יהושע ילין

בני משפחת ילין וסיפורה של המושבה מוצא

בתחילת קיץ שנת 1853, ירושלים לא ידעה אירועים רבים, לכן הרבו זקני ירושלים לספר בהתפעמות על המחזה המרהיב של אותה שיירה ארוכה שהתקרבה לעיר. יהודים וערבים כאחד יצאו לקבל את פניה. השיירה כללה עשרות טבחים, משרתים ושומרים, ולאחריהם צעדו עשרות סוסים, פרדות וגמלים, כשדבשותיהם מכוסות במרבדים יקרי ערך ובמיני רקמות משובחות, ותיבות גדושות בגדים. אפילו לולים מלאים בעופות נראו בשיירה המיוחדת הזו. מחזה שלא נראה כמותו בעיר.

הכל שמעו על השיירה שנדדה במשך ארבעים יום במדבר, מבגדד לירושלים, ואיתה האיש היהודי העשיר ביותר בבגדד, הרב שלמה יחזקאל יהודה. שמו של אביו, יחזקאל יהודה, היה מוכר בירושלים, שכן מכספו הוקמה ישיבה חשובה בעיר. עם הגיעו לירושלים, החל הרב שלמה יחזקאל יהודה לפקח על הישיבה ועד מהרה הפך לאחד ממנהיגי הקהילה הספרדית בעיר בכלל וקהילת עולי עיראק בפרט. שש שנים לאחר עלייתו ארצה, נפטר אביו והוא ירש ממנו נכסים רבים בהודו ובעיראק, מה שאיפשר לו לשבת בירושלים ולעסוק בתורה בנחת, בעושר ובכבוד, וגם לתרום ביד רחבה למוסדות תורה ולנזקקים.

19 שנים לפני עלייתו של הרב שלמה יחזקאל יהודה מעיראק, עלה לארץ מפולין הרב דוד ילין (הראשון). הוא הגיע מהעיר לומז'ה שבמזרח פולין, יחד עם אשתו ליבה, בתו ובנם הפעוט, אשר היה הגורם העיקרי לעליית המשפחה ארצה. לאחר לידת הבת חווה, ניסו בני הזוג להביא ילד נוסף לעולם, אך ללא הצלחה. אז נשבע דוד שאם יזכה לבן, יעלה לארץ ישראל. ואכן, לאחר עשרים שנות עקרות, התרחש הנס וליבה הרתה וילדה בשנת 1842 בן אשר נקרא יהושע (על שם אביו של הרב דוד ילין הראשון). יחד עם הבת והבן, המשפחה עלתה לארץ עוד ב-1834. בארץ הם אימצו יתום את אריה לייב הורוביץ, המשפחה התיישבה בירושלים והשתלבה בקהילת הפרושים האשכנזית בעיר. כאן בארץ שינה דוד ילין את שם משפחתו לשם טביא שפירושו בארמית - צבי שהוא גם פירוש השם לין בפולנית. למרות זאת אנשי העיר המשיכו לכנותו בשם ר' דוד לומזֶר, על שם עיר הולדתו. דוד ילין הראשון, שהיה יזם וסוחר בנשמתו, הקים אגודה מסחרית למניות. כמו כן, ייסד וניהל את 'הבנק הירושלמי' אשר נחשב לאחד הבנקים הפרטיים הראשונים בירושלים.

באותה תקופה היה היישוב היהודי מרוכז בתוך חומות העיר העתיקה וילין היה מהראשונים שהטיפו ליציאה מהחומות ורכש בעצמו אדמות מחוץ לחומות. בין האדמות שרכש נכללו אדמות הכפר ארטס שליד בית לחם ואת אדמות שכונת אברהם. בדומה לרב שלמה יחזקאל יהודה, גם הרב דוד ילין ניהל מוסד ללימוד תורה, את כולל ורשה-פולין.

השידוך בין שרה ליהושע

בשנת 1856 עלה הרב שלמה יחזקאל יהודה, כהרגלו, לקבר שמואל הנביא. לאחר שסיים את תפילתו ויצא החוצה, צפה בירושלים הפרושה לפניו והחל לזמזם לעצמו את השיר 'עוד יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה'. באותו רגע נזכר בבתו שרה באותה שנה חגגה באותה בת מצווה וטרם מצאה בן זוג.

