חנה מייזל שוחט

הקמת 'החלוץ' והכשרה חקלאית

בליל 9 בנובמבר 1918 נפגשה חבורת צעירים בדירתו של חיים ארלוזורוב בברלין, וביניהם היו חנה מייזל שוחט, המיליונר ולטר מוזס (לימים מבקר ספרות), יוליוס ברגר (איש הקק"ל), וזלמן רובשוב (שז"ר, לימים נשיא המדינה).

בלילה זה, בו נסתיימה מלחמת העולם הראשונה, ידעו אותם צעירים להוטים כי הם עומדים לעשות היסטוריה - הם עמדו להקים את תנועת 'החלוץ' בגרמניה. מטרות התנועה היו לימוד השפה העברית, הכשרה חקלאית, יצירת קשר עם תנועת הפועלים בארץ ישראל והקמה של חברה חדשה המבוססת על התיישבות שיתופית כשהמטרה העיקרית הייתה העלייה לארץ ישראל.

כעשור לפני התכנסות החבורה ייסדה מניה שוחט בסג'רה (אילניה) את 'הקולקטיב' הראשון - תנועת הפועלים הראשונה המאורגנת בארץ ישראל ששאפה לחיים שיתופיים, דבר שענה בדיוק למטרות תנועת 'החלוץ'.

ישראל שוחט, בעלה של מניה, היה ממייסדי ארגון 'בר גיורא' (לימים 'השומר') שנועד לכבוש את השמירה על המושבות בארץ ישראל לפני קום המדינה, ואליעזר אחיו שהיה נשוי לחנה מייזל, היה ממקימי 'החורש' - תנועת פועלים בגליל שמטרתה הייתה לארגן פועלים בריאים בגופם וברוחם.

חנה מייזל נולדה בסוף שנת 1883 ברוסיה למשפחה מבוססת שיכלה להרשות לעצמה להקנות השכלה פרטית לכל אחד-עשר הילדים, ולכן כולם דיברו עברית כבר מגיל צעיר.

הגברים בבית מייזל היו רוב הזמן בנסיעות עסקים והבית נוהל בידי נשים משכילות ודעתניות. באותה עת לא היה מקובל כי נשים במעמדה הכלכלי של משפחתה של חנה ילמדו חקלאות, אך חנה מייזל ידעה בדיוק מה היא רוצה. כבר בתיכון, כשנרשמה כפעילה באגודת 'פועלי ציון', רצתה להיות חלוצה וידעה שכשתעלה לארץ ישראל תרומתה תהיה בפיתוח חקלאי. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון נסעה ללמוד מדעי הטבע באוניברסיטת ברן בשוויץ ולאחר מכן נסעה לצרפת להשתלמות בחקלאות. בשנת 1909, בגיל 26 כשסיימה את לימודיה בהצטיינות וקיבלה תואר דוקטור למדעים, עלתה ארצה והצטרפה לחבורת הצעירים מהעלייה השנייה. חנה מייזל הייתה האגרונומית הראשונה בארץ ישראל.

חבורת צעירי העלייה השנייה האמינו בלהט כי כדי לגאול את הארץ וליצור אדם חדש יש, בין היתר, צורך בחברה שוויונית שתעסוק בחקלאות, אולם הפער בין האמונה לבין היכולת לעבוד בחקלאות בתנאי הארץ הקיימים היה גדול. רוב העולים הגיעו ארצה ללא מושג קלוש בחקלאות. הרושם היה כי מדובר במלאכה קשה שנועדה לגברים חזקים בלבד, ולמרות כל שאיפות השוויון נותרו הנשים עם עבודות הבית המסורתיות במטבח ובכביסה.

לחנה מייזל היה ברור כי שוויון לא יגיע מהמקום בו נמצאות הנשים והמקום בו מצפים מהן להיות. לדידה על הפועלת החלוצית "...לדעת להשתמש במעדר ובמזמרה, לפני שיודעים להשתמש במיקרוסקופ."

חנה האגרונומית הייתה בעלת הידע כיצד לשלב את הנשים בעבודת האדמה מבלי שידרשו לכוח פיסי רב. יחד עם מספר בחורות אחרות הצטרפה לחווה בסג'רה ושם קיבלו שטח עליו גידלו ירקות ופרחים. הן הפכו לנשים יצרניות וחיוניות בדיוק כמו הגברים.

