יהודית מונטיפיורי

הם נחשבו לזוג נוצץ. משה מונטיפיורי הידוע ורעייתו יהודית. ייתכן כי תהיה זו טעות לכנותה 'רעייתו' ונכון יהיה לכנותו 'בעלה' שכן היא זו שהביאה לזוגיות את הכסף הגדול, ואתו הביאה גם את קור הרוח, התעוזה, האומץ והחוכמה הרבה. יהודית הייתה ליידי בריטית שידעה להסתגל לקיץ המזרח התיכוני הלוהט, ידעה לרכוב על סוסים, לאחוז באקדח, נפגשה עם מלכים ועם האפיפיור, וכאישה זכתה לשבת בבית הכנסת בעזרת הגברים ואף הכניסה ספר תורה.

משפחת כהן ונישואי מונטיפיורי

יהודית נולדה בשנת 1784 לאחת מהמשפחות העשירות ביותר באנגליה. את קורות חייה וחיי בעלה ניתן ללמוד מספר בשני כרכים שיצא בלונדון במהדורה מצומצמת בשם 'ספר הזיכרונות לסר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית' - Diaries of Sir Moses and Lady Montefiore. את הספר הביוגרפי כתב איש סודם ויועצם של הזוג ד"ר אליעזר הלוי, שליווה אותם במשך כארבעים שנה והצטרף אליהם לשלושה עשר מסעות שונים בעולם.

הפרק הראשון בספר פותח עם הייחוס הגבוה של יהודית: "איש יהודי היה בלונדון, ושמו לוי בַּרֵינט כהן (Cohen). הוא היה סוחר עשיר מילידי אמסטרדם, אשר בא לשבת בלונדון לרגלי מסחרו, וההצלחה האירה לו פנים בארץ מגוריו החדשה, עד אשר היה לאחד מגדולי עשירי ישראל באנגליה... ודבק בכל לבו ונפשו בחוקות דתו. מזגו היה רך וטוב, אוהב את הבריות ומקרבן... אשתו הראשונה, פאני בת יוסף דימַנטשלֵפר מאמסטרדם, ילדה לו שני בנים ובת אחת, אשר בנו בתים גדולים בישראל, באנגליה ובהולנד. אחרי מות אשתו הראשונה בדמי ימיה, לקח לו לאשה את אחותה, לידיה, אשר ילדה לו שני בנים וחמש בנות (הבן האחד, יצחק, היה אח"כ חותנו של הברון מאיר רוטשילד). כל חמש בנותיו נישאו לאנשים מגדולי ישראל באנגליה: הראשונה, חנה, הייתה לאשה לנ.מ. רוטשילד (מייסד בית רוטשילד בלונדון), והשנייה, יהודית, הייתה לאשה למשה מונטיפיורי."

את יהודית תיאר: "עוד בילדותה הצטיינה במידות יקרות ואחת מהן היא המתינות ומנוחת הלב. בעת אשר כל בני הבית היו נרעשים ונפחדים מפני צרה הקרובה לבוא או בבוא פחד פתאום, הייתה יהודית שלווה ושאננה ואֹמץ לבה לא עזבה... מקדמות ילדותה חונכה יהודית באופן מאד נעלה, וביחוד הצליחה בלמוד לשונות זרות. לשונה מהרה לדבר צחות בשפת צרפת, אשכנז ואיטליה; וגם בשפת-עבר רכשה לה ידיעה מספקת, די הבין את התפלות ואת רוב הפרשיות הנקראות בשבתות ומועדים."

באותה תקופה נחשבו נשים כרגשניות שאינן מסוגלות להחליט החלטות כבדות משקל. על רקע אותה רוח נחשבה יהודית כאישה שלווה, אמיצה והחלטית. גם היותה רווקה בגיל 29 היה עניין חריג לתקופתה, אז נישאו הנערות בגיל 14-16. יש שמייחסים את היותה רווקה לנכות קלה ברגלה ויש המייחסים זאת לאופייה הדעתני. כשכבר היה ונדמה שזה גורלה הגיע משה מונטיפיורי מאיטליה.