באותה שעה ממש, כמעין נס, הופיע בנו שאול וסיפר לו על פגישה מעניינת שהייתה לו עם צעיר משכיל, חכם, בעל תפיסה חדה ונימוסים טובים, אשר הכיר, ושלדעתו עשוי להיות חתן ראוי לשרה אחותו, אך 'הבעיה' היחידה היתה שהצעיר אשכנזי. באותה תקופה נישואים בין אשכנזים לספרדים לא היו דבר שבשגרה. לשתי העדות היו מנהגי תפילה שונים, מאכלים שונים ואפילו הגייה שונה של השפה העברית. למרות זאת, עבור שלמה יהודה, כל אלה לא היו מכשול. הוא נתן את ברכתו לשידוך ושאול יצא מיד להביא את הצעיר המיועד.

כעבור שעה קלה, שב שאול אל אביו מלווה בנער כבן ארבע-עשרה ובאדם מבוגר בעל זקן לבן ופנים מאירות. הזקן הציג את עצמו כדוד ילין והנער בנו יהושע. למרבה הפלא, הצדדים מצאו שפה משותפת במהירות. דוד ושלמה כבר הכירו זה את זה. שניהם היו סוחרים, שניהם ניהלו מוסדות חינוך ושניהם דגלו ביישוב הארץ, ביציאה מהחומות ובעבודת האדמה, כל אחד בדרכו. כל אחד מהם חשב שהוא יוצא דופן בדעותיו, ומה רבה הייתה שמחתם כשגילו כי הם אחים לדעה ולחזון. וכך, תוך זמן קצר, סיכמו השניים על השידוך.

הידיעה על השידוך עוררה רעש עצום בירושלים של אותה תקופה. הנשים ריכלו והגברים הימרו על גובה הנדוניה. יהושע ילין נישא לשרה. מאחר שבני הזוג היו עדיין צעירים, הוחלט כי יתגוררו בביתו של יהודה עד שיהושע יוכל לעמוד ברשות עצמו. שש שנים גר יהושע בבית חותנו, למד את מנהגיהם של יוצאי עיראק, התרגל למאכלים החריפים, חבש תרבוש ועטה כתונת בד. הוא ושני גיסיו, בנימין ושאול, הפכו לאחים של ממש.

הרב דוד ילין (הראשון) הקפיד על קלה כחמורה במצוות. יום אחד, בעת שהלך בחול המועד פסח להקיף את חומות ירושלים (כמנהג הקדום המבוסס על הכתוב "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ"), נכשל באבן ונפל על פניו. כתוצאה מהנפילה, חלה במחלת השושנה ונפטר. הוא נקבר בירושלים בשנת 1863, כשהוא בן שישים שנה.

קאלוניה ומוצא

ארבע שנים לאחר הנישואין, בשנת 1860, יצאו הגיסים יהושע ילין ושאול יחזקאל יהודה בהימור על כל נדונייתם. הלהט ליזום התיישבות עבר אליהם בירושה הן מצד סבם דוד ילין והן מצד סבם שלמה יחזקאל יהודה. השניים רכשו כרם זיתים בכפר הערבי קאלוניה. בכרם הייתה חצובה מערה בסלע, ומתוכה נבע מעיין. עבורם זה היה חלום אוויר צח ומעיין מרחק רב ממחנק הרובע וממצוקת המים. לא נעלמה מעיניהם העובדה כי המקום שוכן על הציר המרכזי שבין ירושלים ליפו. לצורך הרכישה, נעזרו בקונסול הבריטי, ג'יימס פין, אשר הפעיל את קשריו עם השלטון העות'מאני כדי לאפשר את מכירת הקרקע ליהודים. יהושע, האשכנזי שלמד ערבית, יצר קשרים טובים עם השייח' חאג' מוסטפא אבו גוש מהכפר הערבי אבו גוש, אשר כתב לימים כי הוא "משל על כל תושבי הכפרים בסביבות ירושלים לצד צפון, העלים עינו ולא הפריע לנו ממעשינו".

עשר שנים לאחר הרכישה, בשנת 1871, הקים ילין על החלקה חאן, וכן הוקמו שני בתים עבור שאול ויהושע (החאן משמש כיום כבית הכנסת של מוצא). החאן זכה להצלחה מיידית ושימש את השיירות שנעו בין יפו לירושלים, וגם מוסטפא אבו גוש היה שותף בחלוקת הרווחים. הגיסים זיהו במקום את המקום אליו נהגו לרדת לקטוף ערבות בחג סוכות כשבית המקדש היה קיים, ולכן קראו למקום 'מוצא'. אולם כשנדמה היה שהכל מתנהל על מי מנוחות, או ליתר דיוק על מי מוצא, החלו העניינים להסתבך. הקונסול פין נאלץ לעזוב את הארץ בעקבות חשד לפלילים, השכנים מאבו גוש דרשו מהם דמי חסות בסכומים שלא יכלו לעמוד בהם, ובמקביל, עסקי משפחת יהודה יחזקאל נקלעו לקשיים כלכליים. התקוות נגוזו. שאול יהודה נפטר ממחלת הקדחת כשהוא בן 24 בלבד, ויהושע ילין שב לירושלים.

