חיים חיסין

ד"ר חיים איסר חיסין קנה את תהילתו, לא כמנהיג נחוש ומוביל ולא כלוחם הכובש יעדים אלא כרופאה של תל אביב, העיר העברית הראשונה. בתחילת דרכו היה חיסין פועל מתנועת ביל"ו ('בית יעקב לכו ונלכה') במקווה ישראל, חופר בורות בראשון לציון, עגלון בגדרה, וכשהחיים בארץ הכריעו אותו, חזר לרוסיה, למד רוקחות, ולאחר מכן נסע ללמוד רפואה בשוויץ וחזר לארץ כרופא.

בלא מעט צילומים מאותה תקופה נראה ד"ר חיסין על חמורו מבקר את חוליו, מראה חריג בשכונה הצעירה. נחום גוטמן, בן בשכונה, צייר אותו וכך כתב: "את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש טובה, אוהב בדיחה ומביא עמו תמיד רוח טובה. חובש כובע שעם עב שולים, ולובש מעיל דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו על שפת ימה של יפו, היתה השמשייה שלו, שהייתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשייה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות משקפים עבות כחתיכות קרח ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, לגרש את הזבובים. הנה, דמות חביבה זו שהייתה בה תרכובת של מערב ומזרח, של אדם, אנייה, כדור פורח, רכבת ובהמה באה ונעצרה ליד תעלת המריבה."

ממינסק לראשון לציון

חיים איסר חיסין נולד במינסק (כיום בלארוס) בשנת 1865 למשפחה דתית. עד גיל המצוות למד ב'חדר' ולאחר מכן עבר למוסקבה ללמוד בגימנסיה. שם, כרבים מבני דורו, האמין במהפכה שתביא גאולה ליהודים.

לאחר שבעה ניסיונות כושלים הצליחו בשנת 1881 חברי ארגון 'נרודניה ווליה' (רצון העם) לרצוח את הצאר אלכסנדר השני. כשנרמז כי היהודים היו מעורבים ברצח, התעוררו תגובות אנטישמיות שהביאו לפרעות שפרצו באפריל אותה שנה באוקראינה, פרעות שכונו 'סופות בנגב'. היהודים הבינו כי ברוסיה אורבת להן סכנה גדולה ולכן היגרו לארצות הברית ומיעוטם לארץ ישראל. פרעות אלה אף הביאו להקמתם של מספר ארגונים יהודיים שתמכו בעלייה ארצה. בשנת 1882 הוקם בחרקוב שבאוקראינה ארגון 'בִּיל"וּ' - ראשי התיבות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו, ב', ה'). מייסדיו שמו להם למטרה להתיישב בארץ ישראל, לחדש את השפה העברית ולחיות חיי קומונה ושיתוף. ביל"ו נחשבה לקבוצה הציונית-סוציאליסטית הראשונה.

בגיל 17 הצטרף חיים חיסין לחבורת הביל"ויים וכבר באותה שנה נמנה עם ששת הראשונים שהגיעו לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל יפו ועברו להתגורר בבית שמעל הבאר בפרדסו של העשיר היפואי אנטון איוב (ששמו יצא לפניו כמפתח זן תפוזי השמוטי). לא הרחק מהפרדס הקים קרל נטר את בית הספר החקלאי הראשון 'מקווה ישראל'. חיים חיסין וחבריו החלו לעבוד בבית הספר, אך בשל העבודה הקשה שהשית עליהם מנהל בית הספר שמואל הירש נשברו חלק מהחברים וחזרו לרוסיה.