להבדיל מיהודית בת המעמד הגבוה, משה היה בן למשפחה מהמעמד הבינוני. את לימודיו סיים בגיל 10 והיה רחוק מן הדת. למרות זאת הם השלימו אחד את השני ובשנת 1812 נישאו. נישואין אלה עוררו אז רעש גדול בעולם שכן משה היה ממשפחה ספרדית ואילו יהודית הגיעה ממשפחה אשכנזית ונישואין בין-עדתיים לא היו מקובלים אז, ואולי דווקא בשל כך היו אלו נישואין מאוד מוצלחים. כך כתב משה ביומנו ביום נישואיהם ה-32: "היום חלפו ל"ב שנים למן היום אשר זיכני אל שדי, אלוהי ישראל, בטובו הגדול, לתת לי את יהודית היקרה לאישה. ואני חייב להודות לה' על החסד הגדול הזה אשר היה למקור אושרי בחיים. למן היום הראשון לזיווגנו ועד היום הזה מצאתי תמיד סיבות חדשות לאהוב ולכבד את אשתי יותר ויותר".

על התקרבותו לדת כתבה יהודית: "לא ידעתי כמה מאושרת אהיה, כפי שגיליתי שמונטי היקר שלי נוטה לאדיקות". מידי ערב השניים למדו עברית ויהודית אף הקפידה לדבר עברית גם באנגליה. עם עשרות המסעות בעולם ואוסף חוויות הלכה הזוגיות והתהדקה עוד יותר.

משה ויהודית קבעו את ביתם ברמסגייט שעל שפת הים בדרום מזרח אנגליה. הבית נקנה בעיקר בגלל החממה שסמוכה לו ונחשבה ליפה ביותר באנגליה. אפילו המלכה ויקטוריה, עוד בהיותה נסיכה ובת, החזיקה במפתח לחממה של מונטיפיורי.

המסעות לארץ ישראל

המסע הראשון לארץ ישראל באוקטובר 1827 היה פרי יוזמתה של יהודית. המסע התקיים על סוסים מאחר והדרכים לא היו ראויות לנסיעת מרכבות וארך כעשרה חודשים. הם שהו בארץ במשך כשבוע בלבד ויעדם הסופי בארץ היה ירושלים. בבואם לעיר מצאו הזנחה, לכלוך ועוני. ולמרות זאת תפסה ירושלים את מקומה בלבם של הזוג מונטיפיורי והשניים הפכו מכורים לעיר. יהודית, שהיתה עקרה, ביקרה לא מעט בקבר רחל והזדהתה עמה. היא הקפידה לשפץ את הקבר שהיה מוקד עליה לרבים ואף קברה שלה נבנה בדמות קבר רחל. אחרי המסע הראשון כבר קיים הזוג אורח חיים יהודי אדוק והם צירפו למסעותיהם סביב העולם שוחט, כך שהמסע השני כבר היה משודרג יותר מבחינה קולינארית.

הביקור השני התקיים בקיץ הלוהט של שנת 1839, כשמחלת החולירע הכתה בכל מקום. למסע הגיעו יהודית ומשה עם תכנית יישובית שנתגבשה בהשפעת ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של משה, שכבר ביקר בארץ. ביומן המסע הזה כתבה יהודית את המילה בידוד (quarantine) 38 פעמים. הם עזבו את לונדון ב-1 בנובמבר 1838. בהגיעם למלטה שהיתה אז נמל בינלאומי מרכזי, שמעו מנוסעים שהגיעו מישראל כי החולירע פשטה בירושלים ויפו והרגה רבים. המידע הביא את יהודית ומשה לידי ויכוח סוער סביב השאלה האם יהיה נכון להמשיך במסע יחד. משה רצה להמשיך לבדו כדי לא לסכן את יהודית אך היא סירבה לכך בהזכירה את רות המקראית שלא עזבה את חמותה נעמי.

