זרח ברנט

הוויכוח והקמת המושבה

הסכסוך בין בני הזוג הגיע לפתחו של הרב הירושלמי שמואל סלנט שהיה ידוע בחוכמתו. מצד אחד עמדה רחל לאה, אישה חרדית ודעתנית, אם המגוננת על ילדיה, וטענה בלהט כי לאחר האסון של מות בנה הבכור, אין היא מוכנה ללכת אחרי בעלה זרח אל השממה והביצות, ולסכן את ארבעת ילדיה הקטנים. רחל לאה תבעה בתוקף כי הרב יאלץ את בעלה שלא להכריח אותה לבוא אתו, ואם בכל זאת יתעקש לעשות זאת יכיר בית הדין הרבני בהצדקה של האישה להתגרש מבעלה. לרב שמואל סלנט נשמע הטיעון מאוד הגיוני והוא צידד בה מיד. מבלי לשמוע את הבעל, הרב קבע כי זרח ברנט לא יכול להכריח את רעייתו לצאת עמו למסעות המסוכנים שלו, ואם בכל זאת יתעקש, זכותה לדרוש ממנו גט.

זרח ברנט פנה לרב ואמר: "אם הרב חושב את מעשיי למעשי שטות של יוצא מדעת, הרי אז לא יהי גם גטי גט כשור על פי דין" (הגט לא יהיה כשר מאחר שזרח 'יוצא מדעתו'). עוד הוסיף כי הוא בטוח שבזכות יישוב הארץ יהפוך אלוקים את השממה לגן עדן וגרס שאשתו לא תסבול שם. הרב סלנט, שהתרגש מהדברים חזר בו והורה לרחל לאה ללכת אחרי בעלה. בקיץ שנת תרל"ח (1878), משפחת ברנט ו-12 משפחות נוספות ייסדו את המושבה פתח תקווה. לראשונה בחייו עבד ברנט את אדמתו. הוא הקים משק, ואת ביתו, העשוי חימר, חול, עפר ותבן, בנה בעזרת אנשי המשפחות האחרות.

אירוע זה נחרט בזיכרון הלאומי בעקבות השיר 'הבלדה על יואל משה סלומון' שכתב יורם טהרלב. השיר נפתח במשפט 'בַּבּוקֶר לַח בִּשְׁנַת תרל"ח' ומתאר חמישה רוכבים היוצאים מיפו על סוסים. שמותיהם מוזכרים בבית השני: 'שְׁטַמְפְּפֶר בָּא וְגוּטְמָן בָּא, וְזָרַח בַּרְנֶט וְיוֹאֵל מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן, עִם חֶרֶב בְּאַבְנֵט'.

החורף הקשה והפרידה

בניגוד לחזון של זרח השממה לא הפכה לגן עדן. החורף הגיע ואתו גשמי זעף שהציפו את הירקון, בתים נהרסו ומחלת המלריה, שפשטה במושבה החדשה, גבתה קורבנות רבים, בהם ארבעה ילדים. חלק מהמתיישבים עזבו את המקום ועברו לירושלים. מצב המושבה הלך והחמיר. ארבע שנים לאחר שעלו על הקרקע הגיעה שנת השמיטה שהקשתה עוד יותר על הנותרים ורובם החליטו לעזוב. חסכונותיו של זרח ברנט אזלו והוא החליט לחזור ללונדון. רגע לפני נסיעתו, כדי "לא לרפות את ידי הבונים האיכרים הנאמנים שהחזיקו בנחלתם", כפי שכתב בזיכרונותיו, כינס את חבריו ונשבע בפניהם שאם יעזור לו האל לצבור הון, הוא יחזור אל אדמתו "לעבדה ולשמרה". את הפרידה הקשה מארץ ישראל תיאר במילים: "חשתי כאילו ליבי ניתר ממני במחמדיו - גבעות החול של השרון". הוא הפליג עם משפחתו ללונדון וכשקו החוף נעלם באופק הסתגר בתאו באוניה ולא יצא במשך יומיים.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שפרויקט שזרח ברנט היה מעורב בו לא צלח והוא הפסיד את כספו. בשנת 1874, שנים לפני העלייה לקרקע בפתח תקווה, היה זרח ברנט שותף בהקמת שכונת מאה שערים בירושלים. שנה, אחר-כך, כשאזל כספו הוא שב ללונדון לשנתיים וחזר עם ההון הדרוש לרכישת הקרקע של פתח תקווה. אך גם זו לא הייתה הפעם הראשונה. זרח ברנט עלה לארץ בשנת 1871 ואחרי שנה הפסיד את כספו וחזר ללונדון. מעליה ראשונה זו עד 1906 'עלה לארץ' חמש עשרה פעמים כאשר כל נסיעה הייתה כרוכה בחזרה ללונדון לצורך צבירת הון חדש למימון מפעליו בארץ. בטוח באמונתו ומלא בתחושת שליחות ומחויבות ליישוב הארץ, הוא היה בטוח שבכל פעם שהכסף ייעלם הוא יוכל לגייס הון נוסף ולחזור בדיוק על אותה פעולה... וזה אכן עבד.

