למים כשהם נישאים על מימיו של זרם הגולף באוקיינוס האטלנטי.

בנובמבר 2008, בגיל 68 הלך ז'אק פיקאר לעולמו וזה היה האות לבנו ברטראן להתחיל להשמיע את קולו.