יעקב (ג'קוב) אוחיון

לאונידס ומעבר תרמופילאי

לאונידס מלך ספרטה ידע כי את מותו ימצא בקרב של קיץ בשנת 480 לפנה"ס. הפלישה של מלך פרס ליוון הביאה את המלך, בעל הייחוס להרקולס הגיבור האגדי, לפנות לנביאות שבין היתר אמרו לו: "ייפול בחלקם של אנשי לאקוניה להתאבל על מות מלכם צאצאו של הרקולס הגדול" - נבואה שאיששה את תחושותיו.

בחודש אוגוסט הלוהט יצא לאונידס עם צבאו למעבר תרמופילאי, המעבר היחיד שדרכו ניתן היה להגיע מצפון יוון לדרומה. עם כוח של 7,000 לוחמים ספרטנים, רובם מחבל לאקוניה, היה עליו לעצור את התקדמותו של הצבא הפרסי שמנה כ-250,000 לוחמים, עד שתגיע תגבורת של הצי היווני.

במשך שבעה ימים הצליחו לאונידס וחייליו לעצור את הצבא הפרסי, עד שבוגד יווני הוביל את הצבא הפרסי בשביל שעקף את מעבר תרמופילאי. לאונידס הבין כי ההכרעה קרבה ושלח את צבאו חזרה, אבל הוא עצמו נשאר עם 300 חיילים כדי להמשיך להילחם בצבא הפרסי.

ללאונידס הגיע שליח פרסי שדרש ממנו ומחייליו להניח את נשקם אך לאונידס ענה לו בלקוניות: "בוא וקח". לאונידס וחייליו נלחמו עד מוות בקרב עקוב מדם. הקרב הפך למופת לאומץ לב - מעטים מול רבים. לאחר קרב תרמופילאי המשיכו הפרסים לאתונה אך לא הצליחו להתמודד עם מזג האוויר החורפי ונאלצו לסגת מיוון. קרב תרמופילאי שינה את כיוון ההיסטוריה של אירופה. אילו היו הפרסים מנצחים לא יכלה תרבות המערב בימינו ליהנות מפירותיו של תור הזהב היווני וייתכן שאירופה של ימינו הייתה דומה יותר לאיראן.

בסוף הקרב הוצבה במקום אנדרטה שהנציחה את אותם גיבורים יוונים שבגופם עצרו את הפרסים ועליה נחרטו המילים: "הו עובר אורח, הודע נא ללקדימונים כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם". קרב זה הונצח בסיפורים רבים ובכמה סרטים, האחרון שבהם הוא הסרט '300' של הבמאי זאק סניידר.

העלייה ממרוקו

הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 הייתה עבור רבים מהיהודים בגולה אות כי הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. כך היה גם עבור יהודי מרוקו.

עיר המכרות אוג'דה הייתה עיר המעבר ממרוקו לאלג'יריה ומשם לארץ ישראל. תושביה המוסלמים של העיר הזדהו עם מאבקם של הערבים כנגד מדינת ישראל הצעירה, וראו בעזיבת היהודים את מרוקו כבגידה וחוסר נאמנות. העיתון 'אלעאלם' החל להסית נגד יהודים וסולטאן מרוקו מחמד החמישי נשא נאום אנטי ישראלי חריף ואף הזהיר את יהודי מרוקו "להימנע מכל צעד שייחשב כסולידריות עם התוקפנות הציונית, מה שעלול לפגוע בזכויותיהם או אזרחותם המרוקאית."

מספר שעות לאחר הכרזת העצמאות, בתיאום עם ירדן וסוריה, פלש הצבא המצרי לארץ ישראל. הצבא נע בשני כוחות: הכוח המזרחי התקדם דרך באר שבע לכיוון ירושלים והגיע עד לאזור רמת רחל ובית שמש ('המשלט המשותף'). הכוח המערבי התקדם דרך עזה לכיוון תל אביב, ועצר באיסדוד (אשדוד – גשר עד הלום). לאחר שעצר התפרס הצבא המצרי בשני צירים, אחד לכיוון צפון ממג'דל (כיום חלק מאשקלון) לאשדוד והציר השני התפרס לכיוון מזרח ממג'דל לפלוג'ה (צומת פלוגות הסמוך לקריית גת), מה שהביא לניתוק הנגב. 'מבצע יואב' במלחמת העצמאות נועד לחדש את הקשר ולחבר את הנגב למרכז הארץ. כתגובה הוחלט על מאמץ כפול: חטיבת גבעתי תכבוש את מוצבי הצומת (היום צומת גבעתי בין אשקלון לקריית גת) וחטיבת הנגב את משלטי חוליקאת.

יעקב אוחיון נולד בשנת 1928 בעיר המכרות אוג'דה שבמרוקו. כמו כל ילדי הקהילה היהודית למד בבית הספר היהודי 'אליאנס' בשפה הצרפתית, ורוח בית הספר הייתה כי "יש ללמד את היהודים מקצוע שיהיו עצמאים". יעקב למד ספרות ובגיל 15 החל לעבוד במספרה ב'שוק אל יהוד'. במקביל לעבודתו כספר שימש כמתורגמן מצרפתית לערבית בצבא האמריקאי. ההכרזה על הקמת המדינה ומעבר היהודים בעירו בדרכם לארץ ישראל הציתו בו את הלהט לעלות לארץ. יעקב ואחיו שארל הגיעו ארצה והתגייסו לצה"ל. שניהם שירתו בחטיבת גבעתי באותה פלוגה, ויחד ירדו לשחרר את הנגב במסגרת קרבות 'מבצע יואב'.