בזמן שהותו בלונדון ניסה ברנט לרתום יהודים אמידים לפרויקט גאולת הארץ. בשנת 1882 שנת הולדתו של בנו אברהם, פנה זרח לברון רוטשילד שהגיע מפריז. הברון, שכבר תרם למושבות, סירב לבקשתו של זרח ברנט.

כששב לפתח תקווה מצא זרח ברנט את ביתו הרוס והמושבה שוממה. הוא בנה מחדש את ביתו, בית אבן מפואר בן שתי קומות שלא נראה כמותו במושבה (רחוב שטמפפר פינת בר-כוכבא). זרח גם נטע זיתים וכרם ענבים ובשנת 1884 שוב יצא ללונדון במסע לגיוס כספים.

שורשים בליטא ונישואים

זרח ברנט נולד בשנת 1843 בציטוביאן (כיום בליטא, אז האימפריה הרוסית). הוא גדל במשפחה חרדית ובילדותו למד בתלמוד תורה. בגיל 10 התחנך אצל דודו הרב אליהו, וכשבגר עבר לישיבת סלובודקה, שם נחשף לראשונה לציונות ונדבק באהבת הארץ ובתשוקה ליישב אותה, זאת בהשראת רבו חיים קרויזר, שהיה גם מיסטיקן ואוהב ציון נלהב. בשנת 1865 הגיע לבקר בישיבה סוחר אמיד מלונדון, הרב יצחק הכהן, בעצמו יליד ליטא, שחיפש שידוך הולם לבתו רחל לאה. רב הישיבה המליץ לו על זרח ברנט אך הוא לא רצה להינשא ולצאת ללונדון, כפי שביקש אבי הכלה. "אם לעזוב את ליטא, אז לארץ ישראל" אמר זרח. אך רבו בירך אותו "להיות מראשוני הבונים", שיצליח בעסקיו בלונדון ויהיה לו כסף ליישב את הארץ. מה גם שאזרחותו הבריטית תאפשר לו לרכוש קרקעות בארץ. "עלי ללכת ללונדון למען אעשה שם הון אשר אוכל אחר כך להשקיע בארץ ישראל", כתב זרח. "כי גם אז רווחה בחוגינו הדעה שכדי להחיות את שממות ארצנו הקדושה דרושים, מלבד עמל כפיים וחריצות ומרץ רב, גם אמצעים חומריים מרובים."

זרח ברנט נישא לרחל לאה. שנתיים שהיה סמוך על שולחן חותנו ולמד את מקצוע הפרוונות. הקים עסק עצמאי מצליח. בשנת 1868 נולד בנם הבכור שנפטר כעבור שבועיים. "בעת ההיא קרני אסון גדול, בני בכורי משה עליו השלום הלך לעולמו". כתב בזיכרונותיו. ב-1870 נולדה חנה, בתם השנייה ושנה אח"כ כשקיבל דרכון בריטי החליטה המשפחה לעלות ארצה.

בחורף 1871 הגיעה לראשונה משפחת ברנט לחוף יפו וכעבור שבועיים עברו לירושלים. בשנה הראשונה בארץ הפסיד זרח את כל הכסף שחסך במשך שבע שנים והוא מצא את עצמו עובד כשכיר בתפירת מגבעות אצל גרמני בירושלים. בזיכרונותיו כתב שיום אחד המעסיק הגרמני כעס על עבודתו והשליך על ראשו כלי גיהוץ לוהט. במחאה קם והתפטר מעבודתו.