מצוידים באישור רפואי שקיבלו במלטה, המשיכו בני הזוג מונטיפיורי במסעם מזרחה, אך כשהגיעו ליפו לא יכלו לרדת מהאנייה מאחר שהנמל נסגר בשל המגיפה, והם נאלצו להמשיך צפונה ובשנת 1839 הגיעו לביירות. לפני יציאתם דרומה לירושלים רכשו 4 אוהלים עבורם ועבור הפמליה שליוותה אותם. הם יצאו בשיירה גדולה על גבי סוסים ופרדות ובמאי 1839 הגיעו לצפת. הם מצאו את צפת חרבה. בשנת 37 חרבה העיר ונהרגו יותר מ-2000 מהיהודים בעיר בעקבות רעידת אדמה ובשנת 1834 קרסה העיר לאחר שערבים פרעו בה.

יהודי צפת ביקשו כסף אבל גם עתיד. הם הגישו למונטיפיורי תכנית לרכישת קרקע והם יחכרו אותה, יעבדו אותה ויחיו מיבולה. מונטיפיורי התלהב מהתכנית ונפגש באלכסנדריה עם מחמד עלי מושל מצרים ודן אתו על האפשרות להחכיר קרקעות. היה זה המשא והמתן המדיני הראשון להתיישבות יהודים בארץ ישראל. המו"מ לא נשא פרי מאחר ששנה אח"כ עזבו המצרים את ארץ ישראל.

במסע הזה קיבלה יהודית את הכינוי 'הגנרל' כי רכבה על הסוס כשהיא יושבת על צדה ונשאה אקדח. על פי התיאורים ביומן המסע הם נחשפים ליופייה של הארץ. בדיוק כפי שקורה גם היום הם ניצלו את הביקור בצפת לפקוד את קברי הצדיקים: "הלכנו לראות את קבר הלל הזקן. הקבר הזה הוא אחד המחזות היותר מלבבים שראיתי בארץ הקודש. הקבר הוא מערה בתוך מערה, ומעיין מים זכים שוטף בין שתי המערות. בקרבת הקבר ראינו עמודי שיש יפים מאד המתרוממים מתוך המשואות של בית כנסת עתיק. אבני הגזית יפות וגדולות מאד". ואת העיר תיאר משה: "מכל הידיעות אשר אספתי, נוכחתי כי מסבי צפת מוכשרים ביותר ליסוד קולוניות עבריות כי יש שם יערי עצי זית כבירים לימים מאד, כרמים, אדמת מרעה, המון מעינות ומים טובים; גם תאנים, אגוזים, שקדים, תותים וכו', וגם שדי תבואות: חיטים, שעורים ועדשים. בקצרה, זו אדמה אשר תיתן יבול למכביר". בדרך דרומה מטבריה כבר הבינו כי הארץ היא לא פחות מגן עדן: "חבל האדמה הזה מרובה באוכלוסין, ויושביו הם איכרים חרוצים, ולהם סוסים, צאן ובקר במספר רב. גם עצי תותים כבירים לימים, רבים מאד במקום הזה. מעולם לא ראיתי אדמה פורייה ויפה כזו, ובצדק נוכל לקרא למקום הזה גן עדן."

באחד מן הימים הוזמן משה מונטיפיורי לכבד בנוכחותו חנוכת בית כנסת והכנסת ספר תורה, אך מאחר וחלה הוא שלח את יהודית רעייתו. הגעתה הפתיעה את הנוכחים שהרי כעת תעמוד אישה מול ארון הקודש. המחווה ריגשה את יהודית: "נתבקשנו לבא לחנוכת בית הכנסת החדש בערב היום הזה, ליל התקדש חג השבועות. ומונטיפיורי יקירי בקשני ללכת שמה... שמחתי באומרים לי לבוא בית ד'... בית הכנסת האיר באור יקרות ומפואר במקלעות ציצים ופרחים, בעדי הכינו כסא לנוכח אדון הקדש". שיהודית הסתובבה בארץ ישראל בחומו הלוהט של חודש יוני. למעט טרוניות על זבובים, היא הוקסמה ממנה. באותה התקופה הסתובב בארץ גם הסופר מרק טווין (מחבר 'תום סויר' ו'הקלברי פין') והוא, להבדיל מיהודית, תיאר את הארץ כשוממה וחרבה.