באותה תקופה מרוקו הייתה מדינת חסות של צרפת. ליהודים היה קל לאמץ את השפה והתרבות הצרפתית ואף לתמוך בשלטון הצרפתי. ההשפעה בלטה היטב בבתי הספר היהודיים של כי"ח ('כל ישראל חברים') או בשמם הידוע 'אליאנס'. לעומתם המוסלמים תמכו במאבק נגד הצרפתים, דבר שהיווה גורם נוסף למתח ביניהם לבין היהודים.

מבצע יואב וחוליקאת

על משלטי 'חוליקאת' נערכו שלושה סבבי קרבות. שני הראשונים של חטיבת הנגב, והשלישי של חטיבת גבעתי. הניסיון הראשון של חטיבת פלמ"ח נגב לכבוש את מוצבי חוליקאת נערך ביולי 1948 אך נכשל. הניסיון השני נערך גם הוא בחודש יולי ובשל טעות בזיהוי המטרה נכשל גם הוא. כשעלה הבוקר והבינו כי טעו נאלצו הכוחות לסגת לאחר שספגו אבדות כבדות. בתום הניסיון השני הייתה הפוגה שארכה כשלושה חודשים.

בתום ההפוגה נכבשו מוצבי הצומת וכאוכבה ורק מוצבי חוליקאת נותרו כמכשול האחרון בדרך לחיבור מחדש של הנגב ולניתוק הצבא המצרי. גדוד 52 של גבעתי קיבל פקודה מיגאל אלון (מפקד החזית) כי יש לכבוש את משלטי חוליקאת בכל מחיר!

בהתקפה השלישית על משלטי חוליקאת כוח של גבעתי שתקף את משלט 123.2 נבלם באש המצרים. המצב היה קשה ולשטח הוחש כוח נוסף. יעקב אוחיון ושני חברים שעלו איתו ארצה מאוג'דה התקדמו וחיסלו את עמדת המקלע שעצרה את ההתקפה. תוך כדי לחימה נפצע יעקב אוחיון בברכו והתחיל לדמם. שארל אחיו ראה זאת מרחוק אבל לא היה יכול להושיט לו עזרה. יעקב החל לאבד דם ושארל אחיו ראה אותו גוסס למוות. כך תיאר את אותו הקרב אבא קובנר, קצין החינוך של החטיבה: "אכזרי מאין כמוהו היה הקרב. קרב כידונים. קרב גרון אל גרון – רבים מלוחמינו פצועים מנשיכת שיניהם! משלטים עברו מיד ליד. שבע שעות רצופות התחולל הקרב. חיל הרגלים שלנו לא נרתע מפני כל קרבן. כבש עמדה אחר עמדה, הדף התקפות-נגד של האויב, הרס את מבצריהם, עד אם הפך כל חי לאויב לרץ, והרץ ברוצו נהפך למת!"

בבוקר 7 ביוני 1948 בעיר אוג'דה החלו המוסלמים לקלל ולאיים על היהודים. לקראת הצהריים החל אספסוף חמוש בגרזנים וסכינים להתאסף ב"שוק אל יהוד" באוג'דה ורצח חמישה יהודים. למחרת היום התרחבו הפרעות ואף הופצה שמועה כי יהודי רצח מוסלמי. חנויות נבזזו, בתי יהודים נפרצו והאספסוף שיצא מכלל שליטה טבח במשך יומיים ב-42 יהודים, ביניהם נשים וילדים. פרעות אלו זעזעו את יהדות מרוקו ושנה לאחר מכן עלו ארצה 18,000 מהם.

בשעות הלילה ב-19 באוקטובר 1948 תקפו גדוד 52 וגדוד 54 של חטיבת גבעתי את משלטי חוליקאת. הקרבות היו קשים ומרים ומלווים בפצועים והרוגים רבים. המוצב האחרון נכבש על ידי פלוגה בפיקודו של שלמה (צ'יץ') להט, לימים ראש עיריית תל אביב. כשעלה הבוקר היה ברור כי כל המוצבים נכבשו והנגב שוחרר. בקרב נפלו עשרים ושמונה לוחמים.

עם כיבוש משלטי חוליקאת נוצר 'כיס פלוג'ה' בו היה הכוח המצרי לכוד, ואחד ממפקדי הכוח היה גמאל עבד אל נאצר, מי שלימים יהפוך לנשיא מצרים.

בתום הקרבות הוחלט להקים אנדרטה לזכר הנופלים. אבא קובנר ראה את הדמיון בין קרב חוליקאת לקרב תרמופילאי: מעטים מול רבים ונכונות להקרבה עד השגת התוצאה. כשהוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד 54 של חטיבת גבעתי בחוליקאת הציע קובנר לחקוק עליה את המילים: "ההלך, ברדתך לנגב זכור אותנו", משפט הדומה לכתובת בתרמופילאי: "הו עובר אורח, הודע נא ללקדימונים כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם" - פניה אל העובר שיזכור את אלו שהקריבו את נפשם להגנה על היקר להם ושינו את כיוון ההיסטוריה.

יעקב נהרג בגיל 20. בזמן השבעה על אחיו קיבל שארל את הידיעה כי גם שלושת אחיו שהיו אמורים לעלות לארץ נספו בפרעות ב'שוק אל יהוד' באוג'דה.