יונה וולך

הקשר עם זלדה

הייתה זו עזה צבי (בתו של רפאל צבי, ממייסדי 'הבימה') שבשנת 1965 הכירה בין זלדה ליונה וולך, שתי משוררות לא ידועות באותה עת. וולך, לאחר שקראה את שיריה של זלדה שהיו כתובים על פיסות נייר, אמרה: "למה הדברים האלה מתגלגלים ככה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר!"

עוד טרם פרסמה שירים פרי עטה, יונה וולך בת ה-23, שהייתה צעירה מזלדה ב-30 שנה, לקחה את האחריות לפרסם את שיריה של זלדה. מספר ימים לאחר אותה פגישה אספה עזה צבי את כל הפתקים עליהם נכתבו השירים והדפיסה אותם במדפסת ששלחה לה יונה וולך.

יונה וולך וזלדה היו שני הפכים. וולך שמעה בשירה של זלדה את "קולו המתוק של אלוהים" וזלדה, כשפורסם קובץ שיריה, שלחה לה עותק וכתבה: "ליונה, מלאך האש". וולך ענתה במכתב: "את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. והעולם זה עושה אותי יותר טובה, והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה משתאה געגועים ואני זוכרת מאוד שאני יהודייה."

חברות מוזרה זו בין שתי המשוררת, האחת דתיה ומבוגרת והשנייה צעירה אנרכיסטית, הובילו לכמה ערבים משותפים של הקראת שירים בצוותא. עם חלוף הזמן הלכה יונה וולך והפכה לסוערת ובועטת ובכתיבתה בלטו ביטויים מיניים צלולים וברורים, ללא שום רמיזות או מטפורות.

הקרע בין השתיים אירע בשנת 1982 לאחר שיונה פרסמה ב'עיתון 77' את השיר 'תפילין':

תָּבוֹא אֵלַי / אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם / אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי... אנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין / אֶתְפַּלֵּל... / הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי / שַׂחֵק אוֹתָם בִּי / הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב / בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי / עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי / קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי / כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר

מרים גלזר-תעסה, מי שהייתה סגנית שר החינוך והתרבות, אמרה עליה: "וולך פשוט מופרעת. בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה ועוד מפרסמת אותו... זה גל עכור... אנרכיה". אך ככל שהחיצים היו משוננים יותר, כך הפכה וולך לחסינה יותר. היא ידעה שהיא מעוררת שערוריות ואף נהנתה מזה.

בפברואר 1965 חצתה יונה וולך בפעם הראשונה ומרצונה החופשי את שער הברזל של בית החולים הפסיכיאטרי והיא בת 21. "אני רוצה להבין מה זה שיגעון", אמרה לחבריה. ד"ר מרסל עשהאל, הפסיכיאטר שקיבל את וולך למוסד, הוקסם ממנה, שקע עמה בשיחות על אמנות וציור, סידר לה תנאים מיוחדים וחדר לכתוב בו, ואף העניק לה טיפול חדשני באמצעות הסם LSD, שבדיעבד התברר כמסוכן. לימים כתב הפסיכיאטר: "את הסם נתתי כדי לעזור לה... היא הרי רצתה להשתגע, היא ביקשה".

מאוחר יותר, בעקבות ההתנסות בסם, כתבה וולך את השיר "אם תלך למסע אל אס די":

אם תלך למסע אל אס די / תזכור אותי / שמעולם לא חזרתי משם / אני עודי שם / מול החלון / הגיליוטינה האדומה נשקפת ממנו / ראשי עומד להיערף / עדיין אני שם / מחכה לרגע הבא / חרדת הקיום כולו / יורדת עלי כמאכלת.

ילדות בכפר אונו

יונה וולך נולדה בשנת 1944 בכפר אונו. הוריה אסתר ומיכאל הגיעו לארץ בתחילת שנות השלושים כחלוצים והיו ממקימי הכפר, אז ישוב חקלאי בודד בלב אוכלוסייה ערבית. יונה גרה רוב חייה ברחוב מיכאל וולך 24, רחוב שנקרא על שם אביה שנהרג בקרב על קולה, אחד מהקרבות האכזריים של מלחמת השחרור. בסיום הקרב נמצאו חלק מהגופות עם סימני התעללות קשים. לימים סיפרה: "אני יודעת משהייתי קטנה הוא קורא לי, פעם אחת בגינה זה היה, כשהייתי קטנה הייתי הולכת מתוך שינה אז ראיתי איזה ענן ערפל כזה שנבלעתי בתוכו ואחר כך חזרתי הביתה, וכל השנים היה קול מתוך שינה קורא לי יונה יונה יונה כל השנים."

