הקרב האחרון בעוג'ה אל חפיר

עם הקמת צה"ל הצטרפו רבים מלוחמי הלח"י לצבא ורובם התגייסו לגדודים 82 ו-89 של חטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה של צה"ל, שהייתה תחת פיקודו של יצחק שדה ('הזקן' - מכאן נגזר כינויה 'חטיבת הזקן'). בסוף דצמבר הוטל על החטיבה לכבוש את עוג'ה אל חפיר (היום ניצנה). היה זה אחרון הקרבות הגדולים של מלחמת העצמאות. מאחר שגורם ההפתעה היה הכרחי הועברו הכוחות בלילה לחולות חלוצה באורות כבויים. מאחר שהמעבר התארך אבד גורם ההפתעה וכך, רק בשעות הצהרים של ה-26 בדצמבר, נר ראשון של חנוכה, הגיעו הכוחות לעוג'ה אל חפיר וגדוד 82 הסתער על המבצר. מאחר שרוב הרכבים שקעו בחולות הוחלט להכניס פלוגת חיל רגלים משוריין. המשימה הוטלה על גדוד 89 של 'דב הבלונדיני' שהיה אמור להכות בעורף האויב.

"הייתי בגדוד 82" סיפר נחמיה בן תור. "קיבלנו פקודה להיכנס לעוג'ה אל חפיר עם שישה משוריינים וספגנו תגובה מאוד רצינית של נשק נגד טנקים. לא היה מספיק כוח. קיבלנו פקודה לחדול ויצאנו. באותו זמן הפלוגה של דב נכנסה. עמדנו בשולי הכביש ופתאום נעצר לידי משוריין ואני רואה אותו עומד בצריח. חשוף, גאה, מטר אחד ממני. אמרתי לו 'שלום' וביקשתי שייזהר. הם התחילו לנסוע וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא קיבל כדור בצוואר רבע שעה אחר כך". דב היה בן 25 במותו ונקבר בחלוצה. כחצי שנה לאחר מכן הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת יצחק ב-20 ביולי 1949.

'דב הבלונדיני' היה בכיר לוחמיה ומפקדיה הקרביים של מחתרת לח"י. הוא היה אחד מהמפקדים הנועזים והאמיצים של הלח"י ועוד בחייו הפך לאגדה וסמל לגבורה. הוא היה קצין המבצעים של הלח"י והמנהיג הקרבי של המחתרת בתקופה שבה אוחדו המחתרות וקמה תנועת המרי (1946-1945). דב היה המפקד המבצעי הבולט ביותר.

הדרך מלודז׳ ללח״י

יעקב גרנק נולד בלודז' שבפולין בשנת 1923 למשפחה מבוססת שאת עיקר הונה צברה מתעשיית הטקסטיל. בגיל 15 הצטרף לבית"ר: "הם היו בבית הספר שישה יהודים על בערך חמישים גויים" סיפר אחיו גרשון. "כל פעם היה בא עם סימן או חבורה. שאלנו 'מה זה?', היה עונה 'לא רציתי לשתוק'. אבא שלנו תמיד אמר 'אתה חזק, תחזיר. אתה חלש, זוז הצדה'. זה החינוך, וזה גם אופי."

במלחמת העולם השנייה כשגרמניה פלשה לפולין, דב הנער היה נחוש להילחם בפולשים והודיע להוריו כי הוא נוסע להגן על הבירה וורשה. דב הצטרף לקומנדו הפולני, נלחם בנאצים, וכמקלען עשה בהם שמות. הפולנים, שהתרשמו מהנער ותעוזתו, שקלו לתת לו צל"ש, אך לא הספיקו כי פולין נכנעה ודב הנער נשבה. דב הועלה לרכב שבויים אבל הצליח להימלט. הוא הגיע לבדו לליטא ולאחר כמה שנים נסע למוסקבה ומשם, דרך טורקיה וסוריה, הגיע ארצה בשנת 1940 במסגרת עליית הנוער ועבר להתגורר בראש פינה. גרשון האח סיפר: "הוא שלח מברק לגטו, דרך הצלב האדום, דיווח שהתמקם בראש פינה. לא ידעתי מה זה, חשבתי שמדובר בעיר, ואחרי המלחמה כתבתי לראש העיר של ראש פינה, סיפרתי שאני מחפש את אחי. אחרי כמה חודשים קיבלתי מכתב מדב. כנראה שבכל זאת מצאו אותו."