במקביל לחזרתם של חלק מהחברים לרוסיה הגיעו ארצה ביל"ויים אחרים ובהם חברתו וארוסתו של חיסין, פאניה פריזר. פאניה הבינה מיד כי חלומה להיות זמרת אופרה לא יתגשם כאן. חיסין וארוסתו עברו לראשון לציון ועבדו כפועלים בתקווה לקבל חלקת אדמה. כאחד מחופרי הבאר היה זה חיסין שהכריז "מצאנו מים" - משפט שמוטבע בסמל העיר עד היום. בשנת 1883 נישאו חיסין ופאניה בראשון לציון בצל עץ שקמה. כשנפטרה בִּתם שרה, והיא רק בת חודשיים, קברו אותה תחת אותו העץ והיא הייתה הראשונה להיטמן בבית הקברות של ראשון לציון הקיים עד היום.

מגדרה לאודסה ולשווייץ

בשנת 1885 הצטרפו חיסין ופאניה לחבריהם הביל"ויים שהקימו את המושבה גדרה, שם עבד חיסין כעגלון המוביל נוסעים ומטען מיפו לירושלים וחזרה. אחרי מות הבת והחיים בדוחק כתב ביומנו: "איני רוצה לפשוט יד לנדיבים שנה שנה, אני נוסע ואשוב כאשר אוכל להסתדר בכוחות עצמי"... והזוג חיסין חזר לאודסה.

באודסה החל חיסין לפרסם כתבות על ארץ ישראל בעיתון 'ווסחוד' - 'מכתבים מארץ-ישראל' - שהשפעתן על הנוער ועל חובבי ציון קוראי הרוסית הייתה רבה. בעקבות כתבות אלו חלקם אף עלו לארץ. בעיתון זה גם פרסם חיסין ב-1887 את קורות חייו בשם 'מיומן אחד הבילויים'.

גם לחמור של ד"ר חיים חיסין יש סיפור משלו: המתיישבים הראשונים ראו עצמם כמחזירי עטרה ליושנה, כלומר חזרה לקיום מצוות שניתן לקיימן רק בארץ או מצוות שלא התקיימו בשנות הגלות. אחת ממצוות אלה היא פטר פדיון חמור: מקור המצווה הוא ההוראה בספר שמות "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו " (שמות יג, יג). לפי התפיסה התורנית לבכור הבהמה הטמאה יש קדושה, אך מכיוון שהוא נחשב לטמא, הוא אינו יכול להיות מוקרב על גבי המזבח, ולכן יש לגרום לקדושתו להיות מופקעת על ידי פידיונו בשה ובימינו גם בכסף.

שלמה ברסקי היה איש עשיר שרכש נחלה בגדרה והביא אתו אתון צחורה שתשמש לו ככלי תעבורה. בשנת 1908 קיים ברסקי את טקס פטר פדיון חמור והחמור נפדה בכסף שהלך לתרומה לקהילה. מיד לאחר הפדיון הובל החמור לתל אביב לתהלוכה שאותה הוביל שלמה ברסקי וזה מסר את החמור לד"ר חיים חיסין וכולם צעקו "ככה יעשה לבילויי אשר בני גדרה חפצים ביקרו."

ב-1898, כשחיסין למד רפואה בשוויץ, חיכתה לו פאניה ברוסיה. הוא הכיר את חיים וייצמן בברן כששימש כנשיאה של 'האגודה הציונית האקדמאית'. השניים היו חברים ב'פרקציה הדמוקרטית', תנועה שהציגה אלטרנטיבה לדרכו של הרצל ודגלה בהרחבת התנועה הציונית והפיכתה לתנועה עממית ודמוקרטית המבוססת על הרעיון האוטואמנציפציה.

השיבה לארץ ותל אביב

בשנת 1905 חזרו ד"ר חיסין ופאניה לארץ ישראל, אך הפעם להתיישבות קבועה. בתחילה קבעו את מקום מושבם ביפו, וחיסין שהיה נציג 'הועד האודסאי' (החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל), היה שותף בהקמת הישובים: באר יעקב, עין גנים, נחלת יהודה וכפר מל"ל.

