זלמן דוד לבונטין

חזון הבנק הציוני

כבן למשפחת בנקאים ידע הרצל כי למימוש חזונו למשק מודרני לעם היהודי יש צורך בגוף מממן שיהפוך את החזון למציאות: "התנועה הציונית זקוקה למכשיר פיננסי בעל יעילות וטוהר מידות על מנת להשיג את מטרותיה. התנועה הציונית חייבת להשתחרר מחסדם של הנדבנים". במרץ 1899 הקים הרצל בלונדון את חברת 'אוצר התיישבות היהודים' (א.ה.ה) שהנפיקה מניות יסוד שהוחזקו על-ידי מועצה בת 23 נגידים שהיו נציגי ההסתדרות הציונית. הרצל היה יו"ר המועצה ודוד וולפסון מונה כיו"ר מועצת המנהלים. כנאה דורש נאה מקיים הרצל השקיע את הסכום הגדול ביותר ורכש בכספי הנדוניה של אשתו 2,000 מניות בשווי 2,000 ליש"ט, אך למרות זאת נכשלה החברה בגיוס הכספים הדרושים.

כישלון זה הביא להקמתה של חברת 'אנגליא-פלשתינה' (אפ"ק - ראשי תיבות לשמו הרשמי באנגליתAnglo-Palestine Company) שהיה חברת בת של א.ה.ה. מטרת החברה היתה להיות הבנק הציוני הראשון ולהתנהל כבנק עם שיטות מימון ואשראי כמקובל בעולם. סיבות הקמת החברה לא היו רק פעילות בנקאית אלא גם יזמות והשקעות בארץ ישראל בתעבורה ימית, תקשורת, נדל"ן, עיור ותשתיות. המשרד הראשון של החברה בישראל הוקם ביפו באוגוסט 1903 ופעל כבנק שבראשו עמד זלמן דוד לבונטין (זד"ל) ששימש כמנכ"ל.

לבונטין מעצב את אפ״ק

מיד עם כניסתו לתפקיד נתקל זלמן דוד לבונטין בקשיים רבים שהערימו עליו התורכים שביקשו להגביל אותו מאחר שראו בבנק ביטוי לשאיפות ההתפשטות הלאומית-ציונית בארץ ישראל שהייתה תחת שליטתם. קושי אחר אשר עמד מול לבונטין היה דווקא מצד התושבים היהודים בארץ ישראל שעד אז חיו מתרומות. כעת, לא רק שצריך לבקש הלוואה אלא להחזירה בהתאם ללוח הזמנים שהוגדר בליווי ריבית. בקיץ 1903 נפתח הסניף הראשון ביפו, לא הרחק מהשעון ברחוב עג'מי (כיום רחוב יפת 18). שנה אחר כך נפתח סניף בירושלים וב-1905 נפתח הסניף השלישי בבירות. סניף זה היה נקודת מפנה לבנק, כפי שכתב לבונטין: "מיום שייסדנו סניפנו בבירות, פסקו הבנקים באירופה להביט עלינו כאל מוסד צדקה והתחילו להתייחס אלינו כאל בנק". בדיוק אז עמד הבנק לפני פשיטת רגל וגלגל ההצלה הגיע מהבנקאי ההולנדי הציוני יעקובוס קאן שנתן לבנק הלוואה שאפשרה לו להמשיך לפעול. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפתחו סניפים נוספים בחברון, חיפה, צפת, טבריה ועזה.

זלמן דוד לבונטין הביא למהפכה בארץ בתחום הבנקאות באמצעות מנגנון ההלוואות שעד אז היתה ההלוואה מושתתת על "אומץ רוחו וגבורתו של המלווה" כפי שהגדיר. לראשונה דרש לבונטין מן הלווים ביטחונות בהתאם למקובל בעולם המערבי. בטחונות שלעיתים היו שעבוד של כלי העבודה, תבואות עתידיות או הסחורה עצמה. הוא דרש אותם מכולם, ללא יוצא מהכלל, ואפילו מהמושל התורכי של ירושלים ששעבד לו את הכנסותיו ממסים במחוז חברון. שיטת הביטחונות הסירה את הסכנה שבהלוואות והורידה את הריבית, דבר שעודד את החקלאים לקחת הלוואות ולהגדיל את תנובת עמלם.