על אף רצף האסונות ואובדנו של שאול, שהיה קרוב אליו כל כך, רוחו של יהושע לא נשברה. באותה תקופה, לשרה ויהושע נולד בן שנשא את שם סבו דוד ילין (השני, נולד ב-1864). כשהגיע דוד לגיל חמש, החליט יהושע להצטרף לקבוצת יזמים מהעדה האשכנזית והיה ממקימי שכונת 'נחלת שבעה' שנקראה על שם שבעת המייסדים. לאחר הרכישה לא נותר בידיהם כסף ובצעד של אחדות וערבות הדדית, החליטו לבנות בתחילה בית אחד ורק בסיומו את השני, וכך הלאה. שכונה זו הייתה השכונה השלישית שהוקמה מחוץ לחומות העיר העתיקה, אחרי שכונות משכנות שאננים ומחנה ישראל.

מוצא חוזרת לחיים

החלום על מושבה המבוססת על חקלאות לא נשכח מליבו של יהושע, ובשנת 1890 רכש עוד 184 דונם נוספים במוצא ומכר חצי מהם ל'חובבי ציון' ולחברה שנקראה 'חיבת הארץ'. שלוש שנים מאוחר יותר, רכשה את הקרקעות הללו לשכת ירושלים של הארגון היהודי 'בני ברית' אשר החליטה ליישב את האדמות בחקלאים מצטיינים שהוכיחו את כישוריהם, ולהקים במקום מושבה. שנה לאחר מכן נרכשו יתר האדמות והמושבה חזרה לחיים. בין המתיישבים הראשונים היו יצחק ולאה כהן (עליהם כתבה רבקה אלפר את הספר 'המתנחלים בהר'), שמואל ברוזה (שבחלקתו נטע הרצל ארז ובמקום הנטיעה הוקם בית הבראה לחלוצים בשם 'ארזה') ומשפחת מקלף (הוריו של מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל). במקום נוסד בית קטן בו לימד הסופר והחוקר משה דוד גאון (אביהם של בני גאון והזמר יהורם גאון).

בשנת 1905 הגיע למושבה היזם מיכל שטיינברג, יהודי ממוצא רוסי, וגילה כי בשטח שרכש יש חרסית והחליט לגייס משקיעים להקמת בית חרושת גדול לרעפים. בשנת 1923 נוסדה לשם כך חברת המניות האנגלית 'החברה הירושלמית ללבנים ורעפים בע"מ – מוצא ליד ירושלים'. בניית בית החרושת נמשכה כשנתיים, ובסיומן נוצרו רעפים עם כיתוב דו לשוני: 'בית מ. שטיינברג מוצא M. Steinberg, Motza'. המפעל, שקיבל את הכינוי 'הבית האדום', היה בין הראשונים בתחום תעשיית הקרמיקה בארץ ישראל וסיפק רעפי גג ולבנים לבנייה בירושלים והסביבה. לאה, בתו של יחיאל, נישאה לשמחה אמב"ש (ראשי תיבות של "אני מאמין באמונה שלמה") לזוג נולדו שתי בנות, אורה וסוזי. לימים נישאה אורה לחיים הרצוג, הנשיא השישי של המדינה, וסוזי נישאה לאבא אבן, שהיה בין היתר שר החוץ. ליד המפעל הקים אחיו של מיכל, ירחמיאל שטיינברג (שכונה 'הצדיק ממוצא'), יקב קטן בשם 'יקב שטיינברג' – לתוצרת חקלאית מקומית.

חלום ההתיישבות של יהושע קרם עוד וגידים, אך שאפתנותו לא ידעה שובע. הוא נמנה עם בוני השכונות החדשות שקמו מחוץ לחומות ירושלים, כמו מאה שערים ואבן ישראל, והמשיך לחלום על מושבה נוספת שתתבסס על עובדי אדמה יהודים. ניסיון נוסף בכיוון זה היה בשנת 1872, כאשר יחד עם ידידים ניסה לרכוש אדמות ביריחו ולהקים שם את המושבה פתח תקווה, אך תכנית זו לא הבשילה לכדי מימוש. באותה שנה נולדה בתו רחל מסעודה. כעבור שנתיים, לאחריו ששותפיו פרשו, פרש גם הוא מיוזמה חקלאית זו אך המשיך לשמור על קשריו הטובים עם הבדואים של האזור. למרות הניסיון הכושל ביריחו רוחו החלוצית של יהושע הובילה בסופו של דבר להקמת אם המושבות, אף שהוא עצמו נשאר להתגורר בירושלים.