שנה לאחר חזרתו חבר חיסין לקבוצת המייסדים של חברת 'אחוזת בית' שבנתה את השכונה שנקראה על שמה שלימים תהפוך לעיר תל אביב. הוא בנה את ביתו בסמוך לביתו של ידידו מאיר דיזנגוף, יו"ר ועד השכונה ולימים ראש העיר הראשון של העיר, ולעיתים היו רוכבים זה לצד זה, חיסין על חמורו ודיזנגוף על סוסתו.

חיסין, שניחן בתבונה מדינית, היה מייעץ מדי פעם לדיזנגוף, וכך כתב: "ביחס העוין של הערביים למתיישבים אשמים הם עצמם, והם ראויים לו בהחלט. עשר שנים לא הספיקו בכדי לפקוח את עיני המתיישבים, והם טרם למדו איך צריך להתייחס אל השכנים. לעברים יש דעה טובה מדי על עצמם והם בזים יותר מדי לערביים. תחת לעורר יחס של כבוד לעצמם באורח חיים טהור, בקור רוח וברדיפת צדק מחמירה, הם סיגלו לעצמם יחס של שחצנות, של מיאוס ושל שרירות לב קיצונית כלפי האוכלוסין המקומיים. יש מתיישבים הלוקחים בהקפה תרנגולות, ביצים ושעורים; שוכרים פועל, ואחר כך אינם רוצים או שאינם יכולים לשלם. לאחר שהערבי בא וחוזר ובא לבקש את כספו במשך חצי שנה, ולפעמים אף שנה, ונענה בתחילה ב"לך ושוב", אחר כך בקללה גסה ולעתים קרובות אף במכות... אם נכנס ערבי לחדר, על פי רוב דוחפים אותו החוצה, לפעמים מרשים לו לעמוד ליד הדלת, ורק לעתים רחוקות יזמינוהו לשבת."

חיסין יזם ועדת צדקה שנתנה לעניים כסף למחייה שלא יזדקקו לחזר על הפתחים ולקבץ נדבות, ואף היה האחראי על הסניטציה והניקיון בעיר העברית החדשה. בשנת 1912 הקים הדוקטור את 'האגודה המדיצינית העברית, יפו, ארץ ישראל' שהייתה היסוד להסתדרות הרפואית בישראל.

חיסין ומנחם שינקין, אף הוא ממייסדי תל אביב, היו חלוקים בדעתם על קווי דמותה של העיר. חיסין ראה בעיני רוחו את העיר שוקקת ועמוסת עסקים וחנויות ואילו שינקין ראה ההיפך: "כשייסדנו את אגודתנו היה הדבר מובן מאליו שאין אנו בונים נווה שלום חדש, כי אם נווה שאנן, מעין נאות קיץ לנוח אחרי עבודת היום" - הוא רצה עיר שקטה, פרבר גנים. צחוק הגורל שרחוב שינקין נראה כמו זה שרצה חיסין ואילו רחוב חיסין נראה כמו זה שרצה שינקין.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה שהתה פאניה בביקור אצל משפחתה ברוסיה ולא יכלה לשוב ארצה. חיסין, שנותר בארץ עם ילדיו, גורש בצו עות'מאני מתל אביב ב-1917 יחד עם יתר התושבים, התיישב במושבה יבניאל שבגליל, שם טיפל בגולים אחרים שהגיעו לאזור. בשנת 1918 שימש כרופא בעיר צפת ופעל למיגור מגפת טיפוס הבהרות. בתום המלחמה שבו ד"ר חיים חיסין ומשפחתו לתל אביב ובשנת 1919 הצטרפה אליהם פאניה. שנה לאחר מכן נפטרה ועל מצבתה הונצחה תמצית חייה: "כרוב סבלה – תמת אמונתה... כבור לבה – חסד דממתה". ד"ר חיסין חלה ובשנת 1932 נפטר ונטמן בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.

לזוג חיסין נולדו חמש בנות ובן: שרה, יהודית, אסתר, עדה, דבורה ואלכסנדר. נכדתו היא הבמאית והעורכת המוזיקלית נעמי פולני, בתם של עדה ויחיאל, ונינו הוא גידי גוב.