כשסוקרים את קורות חייה של חנה מרון נדמה כי כוחות גדולים התערבו וקבעו את מהלך חייה, וגם כשנראה היה שהגורל לעיתים מתאכזר אליה – תמיד נפתחה לה דלת למקום טוב יותר.

חנה נולדה בברלין בשלהי שנת 1923. אביה, יצחק מאירצ'ק, היה מהנדס חשמל שהיגר מפולין ואמה רוזה היתה זמרת אופרה שהיגרה מהונגריה, כך שכבר מינקות הכירה חנה את עולם הבמה. חנה למדה בבית ספר יוקרתי בשיטת מונטסורי. לא פלא שכבר בגיל ארבע הוגדרה כילדת פלא והחלה לשחק בתיאטראות לילדים. בשנת 2011 הוכתרה כשיאנית גינס בקטגוריית קריירת משחק בתיאטרון הארוכה ביותר - 83 שנים, ושנתיים לאחר מכן עוד השתתפה בפרסומת לחברת כבלים.

בגיל 5 החלה לצבור ניסיון גם בעולם הקולנוע, תחילה בסרט 'שבועת שקר', ושלוש שנים אחר כך בסרט 'M'. עד אז הספיקה לשחק בתיאטראות, להקליט מספר שירים ואף להשתתף בתסכיתים.

כבר בגיל 10 השכילה חנה להבין כי חייה כיהודייה בגרמניה נתונים בסכנה. לימים סיפרה כיצד המפקחים הגרמנים "היו דופקים לאבא על הכתף והיו אומרים לו - יהודים כמוך, אדון מאירצ'ק, אהובים עלינו". ההכרעה הסופית לעזוב את גרמניה התקבלה כשחנה הוזמנה להקריא שיר לכבוד יום הולדתו של היטלר. אמה נאלצה לספר כי הם יהודים ותוך יומיים היגרה המשפחה לצרפת, ובמשך שנה חיו שם כפליטים. בגיל 11 הגיעה חנה לארץ לאחר שאביה קיבל אשרת עלייה. המשפחה התיישבה בתל אביב וחנה חזרה להופיע בתיאטרון. בשנות ה-60 היא כבר היתה כוכבת תאטרון הקאמרי, לצד אורנה פורת והשחקנית חנה רובינא שנחשבה אז לגברת של התיאטרון.

הדרך אל מדיאה

הדרך לתואר 'הגברת של התיאטרון' עברה דרך תפקיד ראשי קלאסי. אורנה פורת קיבלה את תפקיד 'אלקטרה' וחנה מרון ביקשה לשחק את 'מדיאה'.

ההצגה 'מדיאה' הועלתה בפעם הראשונה באתונה בפסטיבל דיוניסיה בשנת 431 לפנה"ס, ויוצר המחזה, האתונאי אוריפידס זכה במקום השלישי. המחזה מספר את סיפורה של מדיאה שרצחה את ילדיה הקטנים כנקמה בבעלה הבוגדני יאסון. חובבי התיאטרון באתונה העתיקה חיפשו זוועות, ורצח הילדים בהחלט סיפק את הסטייה שלהם. המחזה מתחיל כשיאסון מפליג לממלכת קולכיס הרחוקה שבמזרח הים השחור כדי להביא את גיזת הזהב. הוא לא יכול היה להשיג אותה ללא עזרתה של מדיאה, שבגדה בבני ארצה ושבה עם יאסון ליוון. לאחר שהתיישבו בקורינתוס, החל יאסון להשתעמם ממדיאה האקזוטית ונטש אותה כדי להינשא לבתו של מלך קורינתוס. מדיאה הפגועה החליטה לבצע שורת רציחות איומות שיכאיבו ליאסון הבוגד. לפני ששחטה את בניה, היא שלחה אותם לארמון המלכותי כשבידיהם שמלה וכתר מכושפים עבור הכלה המיועדת ואביה. כשלבשה הכלה את השמלה היא עלתה בלהבות ומתה בייסורים ואביה מת כשחבש את הכתר. לאחר שרצחה את בניה נטלה מדיאה את גופותיהם ומנעה מיאסון להביאם לקבורה. המחזה הצליח, בין היתר, בשל כשרונו של אוריפידס לכתוב מנקודת מבט נשית - "מכל היצורים שקיבלו חיים ודעת, אנו הנשים הכי מסכנות", אומרת מדיאה במחזה.

דמותה של מדיאה איפשר לשחקניות כוכבות להפגין את יכולות המשחק שלהן ולזכות בפרסים, לפחות מאז שביצעה אותו שרה ברנאר ב‏-1898. התפקיד זיכה את ג'ודית אנדרסון בפרס טוני ב-1948, את זואי קלדוול ב-1982 ודיאנה ריג ב-1994.