הבנק שימש גם כגנזך בטוח לשמירת מסמכי המושבות. כך קבע הרב קוק כי עותק נאמן למקור של ספר האחוזה של פתח תקווה יישמר "בארון ברזל מיוחד בבנק אפ"ק ביפו והמפתח יהיה תחת יד ראש ועד המושבה."

עוד תחום שזלמן דוד לבונטין ביצע בו מהפכה היה מעמד 'הפקיד'. באותה עת נתפס הפקיד כקלגס גס רוח וחסר רגישות. על מנת לשנות את תדמית הפקיד קבע לבונטין כי שפת השרות והדיבור בבנק תהיה עברית - חידוש באותה תקופה. הוא חיבר את 'ספר השימוש' שבו קיבץ את נהלי העבודה. הוא דאג לשכר הוגן עבורם, ביסס את ה'קביעות' במקום עבודה והקים את קופת הגמל הראשונה בישראל שהבנק והעובד נדרשו להפריש אליה סכום קבוע בכל חודש. בבוא היום, כאשר נמנע מן העובד לעבוד מפאת מחלה או פרישה שילמה לו הקופה את שכרו.

לבונטין אייש את עמדות המפתח בעובדים ממשפחות מבוססות וידועות בארץ באותה עת, כדוגמת משפחות מני, אלישר, ריבלין, סלונים, בן-טובים, שלוש, הורביץ וחסון. זלמן דוד לבונטין צירף אליו את אליהו ספיר, מומחה לרכישת קרקעות "ונטייה עזה בנפשו לגאולת הארץ" כפי שתיאר אותו. בשנת 1909 העמיד הבנק את הערבויות החיוניות להקמת העיר תל אביב. רכישת האדמות עליהן הוקמה העיר העברית הראשונה נעשתה על ידי זלמן דוד לבונטין וסגנו יהודה שלוש. בהמשך רכשו את קרקעות בן שמן וחולדה, קרקע ליד פתח תקווה, את הקרקע שלימים הוקמה עליה דגניה וכן קרקעות ברחובות, גדרה, נס ציונה, כפר תבור וכפר חיטים. לבונטין תכנן לרכוש גם קרקעות בעבר הירדן, סוריה וסיני. בחזונות ראה את ארץ ישראל הגדולה אבל מלחמת העולם הראשונה שיבשה את תכניותיו.

זלמן דוד לבונטין היה נתין רוסי כשתורכיה ניהלה חזית מול אנגליה ורוסיה. התורכים הורו על הפסקת הפעילות של הבנק שהיה רשום באנגליה. בעקבות כך עזב לבונטין למצרים ובהיותו איש עסקים מעולה הפך את רוע הגזרה לחלון הזדמנויות והקים באלכסנדריה סניף של הבנק. סניף זה שירת את אלפי הפליטים שגורשו מארץ ישראל למצרים והיו בעלי חשבון באחד מסניפי 'בנק אנגלו-פלשתינה'. הסניף במצרים אפשר להם לפדות כספים על חשבון פיקדונותיהם בסניפי הבנק בארץ. וכך כתב לבונטין: "על פי החוקים השוררים לא הייתה עלינו שום התחייבות לשלם במצרים... אבל לא יכולתי לעזוב את אלו שהיה להם הכסף בבנק שלנו שירעבו או שילכו לבקש נדבות על פרוסת לחם... עבודתי זו היה קשה ביותר מפני כי רבים מהמפקידים דרשו בכל זאת כל כסף פיקדונותיהם ולא חפצו להבין כי אין על האפ"ק שום התחייבות וכי אנכי עושה עמהם לפנים משורת הדין בשלמי להם את פיקדונותיהם ויריבו בי וימררו את חיי."

במאי 1951 הועברו כל הנכסים וההתחייבויות של 'בנק אנגלו-פלשתינה' לחברה חדשה בשם 'בנק לאומי לישראל בע"מ'.

