מאדאם דה סבינייה

מכתבי מאדאם דה סבינייה

היא הייתה אישה מעניינת, מלאת שמחת חיים, אירונית, סרקסטית, עם אהבה גדולה לבתה, ואהובה מאוד על החברה מפני שהיא לא הייתה רכלנית. את כל מה שהיא ספגה ביום פרקה בלילה בכתיבת מכתבים ארוכים לבתה. במהלך חייה כתבה כ-15,000 מכתבים שנכתבו בכישרון ספרותי רב וסיפקו מידע מהימן לתקופתו של לואי ה-14.

לואי ה-14 נולד בשנת 1638 (נפטר ב-1715). בגיל 5 הוכתר למלך צרפת ומלך במשך 72 שנים (יותר מהמלכה ויקטוריה שמלכה במשך 63 שנים ואף יותר מרעמסס השני שמלך במשך 66 שנים). הוא היה החזק והנודע במלכי אירופה באותה תקופה. הוא הקים את ארמון ורסאי העצום והמפואר ובימי שלטונו שגשגה התרבות הצרפתית בדמותם של אישים כמולייר ולה פונטיין. משפטו של לואי ה-14 "המדינה זה אני" (L'État c'est moi) ושלטונו שאופיין בעריצות ובאי סובלנות הובילו לזעם העממי שהוליד את המהפכה הצרפתית. למלךהיו ששה עשר ילדים ממאהבותיו, הוא התנזר משתיית מים ובמהלך חייועשה 5 אמבטיות בלבד.

אחד ממכתביה של מאדאם דה סבינייה הביא לנו תיאור של אחת מהמלחמות שניהל לואי ה-14 בכדי לכפות על אירופה את ההגמוניה הצרפתית. בנה שירת בחזית מול גרמניה והיו לה ידידים רבים בעלי דרגות גבוהות בצבא הצרפתי כך שהדיווח הגיע ישירות משדה הקרב, וכך כתבה:

"אני פונה אליך רוזן יקר בכדי לבשר לך את האבדות הנוראות ביותר אשר היו לצרפת. מדובר במותו של האדון דה טירן (המפקד העליון של צרפת). הוא רכב על גבעה קטנה עם עוד שמונה או עשרה אנשים, מרחוק ירו בתותח מבלי לכוון ובא פגז וחתך אותו באמצע הגוף. תאר לעצמך את הצעקות ואת בכיו של הצבא. ברגע זה יצא הרץ והמלך קיבל תוך שעה את מכתבו על האדון דה טירן ואת הידיעה על מותו. המפקד החדש הוא האדון דה לורש. הוא נטל את הפיקוד לידיו אחרי מות דודו. הוא היכה באויב."

פרשת ההרעלות בחצר המלך

מאדאם דה סבינייה כתבה גם על אירועים חברתיים: מארי מדלן ד'אוברה, המרקיזה דה ברנבילייה לא הייתה מרוצה מהקצב המיני של בעלה. חיי הנישואים שלה התדרדרו והמרקיזה לקחה לה מאהבים רבים, כאשר האחרון שבהם היה קצין הפרשים גודן דה סן קרואה. בעזרתו ניסתה להרעיל את אביה ואת אחיה בכדי לזכות בירושה. היא ניסתה להרעיל גם את בעלה, לכן מאהבה, הקצין סן קרואה, היה מסלק את המאכלים המורעלים מכיוון שלא היה מעוניין כלל להתחתן עם המרקיזה לאחר מותו של בעלה…

לאחר מותו בשנת 1672 השאיר אחריו גודן דה סן קרואה ערימה של מכתבים מפלילים, אז נפתחה חקירה רחבה בנושא ההרעלות. ככל שהתקדמה החקירה נעצרו יותר ויותר נשים מהחברה הגבוהה והאש החלה להגיע אל צמרת החצר של לואי ה-14. לשיאה הגיעה החקירה בשנת 1681, כאשר הגיעו עדויות על כך שהמאהבת המלכותית, המרקיזה דה מונטספאן (אחת לפני האחרונה) ערבבה חומרים מעוררי חשק מיני במזונו של המלך והרעילה את המאהבת הצעירה שלו, הדוכסית דה פונטנז’. במהלך השנים בהן התנהלה החקירה נעצרו 367 חשודים ו-36 מהם הוצאו להורג באשמת הרעלה וכישוף. כך מתארת המרקיזה דה סבינייה את אחד המקרים לו הייתה עדה:

"בתי היקרה, אדבר על גברת וואזאן. אתמול שרפו אותה. היא ידעה מה מצפה לה מאז יום שני. באותו ערב אמרה לשומריה 'מה לא נערוך סעודה בחצות?' ואכן סעדה את ליבה בחצות יחד עם השומרים, שתתה הרבה יין וגם שרה כעשרים שירי יין. ביום שלישי היא סבלה כל מיני עינויים מטעם בית המשפט. בערבו של אותו יום סעדה שוב את ליבה אם כי גופה היה כמו שבור. שוב החלה להתנהג כמופקרת ועוררה שערורייה. אמרו לה שתיטיב לעשות אם תחשוב על אלוהים ותשיר תפילות במקום לזמר. אכן היא שרה את התפילות אבל בצורה מגוחכת היא אכלה ונרדמה. ביום רביעי שוב חקירה, שוב הפגינה הפקרות, שוב זמרה זמירות. ביום חמישי, כלומר אתמול, לא רצתה להתוודות לכומר. הגישו לה מרק עוף בלבד והיא כעסה מאוד וטענה שלא יהיה לה כוח לדבר עם נציגי השלטונות. בשעה 5 קשרו אותה בחבלים. היא הופיעה בעגלה, כולה לבושה בלבן ולפיד בידה. זאת התלבושת בה נשרפים. פניה נראו אדומות מאוד. היא דחפה את הכומר המוודה ואת הצלב ממש באלימות וסירבה לצאת מהעגלה. משכו אותה ממנה בכוח, הושיבו אותה על המוקד כשהיא קשורה בשרשראות ברזל וכיסו אותה בקש. היא קללה קללות רבות וגם דחפה מעליה את הקש חמש או שש פעמים, אז גברה האש וכבר אי אפשר היה לראות אותה. האפר שלה מסתובב באוויר בשעה זו. בני אמר לשופט שזה איום לשרוף יצור אנושי על אש קטנה והשופט השיב לו: 'או אדוני ישנן הקלות בהתחשב עם חולשת המין הנשי', 'אז מה אדוני חונקים אותן?' 'לא אבל משליכים בולי עץ על ראשיהן. עוזרי התליין תולשים את הראש בצבתות של ברזל'. את רואה בתי שזה אינו כל כך נורא כפי שחושבים מה דעתך על העניין הזה אני חורקת שיניים."

כתביה של מאדאם דה סבינייה התפרסמו בשנת 1726, שלושים שנה אחרי מותה, והם מהווים אוצר של הספרות הקלאסית של צרפת.

כיום בית החרושת הגדול לשוקולד בצרפת נקראה על שמה וכתביה נלמדים בבתי הספר התיכוניים בצרפת.