באותם ימים התפלג האצ"ל. דוד רזיאל ביקש הפסקת אש בפעולות נגד הבריטים כדי לא להקשות על מלחמתם בנאצים לעומתו טען אברהם שטרן כי להמשיך להילחם בבריטים ביד חזקה עד שיסולקו – על כן פרש והקים את הלח"י. דב החליט להצטרף לאנשי היד החזקה ובלח"י קיבל את הכינוי 'דב' ובפי חבריו 'הבלונדיני'. כעבור זמן מה עבר כנוטר לקיבוץ כפר החורש, שם הכיר את לאה התיכוניסטית שבאה לעזור בקטיף. "התיישב לידי בלונדיני אחד ואמר 'את תהיי אשתי", נזכרה לימים לאה. "לא אמר לי 'שלום' או איך קוראים לו. לא הכרתי אותו". לאה הייתה נשמה תאומה לדב, פייטרית לוחמת ונועזת של הלח"י. דב 'פתח חשבון' עם הבריטים לאחר שאהובתו לאה הדביקה כרוזים ונתפסה על ידי הבריטים בעוד דב צופה בה ואינו יכול לעזור לה.

מבצעי הלחימה נגד הבריטים

אחת מהפעולות הכואבות לבריטים שדב פיקד עליה הייתה התקיפה של שלושה שדות תעופה צבאיים בריטיים בארץ: לוד, קסטינה (חצור) וסירקין. ב-28 בפברואר 1946 בשעות הלילה הגיעו דב ו-30 לוחמים לסירקין במשאית מכוסה. בזמן שדב פרץ את המחסום חתכו החבלנים את הגדר, התקרבו למטוסים והצמידו חומרי חבלה. דקות לאחר שנסוגו נשמעו הפיצוצים. חמישה מטוסים מדגם 'האנסון' ושלושה מדגם 'ספיטפייר' עלו באש. כ-300 חיילי הבסיס החלו להמטיר אש אך למרבה המזל כל הלוחמים חזרו לבסיסם בריאים ושלמים. בנוסף לנזק של כ-39 מיליון לירות שטרלינג ספגו הבריטים נזק עצום לתדמיתם היוקרתית. הגנרל ברנרד פיג'ט, המפקד הראשי של הצבא הבריטי במזרח, נתן הוראה להעביר למצרים את כל המפציצים שהיו בארץ, אז פסקה עצירת אוניות המעפילים מלהגיע לחופי הארץ.

מכוניתו של הנציב הבריטי הלורד מקמייקל הייתה בדרכה למסיבת הפרידה שנערכה לכבודו ביפו. הלורד היה פרו ערבי (בתקופת שלטונו הוצא להורג מפקד הלח"י אברהם שטרן). ב-08.08.1944 יהושוע כהן (לימים שומר ראשו של בן גוריון בשדה בוקר) ועוד 10 לוחמים, בהם דב, ניסו להתנקש בחייו. הם הציבו מארב ביציאה מירושלים וכשהגיעה השיירה זרקו לעברה בקבוק מולוטוב. כשנוצרה חומת אש פתחו בירי מקלעים על השיירה. נהגו של הנציב הצליח למלט את המכונית וחייו של הנציב ניצלו.

בדצמבר 1946 ניסה דב לשדוד את הבנק הפולני בתל אביב כדי לממן חלק מפעילות הארגון. באותה פעולה נפצע ולאחר שנותח הוברח מבית החולים. השוד הבא היה בספטמבר 1947 והוא נחשב כשוד הנועז ביותר טרם הקמת המדינה. דב ושלוש חוליות תקפו שריונית בריטית אשר פעלה מטעם בנק ברקליס ברחוב אלנבי 103 בתל אביב. למחרת התפרסמה ידיעה בעיתון 'הארץ': "אחד המתקיפים החל להוציא מן המכונית את השקים עם הכסף. השק הראשון היה מגואל בדם השוטרים. צעיר גבוה, יפה תואר, שלדברי עוברים ושבים אפשר היה להישבע כי הוא אנגלי, עלה למכונית ובמומחיות רבה הוריד מהצריח מכונת ירייה מסוג ברן. ארבעה צעירים נראו מיד אחר כך סוחבים את שני השקים, זוג אחר זוג. כובש מכונת הירייה, שהיה כנראה מפקד הפעולה, צועד אחריהם עם הכלי הנכבש". באפריל 1948 חזר דב לאותו בנק ושדד 200,000 לא"י – השוד הגדול ביותר של הלח"י.

הפעולה במשרדי הבולשת הבריטית הפכה את דב לאימת הבריטים. המשרדים היו ממוקמים במגרש הרוסים בירושלים. על הפריצה של דב לבניין המבוצר כתב אורי מילשטיין: "דב התקדם במהירות, בימינו יורק אש עם הטומיגאן, בשמאלו שולח רימונים לעבר החלונות. בעלותו במדרגות ראה קצין בריטי מזוין באקדח ענק. הם עמדו זה מול זה, לוחם החירות ונציג האימפריה הגוססת. דב היה מהיר יותר. צרור טומיגאן הפיל את הבריטי על מדרגות הבולשת". על אותה פעולה סיפר נחמיה בן תור: "לשער הראשי בכניסה דב הכניס חומר נפץ בכמות יותר גדולה ממה שנדרש... בגלל הפיצוץ נשרפו לו המכנסיים והוא נכווה ברגליים בצורה די קשה. לא הייתה ברירה, הוא הוריד את מה שנשאר ונלחם בתחתונים. הבעיה שבמכנסיו הייתה תעודת זיהוי, כנראה מזויפת, אבל לבריטים לפחות הייתה עכשיו תמונה". בכל תחנות המשטרה תמונתו של הבלונדיני הופיעה ברשימת המבוקשים.