יונה התגוררה עם אמה ואחותה. היא התחילה לכתוב שירים בגיל 8. על אמה כתבה: "דֻּבָּה גְּרִיזִילִית גִּדְּלַה אוֹתִי / חֲלֵב כּוֹכָבִים הָיָה מְזוֹנִי הָעִקָּרִי..." ואולי הרצון להשתחרר מחיבוק הדוב של אמה הפך את יונה מתלמידה מצטיינת בבית הספר היסודי למתבגרת פרועה. הקהילה השורשית של הכפר החלה להתייחס אליה כמוקצית מחמת מיאוס. לאחר מותה אותה קהילה הקימה על שמה גן פסלים של אמנים תושבי קריית אונו וציטוטים משיריה חקוקים על לוחות מתכת ומפוזרים ברחבי הגן, בהם 'אדם צובר זיכרונות' וכמובן 'שקט'.

יונה וולך למדה ב'תיכון חדש' היוקרתי אך הייתה חריגה. נערה אינטלקטואלית בעלת סקרנות ורצון עז לדעת הכול, ובו זמנית השתעממה בשיעורים ונעדרה מחלק גדול מהם. בסוף כתה י' סולקה מבית הספר. את זמנה העבירה בעסק המשפחתי קולנוע 'אור-און' ומדי פעם עבדה בקופת הקולנוע.

באוניברסיטה אמנם לא למדה אך המשיכה ללמוד בכוחות עצמה. היא קראה בקדחתנות מִגוון רחב של שירה ופרוזה, ספרות מקורית וספרות מתורגמת. בגיל 17 נרשמה לבית הספר לאומניות 'מכון אבני' אך גם שם התקשתה להתמיד אבל הצליחה ליצור קשרים עם המשוררים המורדים של אותה תקופה, ביניהם רוני סומק שאותו אהבה והעריכה. על יהודה עמיחי אמרה: "הוא מת עוד לפני שנולדתי", ועל מאיר ויזלטיר: "הוא איום ונורא, משורר מחורבן שאסור לך לקרוא מלה אחת שלו", ולמרות זאת, מהם שאבה את האומץ לכתוב באופן פתוח ומשוחרר.

כבר בגיל צעיר השתעשעה עם עצמה וכתבה מנקודת מבטו של גבר, כפי שעשתה בשירה 'תותים':

כשתבואי לשכב איתי / תלבשי שמלה שחורה / מאוירת בתותים / ומגבעת שחורה מקושטת בתותים / והחזיקי סלסלת תותים / ותמכרי לי תותים / תגידי בקול דק ומתוק תותים תותים / מי רוצה תותים / אל תלבשי כלום מתחת לשמלה / אחר כך חוטים יעלו אותך למעלה / בלתי נראים או נראים / ויורידו אותך / ישר על הזין שלי. בספרה 'שירים אחרונים' מופיעה סדרת שירים הפותחים במלים "כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְׁכַּב אִתִּי". בסדרה זו מתארת וולך מפגשים מיניים עם שוטר, עם שופט, חוזר בתשובה, אלוהים, ואפילו עם מישהו שיעמיד פנים שהוא אביה.

הפרסום והאשפוזים

בשנת 1964 התפרסם במוסף הספרותי של 'ידיעות אחרונות' שירה הראשון. שיר ללא שם או כותרת שנפתח במילים 'אבנים משתפלות לנהר'. לא וולך שלחה את השיר לעורך, אלא ידידהּ המשורר יאיר הורביץ. חודש לאחר מכן התפרסם שירה 'אבשלום'. עם תחילת ההצלחה החלה ההדרדרות של יונה והיא חווה התנסויות רבות, חלקן קשות, עם מין, סמים ושיגעון.

האשפוזים הבאים כבר היו בכפייה. בין האשפוזים היא חיה באינטנסיביות תזזיתית והתיידדה עם אנשים משולי החברה, פושעים, זונות ונרקומנים. המשוררים הצעירים של אותה תקופה ראו בה משוררת אמיצה המבקשת לחוות את החיים תוך כדי לקיחת סיכונים ולהפוך אותם לשירה.