בין מסחר לחרם

בשנת 1881 נסע יהושע ילין להודו, כדי לבקר את קרוביה העשירים של אשתו, משפחת דוד ששון. כששב לירושלים, נכנס לשותפות עסקית עם נפתלי ליאון ויחד הקימו עסק משגשג לחלפנות כספים ולמכירת טבק. בנוסף, הוא עסק במסחר בעורות במשך מספר שנים. במקביל שימש יהושע גם כנציגו של הקונסול הבריטי בבית הדין לענייני מסחר של השלטון התורכי.

רוח החדשנות והתעוזה של יהושע ילין לא נתנה לו מנוח ובשלהי המאה ה־19, עת ירושלים עוד הייתה עיר של מסורת עתיקה ונפיצות דתית, הוא מצא את עצמו בליבה של מהומה אדירה – עימות חזיתי עם העדה החרדית שסחף את כל העיר.

בשנת 1882 הוקם בית הספר כי"ח (כל ישראל חברים) על ידי ניסים בכר, מוסד מהפכני שהעז לשלב בין לימודי קודש לבין הכשרה מקצועית. בעיני יהושע, היה זה צעד לעתיד היהודי המשכיל ובעל המלאכה. אך בעיני החרדים, בהנהגת הרבנית מבריסק (אשתו של הרב יהושע לייב דיסקין), הייתה זו סכנה חמורה לשמירת המסורת.

ההתקפה החרדית לא איחרה לבוא. הם כינו את בית הספר בלעג צורם – 'אש–כולה', כעיוות המילה באנגלית school –, ופרצו בקריאות קשות ברחובות "אהה! חרם בקרבך ישראל!"

יהושע לא נרתע – הוא עמד בגאון מול הסערה ורשם את בנו לבית הספר החדש. כך הפך הוא עצמו לסמל של המאבק בין הקידמה למסורת. העדה החרדית ראתה בכך בגידה – הרי אביו, דוד לומזר, היה בעבר שותף לחרם על יוזמה חינוכית אחרת וכעת נטען: "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי הקיר?" ההכרזה הייתה נחרצת: "נבלה נעשתה בישראל – החרימהו, קנסוהו, רדפוהו עד חרמה!"

כעבור יומיים, באמצע תפילת שבת בבית הכנסת המרכזי – החורבה – פרצו שני צעירים לבמה ועצרו את התפילה. בפני קהל המתפללים הוקרא בפומבי נוסח חרם אישי על דוד ילין וכל תומכיו, חתום על ידי הרב דיסקין. גם מסחר עם משפחת ילין נאסר. הציבור הזועם, שהופתע מהפסקת התפילה, כמעט ונקלע למהומה פיזית. רק בהתערבותם של זקני הקהילה נמנע עימות חריף בבית הכנסת.

למחרת בבוקר, יהושע הגיע לחנותו ומצא שני קנאים מוצבים בכניסה, מזהירים את העוברים והשבים לא לגשת. חלקם גיחכו בזלזול, אך אחרים נרתעו מחשש להימחק מרשימות הצדקה. גם מי שקנה – נדרש להחזיר את המוצר. יהושע, באצילות רוח, לא התווכח. הוא קיבל את הסחורה והחזיר את הכסף – מבלי להשפיל איש.

הרדיפה לא פסקה. רבים החרימו אותו ולא פרעו חובותיהם. אך הוא עמד באיתנותו. פעם, בדרכו לתפילת מנחה בערב שבת, פגש את ר' משה נחום ואלנשטיין. זה הובילו לבית מדרשו של הרב סלאנט – שם צרף אותו למניין, אך מיד לאחר מכן חזר בו והתנצל: "שכחתי שאסור לי לצרף אותך".

האירועים טלטלו את יהושע אך לא שברו אותו. הוא פנה לחכמי העדה, הרבנים הספרדים, וביקש לשמוע את דבריהם. תשובתם הייתה ברורה ונחרצת: "אין איסור, ויותר מכך – אנו מתירים לו כדין תורה!" על המסמך היו חתומים גדולי הדור: החכם באשי הרב רפאל מאיר פאניז'יל והרב יעקב שאול אלישר. יהושע ילין היה האשכנזי הראשון שכיהן כחבר בעיריית ירושלים (1897). בשנותיו המאוחרות, החל לרכז את זיכרונותיו בספר מרגש בשם 'זיכרונות לבן ירושלים', עדות חיה לתקופה סוערת ולחייו מלאי העשייה. הוא נפטר בשנת 1924.