שרה קרינסר סיפרה על אותה תקופה: "התאספנו בחדר לחוד, וחנה מייזל דיברה בפנינו על הצורך בתקציב לרפת ולול וגן ירק, כדי לאפשר עבודה מתאימה יותר לפועלת. היה זה בשבילנו רעיון חדש ומלהיב. בעצם, הייתה זו ההתחלה לתנועת הפועלות בארץ... הבחורות אינן צריכות לעבוד בעבודות שאינן מתאימות למבנה גופן. אותו זמן היה מקובל כי בכל ישוב חקלאי עובדות שתי פועלות, אשר תפקידן היה לבשל מרק ודייסה בסירים גדולים על ענפי עצים בחוץ. אולם רעיונותיה של חנה מייזל הביאו לאט לאט לידי שינוי ניכר."

חנה מייזל והחינוך החקלאי

הצלחתה של חנה נמהלה בעצב רב כשאחותה התאבדה, והיא נאלצה לחזור לרוסיה. ב-1910 שבה ארצה לחיפה ועבדה עם האגרונום אליהו בלומנפלד בכרם זיתים למרגלות הכרמל.

באותה שנה הגיעה לארץ גם רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין (רחל המשוררת). בזמן שחנה מייזל עבדה בסג'רה, עבדה רחל במושבה רחובות וכשהחליטה ללמוד חקלאות הופנתה לחנה מייזל בחיפה. בלומנפלד האגרונום לא הסכים לקבל את רחל כפועלת, מה שהאיץ את החלטתה של חנה מייזל להקים את 'חוות העלמות' - חווה בה נשים ילמדו את מקצועות החקלאות.

על מנת להוציא לפועל את תכניתה ביקשה חנה מייזל לארגן אדמה ולגייס כספים. מהקרן הקיימת קיבלה שטח להקמת החווה בכנרת ואת הכסף לעבודה השוטפת קיבלה מ'אירגון הנשים היהודיות לעבודה תרבותית בפלשתינה', ארגון שנוסד על ידי שרה טהון בגרמניה. שרה טהון נרתמה בהתלהבות למשימה ופרסמה את רעיונותיה במאמר 'עבודת נשים בארץ ישראל'. תכניתה הייתה להקים מספר חוות לימוד לנשים שיועסקו בחקלאות.

'חוות העלמות' הוקמה ב-1911 בחצר בכנרת. המחזור הראשון מנה שש תלמידות בלבד אך עם הזמן גדל מספר התלמידות והגיע לעשרים. בחווה למדו הבנות ענפי חצר כגידול ירקות, מטעים, לול, רפת וכלכלת בית. בוגרות המחזור הראשון היו לאה מירון, חנה צ'יזיק, עטרה קרול שטורמן, מינה זוין, שרה קריגסר ורחל בלובשטיין (המשוררת).

כך תיארה רחל המשוררת אותה תקופה: "אנחנו הצעירות, גם לנו באה עתה תקופה אחרת, חדשה. החברים יהיו רק שכנינו. חייהם יזרמו לחוד וחיינו לחוד. אנחנו מקבלות חלקת שדה מיוחדת, אשר תהי כולה ברשותנו, מעובדה כרצוננו וכפי יכולתנו. תקופת זוהר, איזה שחרור". העבודה, החום והקדחת עשו בהן שמות אך תחושת השליחות והעשייה שמרו על מצב רוח מרומם כפי שכתבה רחל: "כספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי אסור, בהם נקדש ברמה את שם המולדת... לא אחת מאתנו הייתה מרעידה אח"כ בקדחת על יצועה הדל. אבל אף לרגע אחד לא עזב אחת מאתנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עלית נשמה..."

נשות 'חוות העלמות' הטיבו לתאר את מטרתן: "אנו הפועלות כמו הפועלים... שואפים קודם כל להבריא על ידי העבודה את רוחנו וגופנו, להשיג על ידה את אותם החופש, היופי ושלמות הנפש שהגברת טהון מדברת עליהם... להשליך מעליהם באופן כזה בפעם אחת, את ההרגלים, את אופני החיים, ואף את אופני המחשבה שהביאו איתם עם הגלות."

בתי ספר חקלאיים היו קיימים עוד לפני המיזם של חנה מייזל. בשנת 1870 נוסד 'מקווה ישראל' על ידי קרל נטר, ב-1908 הוקמה החווה החקלאית בכנרת, ולאחר מכן נוסדו חוות חקלאיות בבן שמן וחולדה. בכל המוסדות הללו לימדו חקלאות, אך באף אחד מהם לא היה מקום לנשים לעסוק בחקלאות.

לשרה טהון הייתה ביקורת על הנשים ובמרץ 1913 כתבה: "מתוך שאיפתן להידמות לגברים בכל דבר באות הן לידי כך, שחדלות לשים לב לחיצוניותן, גוזזות את שערותיהן ומשתדלות להסיר מעליהן בכוונה אותו חוט החן המיסטי המתוח על פני כל עלמה צעירה."