חנה מרון הייתה בין מייסדות 'הקאמרי' ונחשבה לכוכבת התיאטרון. היא קיבלה תפקידים משמעותיים ותפקידים ראשיים בהצגות רבות, ביניהן 'פיגמליון', 'כולם היו בני', 'ביבר הזכוכית', 'פונדק הרוחות', 'רחם פונדקאי', 'הדה גאבלר', 'בית הבובות', 'כטוב בעיניכם', 'הלילה השנים עשר', 'מהומה רבה על לא דבר', ובמחזמר 'הלו, דולי!'.

לחנה הייתה יכולת קומית נדירה. היא פנתה ישירות לקהל ולעיתים אף העלתה מהם לבמה. היא העידה על עצמה כי "האנטומיה של הצחוק מעניינת אותי מאוד. אני עושה הרבה ניסיונות לאורך ההצגות". היא ניצלה יכולת זו גם לתפקידים רציניים כשסתום לפריקת מתחים בזמן ההצגה. העיד על כך הסופר והמחזאי משה שמיר כשצפה בה בתפקיד מיקה בהצגה 'הוא הלך בשדות': "פתאום תפסתי עצמי כשאני בולם בקושי גיחוך מתפרץ. מבין הדמויות הבודדות שהיו פזורות באולם עלו קולות צחוק. האם כתבתי קומדיה? זה מה שלימדה אותי חנה'לה, מה ששיקעה בדמות, או אולי מה שהוציאה ממנה. שמחת החיים הטבעית של מיקה, כוח החיים הבלתי נכנע שלה."

חנה מרון לקחה ברצינות את עבודתה. היא הייתה חרוצה וקפדנית. היא למדה וחקרה כל דמות לעומק. כך תיארה את תהליך העבודה שהקדים את גילום דמותה של הדה גאבלר: "התחלתי לעבוד על הדה גאבלר זמן רב, לפני שהתחילו החזרות... קראתי את המחזה וקראתי הרבה חומרי רקע... יותר מכל דמות אחרת לבשה הדה גאבלר פרצוף אחר אצל כל מפרש (נציגת האמנציפציה, לסבית וכל שאר הווריאציות). ברגע מסוים, ריבוי פירושים זה נראה לי אבסורדי. הנחתי אפוא לחומר... כשהתחלתי לקרוא את המחזה עצמו... גיליתי שהמפרשים צדקו... בכל משפט במחזה צצה הדה אחרת ולמעשה יש בהדה משהו מכל מה שקראתי עליה". אבל התפקיד החשוב בחייה היה דמותה של מדיאה.

הפיגוע במינכן והחזרה לבמה

לקראת סוף שנות ה-60 חיפש תאטרון 'הקאמרי' במאי למחזה הידוע. היה ברור כי להצגה בסדר גודל כזה נדרש במאי בינלאומי אך חנה התעקשה לעבוד עם במאי ישראלי בן 30 בשם יוסי יזרעאלי שהתחנך בלונדון והחל לצבור מוניטין גם בארץ. לימים סיפר יזרעאלי שחנה התקשרה אליו והזמינה אותו לארוחה במסעדה בולגרית שם הציעה לו את התפקיד. הוא העריץ אותה ושמח מאד לביים את המחזה הידוע אבל בגרסתו של סנקה הרומי ולא את הגרסה המקורית של אוריפידס שהיתה אמנם דרמטית אך קלה יותר לביצוע. "רק ארבעה במאים במאה ה-20 העזו להעלות את מדיאה של סנקה והצליחו", אמר יזרעאלי. את התפאורה עיצב יגאל תומרקין שהציב במרכז הבמה קונוס אלומיניום ענק שנבנה בתעשייה האווירית. לאחר חזרות רבות נקבע מועד לפרמיירה אך יזרעאלי ביקש לדחות אותו מאחר שלדעתו ההצגה עדיין לא היתה מוכנה. הנהלת התיאטרון סירבה לדחייה מאחר שההוצאות היו עצומות והם רצו כבר למכור כרטיסים כדי לכסות את ההשקעה.

שבועיים לפני הפרמיירה ביקשה חנה מרון חופשה מהקאמרי כדי לטוס ללונדון לאודישן שאירגן לה חיים טופול להצגה 'כנר על הגג', אך מנהל הקאמרי לא אישר את נסיעתה של חנה. יעקב רכטר, בעלה של חנה פנה בחשאי ליוסי יזרעאלי והציע שחנה תטוס ללא ידיעת התיאטרון ל-24 שעות ותשוב לחזרות ביום שני וביום שבת כדי שהפרמיירה לא תיפגע.