דוד ילין והמאבק על העברית

כבר בגיל ארבע עשרה ניכרו כישורי הפלא של דוד ילין (השני). בהגיעו לגיל זה כבר שלט בחמש שפות שונות והספיק לערוך עיתון משלו בשם 'הר ציון'. כפי שסופר, הוריו ביקשו להעניק לילדיהם חינוך מעולה, ועל כן נשלח דוד לבית הספר 'אליאנס' של כי"ח שהיה המוסד החינוכי המתקדם ביותר בירושלים באותה תקופה. מייסד בית הספר ומנהלו הראשון היה ניסים בכר. אחותו של דוד, פורטונה, ניהלה אף היא מוסד חינוכי לבנות ומדי פעם נערכו אירועים משותפים לשני בתי הספר. מטרת המפגשים הייתה להאזין להרצאות מפי מלומדים, אך שיאם היה בריקודים משותפים, בהם, כך טענו לשונות רעות, רקדו יחדיו בחורים ובתולות. הנער דוד ילין הגיע לאחד הנשפים הללו כשהוא מעט נבוך, שכן לא ידע לרקוד. כשפתחו במחולות, הוא ישב בצד והבחין בנערה צנועה ויפת תואר. השניים החלו לשוחח, ודוד גילה כי זוהי איטה, בתו של ראש קרן מונטיפיורי, הרב יחיאל מיכל פינס, ששמו היה מוכר כמעט בכל שכונות ירושלים. האהבה פרחה בין השניים, ואיטה ודוד ילין נישאו. שנים אחדות לאחר מכן פעל פינס לרכישת אדמות מוצא ולהגשמת חזונו הנושן של חותנו.

דוד ילין שב לאליאנס כמורה, לצדם של אישים בולטים כמו אליעזר בן יהודה, ד"ר אהרן מזי"א ויוסף מיוחס. קבוצת המלומדים התוססת הזו הקימה את ועד הלשון העברית, אשר שם לו למטרה להפוך את העברית לשפת הדיבור העיקרית בארץ ישראל.

דוד ילין בנה את ביתו מול בית הספר למל, של חברת עזרה הגרמנית, אליו הוא עבר אחרי כעשור באליאנס, בעקבות סכסוך עם בכר. מולו התגורר המנהל אפרים כהן-רייס. כשמונה דוד לסגנו פרץ ביניהם עימות חריף בשאלת שפת הלימוד בבית הספר: רייס תמך בגרמנית, בעוד שילין התעקש על עברית. מפי מורי ורבי חיים באר שמעתי כי שני האינטלקטואלים נהגו להתווכח בקול רם ולעתים אף לגדף זה את זה בעומדם על מרפסות בתיהם. בעקבות מלחמת השפה עזב דוד את הסמינר למורים של "עזרה" בלמל, והקים את בית המדרש העברי, שהפך למכללה הקרוייה היום על שמו.

בתום מלחמת העולם הראשונה כבר היה דוד ילין מנכבדי הארץ. הוא היה מעורב בהקמת העיר תל אביב, כיהן כראש ועד יהודי ירושלים וייצג את היישוב היהודי בוועידת השלום בוורסאי. לבסוף, עמד בראש הוועד הלאומי, הגוף החשוב ביותר ביישוב היהודי באותה תקופה.

בשנת 1924 נמנה דוד ילין עם מייסדי שכונת רחביה בירושלים. כעבור שנה, מונה לפרופסור לשירת ימי הביניים באוניברסיטה העברית. על פי המלצתו, נקראו כל רחובות השכונה לכבודם של משוררי תור הזהב של ספרד. דוד ילין נפטר בשנת 1941 בגיל 77. בנו של דוד ילין, היה מהנדס רב פעלים שבנה בתים רבים בירושלים. רעייתו של דוד, תלמה ילין לבית בנטוויץ', נודעה כצ'לנית מחוננת וכמחנכת דור של השכלה מוזיקלית בישראל.

דוד ילין (השני) לא היה היחידי במשפחה שעסק בפיתוח הארץ, אחותו רחל נישאה בשנת 1887 ליחזקאל דנין (סוכובולסקי) ויחד היו ממייסדי אחוזת בית היא תל אביב.