באותה תקופה התחבר ליוסף ריבלין (שאחד מצאצאיו הוא הנשיא לשעבר ראובן ריבלין) ויואל משה סלומון, מייסדי חברת 'מאה שערים' שהוקמה ב־1872 במטרה להקים שכונה מחוץ לחומות, מעשה נועז באותם ימים. השכונה עצמה הוקמה שנתיים לאחר מכן. לזרח לא היה ההון הדרוש להקים בית בשכונה והוא החליט לחזור ללונדון לבדו כדי לצבור הון חדש לבניית הבית בשכונת 'מאה שערים'. רחל לאה ההריונית נשארה בארץ וב-1873 נולדה הבת רוזי. כשזרח חזר ארצה כדי לבנות את ביתו בשכונה כבר עמדו על תלם עשרה בתים. את הכסף שנותר בידו הלווה לאחרים שיוכלו להשלים את בניית בתיהם. את השכונה תכנן האדריכל הגרמני קונרד שיק. בתי השכונה נבנו כחומה רציפה. הקירות החיצוניים הקיפו חצר פנימית והשערים נסגרו בלילה. לכל בית היתה גינה ובשכונה היו גם בורות מים. לימים בנה קונרד שיק את ביתו צמוד לשכונה. בית זה קיים עד היום ונחשב לאחד הבתים היפים בירושלים.

זרח חיכה להחזר ההלוואות אך אלה לא הגיעו ושוב אזל הכסף. בשנת 1875 שבה כל המשפחה ללונדון, שם נולד בנם אליהו. ב-1877 חזרה המשפחה לארץ כשבאמתחתה כסף, סחורות חדשות ו-20 חביות דגים מלוחים, הראשונים שהגיעו לארץ.

אל אדמת מלוּבס

כשחזר ארצה הצטרף ליואל משה סלומון, יהושע שטמפפר ודוד גוטמן ויחד יצאו לאתר קרקע מתאימה להקמת מושבה חקלאית. מרגש לקרוא ביומנו של זרח את התיאורים של החיפושים אחרי הקרקע ובעיקר את השמחה בה התקבל בחזרתו לירושלים. באחד מימי תמוז יצאנו לסביבות יפו בכדי לבקר את שטחי האדמה שהוצעו לנו ע"י הסרסורים הספרדים. לאשתי ולבני משפחתי אמרתי אז כי נשהה בדרך שלשה ימים למרבה, ובקושי רב הסכימו לנסיעתי, אבל אנו עשינו במשלחת זו 13 ימים, ביקרנו וחקרנו את אדמת דוראן (רחובות) ראשון-לציון, ואדמות שונות בסביבות רמלה. לבסוף בחרנו באדמת הכפר הערבי מלבס, ובתיווכו של סגן הקונסול האנגלי ביפו מר אמזליק (חיים אמלזג), קנינו שם מהיווני קסר 3500 דונם במחיר 5 פרנק הדונם. בידי המייסדים לא נמצא אז כל כסף, ובכדי להחליט את הקניה לנו, נתתי אז על אתר שיק משוך על אחד הבנקים מלונדון בסכום של 300 פונט לשם תחילת פירעון. כשחזרנו אח"כ לירושלים הבאנו למשפחותינו ולתושביה משנה שמחה, ידידינו ובני משפחתנו ששו עלינו משוש כעל תחיית מתים, כי כבר ביום החמישי ליציאתנו חשבו אותנו לטבוחים בסכיני בדואים שודדים, ובקשו מהמשטרה להתחקות על עקבותינו. ועכשיו שחזרנו היינו בעיניהם כשבים לחיים חדשים, ויתר בני העיר שמחו כמעט כולם, על אשר הגדיל והפליא ה' לעשות אתנו בהקימו בידינו נחלת שדה אשר נוכל לבנות עליה מושבה יהודית חקלאית בארץ ישראל." מתיאור זה עולה כי בלעדי המקדמה שזרח שילם הרי שפתח תקווה לא הייתה קמה. בזיכרונותיו הוא מתאר בהתרגשות את היום בו חזרו ביולי 1878 לגבעה שבחרו להקים בה את פתח תקווה: "כשאך ראינו מרחוק את הגבעה שייחדנו למקום מושבנו, התקדמתי אני במהירות על הסוס והתנפלתי על הכיכר, נשקתי את האדמה והרוויתיה בדמעות שמחה וגיל. כמוני עשו גם יתר חבריי... הרגשתי אז כאילו נולדתי מחדש ובמקום הזה היו הורתי ולידתי." על אותה גבעה בנה את ביתו העשוי חימר הוא מתאר כך: " אחרי שבועות אחדים גמרתי לקרות את ביתי, ובית החימר הזה היה, ויישאר תמיד חביב ויקר לי כהיכל-מלך, כי הוא מזכיר לי את ימי היצירה והחיים החדשים ההם". חודשים אחר-כך, בשל הגשמים העזים, עלה הירקון על גדותיו ומוטט את הבתים. אובדן הבתים ומחלת המלריה שפשטה גרמו לתושבים לעזוב את המושבה וזרח ומשפחתו חזרו שוב ללונדון.