הסיכוי היחידי של הבריטים ללכוד את ישראל אלדד מנהיג הלח"י (אביו של ח"כ פרופ' אריה אלדד) היה כששבר את גבו בעת בריחתו. הוא נפל מקומה רביעית, נפצע ולא היה יכול לברוח. ב-07.07.1946, תחת משמר כבד, הובא ישראל לטיפול אצל האורטופד ד"ר יוסף טרוי ברחוב הנביאים בירושלים. בעודם מחופשים לעובדים סניטרים השתלטו דב וקבוצת לוחמים על המשמר וברחו עם ישראל אלדד.

ממחתרת לצה״ל ולזיכרון

ב-14.05.1948 בשעה 16:00 התכנסה מועצת העם במוזיאון דיזנגוף בתל אביב. דוד בן גוריון הקריא את מגילת היסוד של מדינת ישראל. באותה שעה הורד הדגל הבריטי בנמל חיפה והנציב העליון עזב את הארץ. לח"י השיגה את מטרתה. לוחמי הלח"י נפגשו בשייח' מוניס (כיום מוזיאון הפלמ"ח) והצהירו: "היינו תנועת מחתרת לוחמת בנשק, אך ורק כלפי האויב הזר, השלטון הזר… מכירים אנו ומקבלים אנו את מרות העצמאות העברית. לא הכרנו ולא קיבלנו מרות של הסתדרויות שונות שחסו בצל שלטון בריטי. מכירים אנו ומקבלים אנו מרות של שלטון עברי ממש. לא הכרנו בסוכנות, נכיר בממשלה. לא הכרנו ב'הגנה' נכיר בצבא. אולם שלטון עברי, כל שלטון עברי, טוב או רע, שמאלני או ימני, כל שלטון עברי שישלוט בדרכי הדמוקרטיה, רשאי לקבוע את המרות והוא גם ישיג אותה". לאחר התפרקות הלח"י השתלבו דב וחבריו בחטיבה 8 שמקימיה היו יצחק שדה ומשה דיין. הרעיון היה לפתח בצה"ל את הקרב המשולב של שריון, חיל רגלים וארטילריה. דב פיקד על הפלוגה בגדוד הקומנדו שהשתתף ב'מבצע דני' לכיבוש לוד, רמלה וסביבותיהן. ביולי 1948, בקרבות 'עשרת הימים', פרץ בראש פקודיו למשטרת עיראק סווידן (נגבה), ובאוקטובר אותה שנה הוביל את חייליו ב'מבצע יואב' לשחרור הנגב.

פרשת אלטלנה העמידה במבחן את נאמנותו של דב לצה"ל. אלטלנה הייתה אוניה שהאצ"ל רכש והיא הגיעה לארץ ביוני 1948 כשעל סיפונה עולים ונשק. האוניה הגיעה כחמישה שבועות לאחר הקמת המדינה ושלושה שבועות לאחר שחברי האצ"ל הסכימו להתפרק מנשקם ולהצטרף לצה"ל. כשהגיעה האוניה דרש מנחם בגין, אז מנהיג האצ"ל, כי חלק מהנשק יימסר לידי האצ"ל. נציגי הממשלה דרשו כי קודם יועבר הנשק לצה"ל ולאחר מכן יחליטו מה לעשות בו. בגין התנגד נחרצות לכך והמתח היה עצום. כשנתבקש לערוק מצה"ל יחד עם חייליו סירב לבקשה בטענה כי הוא נשבע אמונים לצה"ל ולמדינה ומבחינתו תם עידן המחתרות.

דב אהב לכתוב שירים. תמיד הסתובב עם מחברת שחורה ומילא אותה בשעות הפנאי. כשביקש לפרסם את יצירותיו בביטאון הפנימי של הלח"י היה מי שאמר לו שכדאי שיתעסק בדברים שהוא טוב בהם.

לאחר נפילתו של דב הבלונדיני אמר אחד מבכירי צה"ל כי "הוא הקדים את המחשבה וההתפתחות בצה"ל בעשרים שנה. היום התגובה היא להסתער על מקורות האש. דב עשה זאת אינסטינקטיבית, היה הראשון ואולי היחיד שפעל כך". המשורר אורי צבי גרינברג כתב עליו: "קינה על הסיקריק והוא סרן דב בצבא ישראל. הוא היה גזע אש, אשר כל מימיהם של משנאיו לא יוכלו לכבות".

על שמו של יעקב גרנק ז"ל נקראו רחובות בשכונת רמת חן ברמת גן (רחוב הסרן דב) ובבאר שבע (סרן דב) - בסמיכות לרחוב חטיבה 8, בשורותיה לחם.

ליד בית מגוריו ברמת גן מוצבת לוחית זיכרון לזכרו.