גם במסעם השני הקפידה יהודית לבקר בקבר רחל: "בדאבון נפש עזבנו את הר הזיתים ללכת חברונה, ובעוד שלש שעות באנו אל 'קבר רחל'. בראות יהודית כי הקבר רעוע ונוטה לנפול ציוותה לבנות עליו אֹהל חדש על הוצאותיה."

הישוב בארץ הוקיר את תרומותיהם של יהודית ומשה מונטיפיורי ובעיתון 'המגיד' הופיעה הידיעה: "אשיר לשר משה מונטיפיורי ורעייתו פיזרת, הון אין קץ זרע צדקה זרעת הן תאכל מפרי העץ אשר בחיים לכאן נטעת העץ הזה. אף אם יזקין מגשם נדבות עוד יציץ פריו, אשריך משה ויהודית, אשת חיל אשריכם, שוחרי טוב, חסד ואמת יומם וליל. מטעיכם יישאו כגפן פורייה, ברכות, שמיים לראשך יהודית הטרה ממגד שמיים מטל נפש זכה, וברא אשר בירך את משה כשמש. עת יינטו צלליה עוד תפיץ אורה ומרפא בכנסיה."

בשנת 1846 יצא באנגליה ספר הבישול היהודי הראשון תחת השם 'המדריך היהודי: מידע שימושי לבישול יהודי ומודרני'. שם המחבר אינו ידוע אך נזכר בספר כי המחברת היא ליידי ובאנגליה של אותה תקופה מעט יהודיות זכו בתואר ליידי... מעבר להיותו ספר בישול יהודי שמאפשר בישול איכותי וטעים בתנאי הכשרות המחמירים, היה מדריך לעקרת הבית היהודייה ממעמד הביניים, שברשותה לפחות משרתת אחת שתסייע בניהול המטבח, הבית והטיפוח האישי. על פי הכתוב, מי שתנהג על פי הספר מובטח לה אושר משפחתי ואינטראקציות חברתיות מוצלחות. בספר הופיע מתכון אחד שהסגיר את זהות הכותבת – 'מרק מארץ ישראל מפלשתינה', והנה יהודית הייתה הליידי הבריטית היהודייה היחידה שביקרה בארץ באותה תקופה(למעוניינים מצורף המתכון למרק מארץ ישראל מפלשתינה).

היזמות והתרומות בארץ

שבע פעמים ביקרו בני הזוג מונטיפיורי בארץ ישראל. היו אלה מסעות יקרים ואף מסוכנים, אך למרות הסכנה שנכרכה בהם בחרו משה ויהודית לצאת למסעות אלו משום שהייתה בהם רוח רומנטית ומשיחית שפעמה בלב הזוג. התכניות שרקמו יחד לעתיד הארץ היו מרחיקות לכת. הם רצו להפוך את הארץ לאבן שואבת עבור עולים מכל רחבי העולם שיפריחו את השממה ויכתבו פרק חדש בתולדות העם והארץ.