כאן המקום לספר על מקור הונו של זרח ברנט. מספר שנים אחרי שזרח עזב את ליטא ושם פעמיו ללונדון הגיע מאיר אחיו, שניהל את בית החרושת לפרוות שזרח ייסד. אח אחר יעקב היגר לצרפת, הפך לסוחר בבורסת המניות של פריז ועזר לשווק שם את הפרוות. רשת האחים ברנט התפרשה בלונדון ופריז ואף הגיעה לניו יורק. בלייפציג היה נערך מדי שנה יריד בינלאומי לסחר פרוות וברנט נהג להשתתף בו. זרח מינה את אחיו כשותפים שדאגו לעסק, והם ראו ביוזמותיו של זרח מצווה חשובה שיש לתמוך בה ולזכות אף במצוות יישוב הארץ. בכל פעם שחזר ללונדון הגדיל זרח את העסק וזה שימש אותו כקרן ליוזמות שלו. כששאלו אותו על מקור כספו תמיד ענה שזו הלוואה שאלוהים העמיד לו לקיום מצוות.

ב-1885, חמש שנים לאחר שביתו נהרס בגשמים, חזר זרח לפתח תקווה ובנה בית אבן, יחיד מסוגו, בן שתי קומות ומפואר ביותר במושבה. חגיגות חנוכת הבית תוארו בעיתון 'המגיד': "למחרת יום השבת היה יום ל"ג בעומר. ביום זה ערך זרח ברנט חגיגה גדולה לחנוכת ביתו. לאירוע היו מוזמנים רבים בהם כל בני המושבה, תושבי המושבות הסמוכות ונכבדים מיפו... לא אחטא בהחליטי, כי מיום גלות ישראל מעל אדמתו, לא נאסף המון אדם רב, כארבע מאות איש לשמוח במקום הזה". עם בניית הבית נטע כרם זיתים וכרם גפנים. שנה לאחר מכן שימש הבית כמבצר מפני תקיפת ערבים על המושבה, עד שהגיע סיוע צבאי מיפו. באירוע זה התגלה אומץ ליבה של בתו רבקה שיצאה ברכיבה על סוס להזעיק את הגברים שעבדו בשדות ומאז כונתה על ידי הערבים "בקי אפנדי".

ממקור ההון אל חיבת ציון

בשנת 1884, שנה לפני הקמת בית האבן, הקים זרח ברנט בלייפציג את חברת 'יישוב ארץ ישראל'. בסוף אותה שנה השתתף בוועידת קטוביץ' המפורסמת שהיתה הכנס הרשמי הראשון של 'חיבת ציון' שנועד לעודד את ההתיישבות בארץ. בוועידה זו, שבין יוזמיה היו ד"ר יהודה לייב פינסקר והרב שמואל מוהליבר, הוגדר לראשונה על ידי פינסקר כי מצבם של היהודים ישתנה "רק על ידי שינוי מקום ואורחות חיים", כלומר רכישת אדמות בארץ ישראל ועבודה חקלאית עשויה לפתור את הבעיה היהודית. את הוועידה אפפה תחושה היסטורית של פתיחת תקופה חדשה בחיי העם היהודי.

באותה וועידה התגלו יכולות השיווק הפנומנאליות של זרח ברנט, כפי שהוא היטיב לתאר: "לכן השתמשתי בתחבולה סנסציונית, לבשתי תרבוש תורכי שהיה שמור אתי מזמן היותי בארץ ישראל, והלכתי להוטל די רום שבו נתאכסנו חשובי האורחים. התרבוש הזה כבר הסב עלי את תשומת לבם של כל האורחים, הם הבינו כבר כי יהודי מארץ ישראל עומד לפניהם, והתחילו מתעניינים בי ושואלים אותי מי ומה אני..., ואנכי מסרתי לאורחים את כל פרשת הישוב החקלאי בארץ ישראל, מצאותיו ומחסוריו... בקשתי עזרה בעד איכרי פתח תקווה אשר סבלו ונתרוששו מאד, בתור הלוואה לבניין בתים, רפתות וקניית בהמות, וכן לעזור לבני ביל”ו בגדרה. הדגשתי את הצורך בקניית קרקע נוספת למתנחלים חדשים..., אז הקציבו ושלחו 10,000 פרנק לפתח-תקווה, 30,000 לגדרה, ובחרו בה' טיומקין שייסע לארץ ישראל לשם קנית קרקעות. הנאספים תרמו אז תרומות יפות למטרה זו, וגם אני השתתפתי בסכום של אלף רובל."