ייסוד ראשון לציון

זלמן דוד לבונטין עלה לארץ ישראל פעמיים, בשנת 1882 ובשנת 1903. בפעם הראשונה הגיע בשליחות אגודת 'חובבי ציון' כנציג עירו כדי לקנות אדמה להקמת מושבה. באותה שנה התפרקה פתח תקווה ולא נותרו מושבות בארץ. כשהתעמק בסוגיה הבין כי הכישלון נבע מתככים, אי-סדרים והולכת שולל. לשם קידום מטרת בואו נפגש עם מייסדי פתח תקווה ועם מנהיגי מושבות הטמפלרים בארץ, אז ביקש לראות במו עיניו את הארץ כולה ולהחליט היכן כדאי להקים מושבה. בינתיים הכין דו"ח לחברי האגודה וכתב להם: "האדמה טובה ופורייה... אפשר יהיה לטעת בה עצי לימון ותפוחי זהב… שיחי צמר גפן, עצי תות להרחבת גידול תולעת המשי, שושנים ופרחים למען יבש אותם לסממנים ומרקחת – כל אלו הענפים יוכלו לשאת פרי טוב לעמלים בהם... יש לנו תקווה לחיות בה כי עלֹה נעלה וירשנו אותה וגם יכול נוכל!" בחירתו הראשונה של לבונטין הייתה קרקע גדולה ופורה באזור עזה אבל העסקה לא יצאה לפועל. חודש לאחר מכן בא לארץ דודו צבי הירש לבונטין, שהיה יהודי עשיר חשוך ילדים. זלמן לבונטין שכנע אותו לרכוש שטח אדמה עליה תוקם מושבה, והיא תהיי יד לזכרו. השניים, יחד עם אחרים, רכשו את אדמות ארד אל-עיון קרא לא הרחק מיפו. עליהן קמה המושבה ראשון לציון. "המקום היה שומם, אין בית ואף אין סוכה או מלונה במקשה, ואין עץ ואין אדם- רק קוץ ודרדר הצמיחה האדמה סביבותינו. השועלים המרובים במקום השומם הזה השמיעו את יללתם, יריתי פעמיים שלוש מקנה הרובה שלי להחריד את השועלים, פשטתי את אדרתי ואשטחנה על הארץ ואשב להחליף כח ולחכות עד אשר יבואו חברינו... נזכרתי בשמשון הגיבור אשר נלחם פה בפלשתים... נזכרתי בדמי אבותי אשר נשפכו פה, שאולי על קבריהם פשטתי את אדרתי. אהבה עזה הרגשתי אל המקום... ביתי ומנוחתי הוא המקום הזה... במה כחי גדול לעבוד את עבודת הרעיון הזה בעת אשר כיסי ריק?" כך תיאר בהתרגשות עמוקה את אותו הלילה הראשון שבילה על גבעה באדמת ראשון לציון שזה עתה נרכשה.

זלמן דוד לבונטין היה חלק מהמייסדים של ראשון לציון. שישה חודשים הוא ישב שם לבדו בעוד משפחתו נותרה ברוסיה. הוא השתתף בבניית הבתים, בחפירת הבאר ובנטיעת הכרמים הראשונים. הוא מונה לראש ועד המושבה אך התפטר מתפקידו ועזב את הארץ בעקבות סכסוכים שנתגלעו בין המתיישבים על ענייני אדמה ורכוש. כעבור עשרים שנה שב ארצה כמנהלו של בנק אנגלו-פלשתינה.

ראשון לציון לא הייתה המושבה היהודית הראשונה שנוסדה בארץ ישראל. קדמו לה פתח תקוה וראש פינה שנעזבו במהרה בשל קשיי החיים בהם, אך הוקמו מחדש לאחר שנוסדה ראשון לציון. ייחודה של ראשון לציון היה היותה המפעל של 'חובבי ציון' שראו במעשיהם מניע לאומי, זאת בניגוד להקמתן של פתח תקווה וראש פינה שהוקמו ממניעים דתיים. זלמן דוד לבונטין היווה את הגשר בין הישוב הישן שחי בארץ כדוגמת משפחות שלוש ואמזלג לבין בני העלייה הראשונה שהגיעו מאירופה.

מילדות ברוסיה עד המורשת

זלמן דוד לבונטין (זד"ל) נולד בעיר אורשה ברוסיה הלבנה למשפחת חסידי חב"ד שהייתה בעלת נכסים. הוא למד ללימודים כלליים ושפות. בבגרותו היה לאחד מראשוני חברי אגודת 'חיבת ציון' ברוסיה. עוד בימי ילדותו התחבר לרעיון הציוני וכאדם בוגר ומשכיל חיפש דרך לממש את הרעיון הציוני. המניע היה העלבון האישי שנגרם לו כאשר ננעלו בפניו דלתות המלון שבו ביקש ללון רק בשל היותו יהודי, אך מעל לכול היה העלבון הלאומי שנגרם לעמו עם פרוץ גל הפוגרומים ברוסיה בשנת ‏1882. עלבונות אלו הניעו אותו ליזום אגודה לשם התיישבות על אדמת ארץ ישראל. האנשים אשר נענו לקריאתו היו מיהודי עיר הולדתו אורשה והעיר הגדולה חרקוב.