לימים סיפרו ילדיה של חנה כי בבוקר הטיסה, 10 בפברואר 1970, בשעה 2 לפנות בוקר קיבלה אמם שיחה מפתיעה ממישהי שלטענתה עשתה סיאנס ואמרה לה שאסור לה לטוס לחו"ל אחרת משהו רע יקרה לה. למרות האזהרה חנה טסה ללונדון יחד עם אסי דיין. בעצירת הביניים במינכן פרצו שלושה מחבלים לאוטובוס שהוביל את הנוסעים למטוס. אחד המחבלים השליך רימון לעבר הנוסעים הישראלים. אריה קצנשטיין, שהיה בין הנוסעים הישראלים, קפץ על הרימון כדי להציל את אביו ושאר הנוסעים ונהרג. חנה מירון נפצעה קשה והיה חשש לחייה. כמה ימים לאחר מכן יצאה מכלל סכנה אך הרופאים נאלצו לכרות את רגלה מתחת לברך והיא נותרה נכה.

החדשות הפתיעו את חברי הנהלת הקאמרי שלא הבינו מה חנה מרון עשתה במינכן. ההצגה בוטלה והתיאטרון נקלע למשבר כלכלי חמור. מנהל התיאטרון ביקש סיוע כלכלי מהמדינה אך נענה בשלילה.

הביקורת על יוסי יזרעאלי וההסכם הסודי שעשה עם בעלה של חנה מרון היתה גדולה מאד והוא טס לארה"ב, שם המשיך את הדוקטורט שלו. לאחר מספר חודשי החלמה במינכן חזרה חנה ארצה ועברה סדרת ניתוחים. ברגע שהתאפשר לה חזרה לבמה והשתתפה בערב התרמה וזכתה לתשואות רמות.

לאחר כשנה וחצי הוחלט לנסות להעלות שוב את ההצגה 'מדיאה' והבמאי יוסי יזרעאלי נקרא לחזור ולביים את ההצגה. התפאורה שנבנתה בתחילה היוותה כעת אתגר רציני עבור חנה קטועת הרגל אך היא התעקשה להמשיך. במהלך החזרות היא מעדה פעמיים והיה חשש שמא תמעד גם בזמן ההופעות. מעצבת התלבושות סיפרה שבאחת המדידות חנה הראתה לה את הרגל התותבת שלה ללא מבוכה או צורך להסתיר אותה: "היא הייתה אישה חזקה, היא לא נתנה לעצמה הנחות". יוסי אלפי, המנחה המיתולוגי של פסטיבל מספרי סיפורים היה אחד השחקנים בהצגה וסיפר: "כשחנה חזרה היה בה משהו אחר, היא הפכה להיות מדיאה אמיתית, היא לא רק גשמית אלא רוחנית במקום אחר."

ביוני 1971 נערכה הפרמיירה של ההצגה בפני אולם מלא. כשחנה עלתה לבמה כל הקהל קם לכבודה ומחא לה כפיים סוערות. ההצגה נסתיימה ללא תקלות והייתה לאחת ההצגות החשובות בתיאטרון הישראלי. בהמשך סיפרה חנה כי היה זה תפקיד חייה: "אינני זוכרת בתיאטרון הרגשה כה טובה ונלהבת". חנה בעצמה אמרה שרק בפיגוע, כאשר ראתה במו עיניה כיצד נראה מבט של רצח ותאווה לנקמת דם, ורק לאחר שהקיזה דם בעצמה, הייתה יכולה לגלם נאמנה את התפקיד.

עוד לפני הפיגוע פעלה חנה רבות לקידום הידברות ושותפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל והמשיכה בכך גם אחרי הפיגוע. שלושה חודשים לאחר הפיגוע שוחררו המחבלים בעסקת שבויים כנגד שחרור מטוס אמריקאי שנחטף.

מסך והנצחה

חנה מילאה תפקידים חשובים גם בסרטי קולנוע ביניהם 'דודה קלרה', 'העיט', 'כביש ללא מוצא', ו'זמן אמת' אבל לתודעה הישראלית היא נכנסה דרך סדרת הטלוויזיה הקומית המצליחה 'קרובים קרובים' כשקריאתה בתחילת כל פרק 'פ-ת-ו-ח' מוכרת וידועה עד היום...

במאי 2014, לאחר קריירה בת 86 שנים ולאחר שגילמה יותר מ-100 דמויות הלכה חנה מרון לעולמה בגיל 90. היא נקברה בבית העלמין האזרחי בקיבוץ שפיים לצד בעלה, יעקב רכטר.

בשנת 2018 קבעה עיריית תל אביב לוחית זיכרון בכניסה לביתה בשדרות תרס"ט מס' 3, מול כיכר תיאטרון הבימה. ארבע שנים לאחר מכן החליטה עיריית תל אביב-יפו לקרוא רחוב על שמה. חנה מוזכרת גם בשירה של נעמי שמר 'חמסינים במשלט', בבית האחרון המשפט "בלובן צווארון נדהר לתיאטרון, ובלב רגיש פרחים נגיש לחנה'לה מרון". בדצמבר 2015 הנפיק דואר ישראל בול לזכרה.

בסדרה 'הבלתי חשובים' שחוזרת לאירועים נשכחים בהיסטוריה ישראלית, שמפיקים אלירן פלד ועידו הרטמן, הוקדש לה פרק שבהחלט מומלץ לצפייה.