לאחר הוועידה חזר זרח ללונדון דרך פריז ושוב נפגש עם הברון רוטשילד. הברון לא ראה בזרח חקלאי עני הבא לבקש נדבה אלא בעל הון שיכול להישיר מבט מול הברון ולדון אתו בעתיד העם היהודי. הפעם גילה הברון עניין והבטיח לבנות תכנית חדשה למושבות, ובהן גם פתח תקווה.

נווה שלום ביפו

ההכנסות מהחקלאות בפתח תקווה לא הספיקו לקיים את המשפחה וגם שנת שמיטה התקרבה. בשנת 1887 מכר זרח ברנט את ביתו ותכולתו במכירה פומבית וחזר ללונדון עם משפחתו לשלוש שנים בהן הצליח שוב לצבור הון. בלונדון הוא הגיע למסקנה כי תם החלק החקלאי בחייו. "מדי חושבי לשוב ולחדש את ניסיון ההתארחות שלי בפתח תקווה, הרגשתי את תשות כוחי", הוא כתב. "אני בן 47 ואין ביכולתי להמשיך בעבודת האדמה ולשאת את העול הקשה. במשך 14 שנה ששתי לקראת עבודה זו, על סכנותיה ותלאותיה, אך אין אני מסוגל עוד". עם זאת, הוסיף: "לא נואשתי מלהשתתף בבניין הארץ באופנים שונים". זרח ברנט פתח פרק חדש בחייו ביזמות וב-1890 חזר עם משפחתו לארץ, והתיישב הפעם ביפו, שם הבחין שכמות היהודים בעיר גדלה ושרבים גרים בבתים רעועים וקטנים בבעלות ערבית. הוא רכש מאהרון שלוש "15 אלף אמות מרובעות (כ־7,000 מ"ר) אדמת חול בגבול העיר", במחיר פרנק אחד לדונם, וחגג הנחת אבן הפינה לשכונה, שעתידה להיקרא 'נווה שלום'. רבים לעגו לו וטענו כי "מעשי שטות ואיבוד ממון - יעלו עשבים על לחייך ויישוב לא יצמח על החולות האלה", אולם זרח לא התרגש וכתב: "האמנתי בכל ליבי כי סוף היישוב העירוני להתרחב גם הוא בארץ, וזכות המצווה הגדולה של בניין היישוב תעמוד לי שלא אאבד את כספי לשווא". בזיכרונותיו סיפר כי כשקנה את אדמות נווה שלום הוא נאלץ לסחוב על מותניו כמות גדולה של מטבעות זהב מירושלים. המשקל הכבד פגע במותניו והיה עליו לשכב כמה ימים במיטתו. ש"י עגנון משלב סיפור זה ברומן שלו 'תמול שילשום'.

מיד לאחר רכישת הקרקע בנה זרח ברנט שורה של בתים. הוא השאיר את המשפחה ביפו ועבר לבדו להתגורר באחד הבתים שמחוץ לחומות יפו. בלילה השלישי נכנס שודד חמוש בסכין לשדוד אותו אך זרח גבר עליו. "אני יודע שאתה לא רוצה להרוג אותי בגלל שאני יהודי אלא כי אין לך כסף. בבקשה, קח כסף ולך הביתה", אמר לו והוציא מכיסו סכום הגון ונתן אותו לשודד. למחרת דפק השודד על דלתו של זרח ואמר לו בתחנונים: "לא ידעתי שאתה אזרח בריטי. אל תגיד לשלטונות, הם יתלו אותי".