במהלך שבע שנות פעילותה של החווה חנכה חנה מייזל כשבעים נערות. מלחמת העולם הראשונה הותירה את החווה ללא אפשרות קיום. התורכים השתלטו על מבני החווה והקימו במקום בית חולים שדה לחיילים תורכים. לאחר שעזבו ננטשו המבנים וסיפור 'חוות העלמות' הגיע לקיצו.

חוות העלמות בכנרת

הפעילות האינטנסיבית של חנה מייזל לא פסקה ובשנת 1919 ניהלה בתל אביב מטבח פועלים שסיפק אוכל מזין, בריא וזול לפועלי העיר, אך התשוקה להוראה לא נעלמה והיא פתחה קורסים לבישול לנשים. הרעיון להכשיר נשים לעבודת החקלאות לא הרפה ממנה והיא כתבה לארתור רופין כי יש צורך לחדש את החווה וללמד נערות את ענפי החקלאות. שנתיים לאחר מכן היו חנה מייזל ובעלה אליעזר שוחט, שנישאו כבר ב-1913, בין המתיישבים הראשונים של המושב נהלל. חנה החלה במימוש חזונה ופנתה במכתב למחלקה להתיישבות על ההכנות המעשיות לפתיחת בית הספר:

"יד בטבת תרפ"ג – 2.1.1923

לכבוד הנהלת המחלקה להתיישבות חקלאית בירושלים

הנני בזה להודיעכם שניגשתי לעבודת סידור בית-הספר החקלאי לצעירות. קניתי זוג בהמות טובות עם כל השייך לזה (עגלה, רתמות וכו'), התחלתי להוביל עצים לבניין צריפים אשר ישמשו לצורכי המשק ודירה לתלמידות שתתקבלנה מיד אחרי שהדירה הזאת תהיה מוכנה, ולבניין לולים בשביל גידול תרנגולות... מהמחלקה לחקלאות והתיישבות קיבלתי במזומן סכום של 150 ל.מ, שהוצא על קניית בהמות עבודה ועגלה. נחוץ אפוא עוד סכום למען להתחיל בעבודות המפורטות למעלה, והנני מבקשת ממנו לשלוח לי בהקדם האפשרי למצער 200 ל.מ."

במקביל יצרה חנה קשר עם נשות ארגון הדסה-ויצ"ו בקנדה ורתמה אותן למשימה. כך, חצי שנה קודם למתוכנן, הוקם בית הספר החקלאי בנהלל ושמו 'בית ספר חקלאי מקיף ויצ"ו קנדה נהלל'.

בית הספר בנהלל נועד לצעירות בנות 20 ומעלה ותנאי הקבלה היו "שתהיינה בעלות כשרון ורצון לעבודה" ומשך הלימודים "שנה אחת". בתחילה גרו באוהלים ולאחר מכן עברו לצריפים ללא רצפה וללא ריהוט. בשנים הראשונות לא היו נשים שהוכשרו להוראה ולכן המורים היו גברים. מספרים כי הייתה בעיה לשמור על הטוהר המיני של התלמידות וכמה מהן התחתנו עם הפועלים למרות שבית הספר כונה 'המנזר'. בין התלמידות המפורסמות בבית ספר זה הייתה גם חנה סנש.

בית הספר החקלאי בנהלל

בשנת 1926 נחנך בניין המגורים הקבוע. הוא היה הבית הדו קומתי הראשון בעמק יזרעאל והמפואר ביותר באזור. לטקס הפתיחה הגיע ד"ר חיים ויצמן ואורחת הכבוד הייתה ביאטריס, אשת הנציב העליון הרברט סמואל שנאמה בעברית. בטקס פרשה חנה מייזל את משנתה ואמרה "התיישבות שאין בה ריח השדה, ואין בה קשר אורגני לאדמה, לא תביא המהפכה המבוקשת... יש צורך לייסד מוסדות מיוחדים לחינוך והכשרה חקלאית למען לעזור לאישה להשתחרר מהרגלי העיר והבטלה, ולרכוש ידיעות והרגל בעבודות של משק הבית הכפרי..."

לחנה ואליעזר שוחט לא היו ילדים והיא הקדישה את חייה לבית הספר. בשנת 1930, בגיל 50, החליט אליעזר שוחט לעזוב את נהלל והלך להיות פועל בפתח תקווה. חנה נותרה בנהלל אך הם ניהלו קשר מכתבים. בשנת 1960 יצאה חנה לגמלאות ועברה לגור עם אליעזר בתל אביב. אליעזר שוחט נפטר בשנת 1971 בגיל 96, ושנה אחריו נפטרה חנה בגיל 89 ונקברה ליד בעלה בנהלל.