על חוויותיה המיניות כתבה את 'שיר קדמשנתי' המוכר יותר בשמו 'סקס אחר' וייתכן שהעיד על תסכול:

רומזים לנו שיש סקס אחר / טוב שמישהו יודע על זה / אם יש סקס אחר / הביאוהו לכאן ונדעהו נדבר גלויות / יש או אין. שכבר אנחנו עייפים מאוד / מנשינו הבתולות / וכל הזמן מראים לנו בתמונות יש משהו אחר / אנחנו מרגישים שזה לא סתם. ואם יש סקס אחר / בעולם אחר / נשים חדשות ויודעות / למה לא יביאו כמה ללמד את נשינו היגעות / שכבר אנחנו עייפים...

לאחר אחד מאשפוזיה כתבה את שירה המפורסם 'לא יכולתי לעשות כלום':

לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם / אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם / זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים / וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם / וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ / אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם / מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד / יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר / וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן / בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה / מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים / לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי / וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ

רק באמצע שנת 1976 עם צאת לקט שיריה זכתה להכרה מהממסד הספרותי. באותה תקופה התגוררה וולך בתל אביב, ברחוב בן-יהודה פינת רחוב גורדון. במהלך 1978-1977 זכתה בשלושה פרסי ספרות.

באותה תקופה הולחנו חלק משיריה וזמרים ידועים ביצעו אותם (ביניהם דורית ראובני, גידי גוב, נורית גלרון). חלק מהשירים הפכו לחלק מפס הקול של הדור: 'אדם צובר זיכרונות', 'אני שוב מתאהב', 'זה הגשם', 'זה לא זה', 'שיר קדמשנתי' (הידוע בשם 'סקס אחר'), 'לא יכולתי לעשות כלום', 'שקט' (הידוע בשם 'שלח לי שקט') ועוד.

השנים האחרונות

בשנת 1981 פורסמה ב'ידיעות אחרונות' כתבה שכותרתה "האישה היפה ביותר בעולם" וסיכמה את הדימוי הציבורי של יונה וולך: "דמות מוזרה, מטורפת למחצה אך נערצת ונפלאה מבחינה שירית, כמין אוצר פרא". באותה שנה גם פרסמה את השיר 'תפילין'. קיץ, בגיל 38, חלתה בסרטן השד אך בחרה להתעלם מהמחלה בטענה שבזה שהיא סוחטת את הפטמה היא מוציאה את הסרטן. כעבור שנה החליטה לקבל טיפול. באותה עת הכירה את יובל ריבלין, גבר צעיר בן 22, נגן קלידים (קלידן להקת אטמוספירה), בן קריית אונו. יובל אהב את יונה אהבה עזה והם גרו יחד במשך כ 4 שנים.

יונה וולך נפטרה בספטמבר 1985 בגיל 41. יובל ריבלין חזר בתשובה ואסר על הוצאת שיריה. מאוחר יותר התרכך בדעתו ושירים רבים ולא ידועים נחשפו. אחד מהם הוא 'יום ד׳':

הַאִם אֵינָם מַרְגִּישִׁים בְּצַעֲדֵי הַמָּוֶת הַמִּתְקָרְבִים חֶרֶשׁ / וְכֵיצַד הֵם עוֹצְרִים אֶת פַּחְדָּם / אוֹ גַּם לֹא חָשִׁים בּוֹ. וְהַזְּרִיקָה נֶגֶד כְּאֵבִים / אֲנִי מַרְגִּישָׁה בָּהּ / כְּמוֹ כַּלָּה בְּיוֹם חֲתֻנָּתָהּ / כֻּלִּי קֶשֶׁב / הֲיָבוֹאוּ פַּעֲמֵי הַגּוֹאֵל. לִבְכּוֹת מֵאַהֲבָה / סֻכָּרִיּוֹת חֲמוּצוֹת שֶׁוִּיוְיַאן קוֹנָה לִי / לִבְכּוֹת בְּאַהֲבָה עִם עַמֵּנוּ / הַשָּׁחוֹר סוּפָה. הַזּוֹכֵר הַשָּׁר לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ / כָּאן בְּתֵל הַשּׁוֹמֵר / מַדְלִיק נֵרוֹת מוּל הַחַלּוֹנוֹת / וְאוֹסֵף זַהֲרוּרוֹת בִּבְעָתָה.