למרות השוד זרח לא נרתע והעביר את משפחתו לנווה שלום. הוא הציע את הבתים במחיר נוח אבל אף קונה לא הגיע מאחר שלא היה זה בטוח לגור מחוץ לחומות. כאן באה לעזרתו ההשגחה העליונה, כפי שהאמין. באותו זמן חלתה אשתו של הרב הראשי של יפו, נפתלי הרץ הלוי, והרופאים יעצו לה לחפש אוויר צח לטובת בריאותה. הרב עבר עם משפחתו לימי הקיץ לאחד הבתים החדשים בשכונתו של ברנט, והאוויר הנקי והמרחב אכן השפיעו לטובה על בריאות הרבנית. הזוג החליט להשתקע בבית ולרכוש אותו. בעקבות הרב הגיעו לשכונה יהודים נוספים. בניגוד לשכונת 'נווה צדק' שהייתה שכונה לעשירים שרצו לצאת מהצפיפות של יפו, החזון של זרח היה להקים עיר אמיתית עם חנויות, מקווה ובתי כנסת ואכן השכונה גדלה ופרחה. זרח בנה בתים בני שתי קומות. הראשונה מיועדת למסחר והשנייה למגורים. מעל כל חנות היו חקוקות האותיות ZB, כלומר זרח ברנט (Zerach Barnett), וביום שישי, כשעה לפני כניסת השבת, היה עובר בין החנויות ודופק על דלתן כדי שיסגרו אותן ולא יחללו שבת. לטובת העולים שהגיעו ארצה הוא בנה בשכונה גם מלון. מקובל היום לראות בשכונות 'נווה צדק' ו'נווה שלום' כמניע להקמתה של שכונת 'אחוזת בית' שהפכה לימים לעיר העברית הראשונה היא תל אביב.

המסע האחרון והמורשת

בשנת 1904 ביקר זרח ברנט בפעם האחרונה בלונדון וחזר כעבור שנה. הפעם קנה קרקע על יד שכונת 'נווה שלום', כפי שסיפר: "בשנת תרס“ו שבתי לא”י מלונדון ועליתי אליה בפעם החמש-עשרה, היא הפעם האחרונה. קניתי 20,000 אמות מרובעות קרקע על יד נווה שלום, במחיר 40,000 פרנק, ועל המגרש הזה בניתי עוד בתים אשר הם עומדים כעת במרכז הישוב היהודי ביפו, אז בניתי את בית הכנסת שונה-הלכות בנוה שלום...בזמן שהוקם בית הכנסת, הוציאו בו גזוזטרא מבטון וקרשים, וכשהלכתי לבחון את מלאכת הבניין עליתי על הגזוזטרא שלא נעשתה כראוי ומיד התפורר תחתי גוש הבטון ונפלתי למטה. שכבתי בלי רוח חיים על הארץ עשרים רגע, מיד הבהילו אלי רופא... ואנכי התאוששתי וקראתי מה כאן, מה כאן? אח“כ ניסו להעמידני על רגלי והנה נמצא שרגלי האחת נשברה. העבירו אותי למשכב וקשרו את רגלי בחבל והיו תלויות למעלה. ככה שכבתי כשני חודשים. אז באה מחשבה בליבי כי האסון הזה אולי בא עלי בעוון ביטול תורה, שהיה בכדי להגדיל את לימודה, ולהחזיק בידי הלומדים, ולא נהגתי בזה כראוי, ואמרתי בליבי לייסד בית ישיבה". ואכן הוא הקים את ישיבת 'אור הזורח', שלימים ייצא ממנה מסע הלווייתו.

עוד בחייו היה זרח מודע להשפעתו על ההיסטוריה בארץ ישראל וכשהוא בן 87 כתב את ספר זיכרונותיו שממנו הבאנו מובאות. בפברואר 1948 פצצו הבריטים את רחוב ברנט ואת הישיבה המפוארת שהייתה בו.

זרח ברנט נפטר באוקטובר 1935, בגיל 92, ונקבר בהר הזיתים, לצד רעייתו רחל לאה שנפטרה בשנת 1924. את ספר זיכרונותיו סיים בפסקה: "עם סיום דברי זכרונותי אשר אני מוסר היום, אני זוכר בכאב לב את רעיתי רחל לאה נ“ע ששחל”ח ביפו בט“ז כסלו תרפ”ה והובלה לקבורה על הר הזיתים. והנני אומר בזה לכל אלה שכבדוני והוקירו את פעולותי: שלי שלה! לולא היתה לי רעיתי רחל לאה בעזרתי לא יכולתי לבצע את כל תכניותי תנצב"ה. והנני קורא לבני ולרעי, לכו בעקבותינו הרבו והגדילו מעשיכם בבנין הארץ, ואל תסוגו אחור בפני כל מכשול כי עבודת הקדש אנו עושים להעמיד לנו גדר ביהודא וירושלם עד בוא תקומתנו ותחיתנו הנאמנה ע"י קדוש ישראל בארץ חמדתו".