בתקופה בה הישוב היהודי בירושלים חי על חשבון כספי החלוקה, היה מי שחשב אחרת. רבי דוד בן שמעון 'הצוף דבש', מנהיג העדה המרוקאית בזמנו, היה הראשון להקים שכונה יהודית מחוץ לחומות - שכונת 'מחנה ישראל'. כמו רבי דוד גם משה ויהודית מונטיפיורי היו 'הראשונים'. הם הביאו לירושלים את הרוקח הראשון יהושע וולפנזון כדי שיספק תרופות לקהילה והקימו בעיר מוסד חינוכי. הם ייסדו שכונה מחוץ לחומות והקימו בה תחנת קמח שהפעיל זאב וולפנזון (בונה בית כנסת 'החורבה'), קרובו של יהושוע וולפנזון הרוקח. הם עודדו יצרנות, עבודה, חקלאות ותעשייה, וכל דבר אחר שימנע הישענות על כספי החלוקה.

שנותיה האחרונות של יהודית

ימיה האחרונים של יהודית בקיץ 1862 מתוארים בכאב עצום: "חגג מונטיפיורי עם רעייתו את 'חתונת הכסף' שלהם, וכמובן קשר אירוע זה בחגיגת סיום כתיבת ספר תורה. יהודית למרות חולשתה, קמה ממיטתה לראות את האותיות האחרונות בספר התורה. בחדש ספטמבר גברה מחלת יהודית. בכל בתי הכנסת ערכו תפלות בעדה, ומונטיפיורי הרבה לתת צדקות לעניים. 'היא נשאה את מכאוביה בארך רוח כמלאך ה'' כותב מונטיפיורי בזיכרונותיו. בשובו בערב ראש השנה מבית הכנסת נגש משה לברך את יהודית החולה לברכה, וגם היא שמה את ידיה על ראשו לברכו, ותשלחהו לחדר האֹכל לקדש על היין אך כמעט כלה לאמר את 'הקדוש' בא הרופא (אשר ישב יומם ולילה אצל החולה) להודיעו כי בא הקץ. מונטיפיורי וכל הקרואים מהרו לחדר החולה לאמור איתה 'וידוי' ונשמת יהודית הטהורה, הנדיבה והחסידה עלתה השמיימה."

כשנפטרה יהודית בגיל 78 והובאה למנוחות ברמסגייט, כל האניות שעגנו בנמל הורידו את דגליהן לחצי התורן. מותה והלווייתה סוקרו בכל העיתונות באירופה ובארץ ישראל: "יום ראשון השבוע היו כל החנויות סגורות. אבל כבד היה לכל יושבי העיר [הכוונה ללונדון] גם בבתי התפילות לנוצרים הזכירו הכמרים בדרשותיהם את שם היקרה לטובה ולברכה. מי יוכל לספוג ולהכיל את ראש את מידותיה היקרות".

משה מונטיפיורי מילא אחר צוואת רעייתו המנוחה, כפי שנכתב בספר: "למען עשות כרצות המתה שלח מונטיפיורי יותר משלש מאות וששים מתנות ונדבות לקרוביה ולמכריה, לבתי כנסת ולבתי ספר ולמוסדות צדקה שונים אשר באנגליה ובחו"ל. גם קרא למשוררים עברים לחבר כתובת על מצבת קברה. מקץ חמשה ירחים למותה הקים בעלה על קברה אֹהל גדול וכפה על ראשו, בתבנית האהל אשר על קבר רחל בדרך בית לחם."

מותה של יהודית הביא את משה לידי דיכאון ואמר "כל הזמן אני מנסה לחשוב מה היא הייתה אומרת לעשות". משה המשיך לפעול מתוקפה של יהודית ומכוחה. הוא הקים לזכרה בית מדרש וקופת עזרה לנערות ונערים בירושלים – 'קרן מזכרת משה ויהודית'. עם חלוף הימים הבין משה כי בניין הארץ ומתן הצדקה יביאו נחת לנשמת אהובתו המנוחה ולמרות דכאונו הוא המשיך במסעותיו לארץ ישראל.

משה נפטר בשנת 1885 בעיר מגוריו רמסגייט, שם נקבר. על אחד הפרדסים שנטעו יהודית ומשה בתל אביב הוקמה שכונת מונטיפיורי ובלבה שדרת יהודית.