בראשית שנת ‏1882,בהיותו בן ‏26, עלה מיוזמתו לארץ ישראל כדי לרכוש קרקע למען חבריה אך גם בשל פרידה מרעייתו שחזרה לבית הוריה לאחר שטענה כי אינו אדוק דיו בדתו. בתחילה תכנן להתיישב בירושלים אבל מהר מאוד גילה "כי אין שלום בעיר הקדושה כי המריבות והקטטות עולות עד לשמים... אשר על כן גמרתי אומר לשוב... אל יפו ולקבוע שם דירתי."

חלק מהצלחת המושבה ראשון לציון ניתן לייחס לייסוד קואופרטיב ביוזמתו של זלמן דוד לבונטין - שותפות זמנית לעיבוד של כל האדמה. כל חבר השקיע בקופה משותפת סכום שנקבע על פי גודל החלקה שברשותו ובתמורה לעבודתו קיבל פרנק וחצי ליום. הסדר זה הביא לשתי תוצאות מנוגדות. מצד אחד יצר הדבר מוטיבציה לעבודה אצל כל בעל אדמה אך מצד שני היה זה יקר יותר מחלופת העסקת פועלים בשכר. על פי זלמן דוד לבונטין ההסדר הביא "תועלת רבה למושב, יען כי כל בני המושב היו כמעט כולם על הנהלה, טרם עוד בנו את בתיהם... ולאט לאט התחילו לבנות בתים. וראשון לציון התחילה להתפתח ולהתראות מרחוק בבתיה הבנויים בטוב טעם ודעת, כדרך בתי בני אירופה."

בשנת ‏1913 סיכם זלמן דוד לבונטין עשר שנות פעולה כבנקאי של התנועה וכך כתב: "בשומי אל לבבי את השקפותיי על ענייני היישוב... סידרתי את עסקי האפ"ק על היסודות כדלקמן". הוא מנה את פעולות הבנק בתחום זה: גאולת הארץ - רכישת קרקעות בארץ ישראל מן הצפון ועד הדרום; הטבת מצב המושבות באמצעות מתן הלוואות לאיכרים שנזקקו להן; הלוואות לבניין בתים בערים ובמושבות הן לצורך המלאכה והן לצורכי חינוך; סיוע להקמת 'קופות מלווה ואגודות משותפות, בהן גם אגודות שעסקו בגידול פרי הדר לשם יצוא; הלוואות לזמנים ארוכים למשקים חקלאיים ולצרכים פרטיים; מאמץ להגדלת פיקדונות בבנק – הפיקדונות הפרטיים והציבוריים בבנק; הרחבת הקשרים העסקיים 'עם אינם יהודים', כלומר עם הערבים; הקמת סניפים של הבנק ביפו, בירושלים, בחיפה, בצפת, בטבריה ובחברון, וגם מחוץ לגבולה של ארץ ישראל בעיר בירות בלבנון. כל זאת, ציין בגאווה, תוך קיום קשרים מסחריים "עם גדולי הבנקים בכל הארצות בעולם, והמה נותנים אמון בנו."

ב-1 בינואר 1925, כשהיה בן 69, פרש זלמן דוד לבונטין מניהול הבנק, אך נשאר חבר דירקטוריון עד מותו בשנת 1940 בגיל 84. זלמן דוד לבונטין השאיר אחריו שבט ענף ויצרני של בעלי מקצועות חופשיים כגון מנהלי חברות, רופאים, ציירים, מהנדסים, עורכי דין, פעילים בארגונים למען הקהילה וכמובן בנקאים. את זיכרונותיו כתב בשלושה כרכים תחת השם 'לארץ אבותינו'. מושב שדה דוד נקרא על שמו ובמספר ערים, בהן ראשון לציון שאותה הקים ובה נקבר, יש רחוב על שמו (לבונטין או זד"ל).