מיכאל פולק

ייסוד מפעל המלט בחיפה

הרצל, בחזונו, ידע כי המדינה שתקום חייבת שיהיה לה מפעל מלט, ואכן בספרו 'אלטנוילנד' ציין כי מן הראוי שהמפעל ייבנה בחיפה מאחר שצפה לעיר עתיד מבטיח של עיר נמל מובילה. בשנת 1919, 17 שנים לאחר פרסום הספר, ייסדו שבעה אנשי עסקים את 'הסינדיקט פורטלנד בארץ ישראל'. בשנת 1922 נרשמה החברה כחוק בלונדון, ומיכאל פולק, שעמד בראש המייסדים, פנה לגיוס הון ראשוני שיאפשר לחברה לבנות את מפעל המלט הראשון בחיפה, על האדמות שנקנו סמוך לכפר יג'ור. בנייתו של המפעל, ציודו והכשרת הפועלים נמתחו על פני שנתיים. באוקטובר 1925, בהתרגשות גדולה ובידיעה כי הם עושים היסטוריה, הופעל הכבשן הראשון. בדצמבר של אותה שנה נוצר שק המלט הראשון בבית החרושת 'נשר' בחיפה. מאז ועד היום מספק 'נשר' את מרבית תצרוכת המלט של ישראל והמפעל נחשב לאחד מהגדולים מסוגו בעולם.

מקור השם 'הסינדיקט פורטלנד בארץ ישראל' מספר את סיפור הייצור הראשון של המלט. ג'וזף אספדין (Joseph Aspdin) נולד בשנת 1778 בלידס באנגליה והיה הבנאי שהמציא את הבטון. הוא גילה כי מתערובת של אדמת חרסית ואבן גיר, אשר עוברת קלייה בכבשן אש בטמפרטורה גבוהה במיוחד, נוצר חומר חדש, אותו כינה 'צמנט פורטלנד' על שם צבעו הדומה לאדמות שבאזור פורטלנד. הוא רשם את המצאתו כפטנט בשנת 1824, ותהליך ייצור הבטון משמש אותנו עד היום. תגלית הצמנט (מלט) שינתה את פני התעשייה בעולם כולו ובמהלך עשרות השנים שחלפו מאז פותחו חומרים שונים מאותו בסיס העונים לצרכים רבים ומגוונים של בנייה.

כך למשל גילו כי המלט, בתערובת של חצץ, זיפזיף ומים, ניתן ליציקה בתוך שלד ומשמש כחומר בנייה נוח, מהיר וחזק מאין כמוהו (בטון). כאשר הוסיפו לתערובת ברזל ניתן היה לבנות באמצעותה מבנים חזקים במיוחד (בטון מזויין). בשלב הבא נוכחו לדעת כי החומר עמיד במים, ועד היום הוא המרכיב המרכזי בבניית סכרים, מזחים, גשרים ושוברי גלים. מרצפות ומדרגות הגיעו מאוחר יותר, אף הן עשויות ממלט. תגליות אלו שינו את קו הרקיע ואפשרו את צמיחת גורדי השחקים.

המהנדס הצעיר נחום וילבושביץ ומורה הדרך שלו, מנדל חנקין, סיירו בארץ כדי לאתר מקום מתאים להקמת מפעל המלט. בתום הסיור הבינו שבהר הכרמל מצויים מרבצי אבן גיר גדולים ובעמק הקישון נמצאת חרסית בריכוז גבוה, כך השילוב בין החומרים והקרבה לנמל העתידי שיוקם בחיפה - הכריעו מה יהיה מקום הקמת המפעל.

שבעת מייסדי הסינדיקט, בראשם עמד מיכאל פולק, פליט המהפכה הבולשוויקית ברוסיה ובעל הון, פנו לד"ר ארתור רופין, ששימש כמנהל חברת 'הכשרת היישוב', וביקשו ממנו למהר ולרכוש את הקרקעות הדרושות להקמת המפעל, סמוך לכפר יג'ור. בנובמבר 1921 נרכשה הקרקע ומעט אחר כך הגיש בלה שפיגל בקשה לאישור הבנייה. שפיגל היה מהנדס וכימאי יהודי הונגרי שהיה אחד ממנהלי חברת 'מכרה הפחם ההונגרי הכללי', שבבעלותה היה גם מפעל מלט גדול ומצליח. בדיקות מעבדה הראו כי המלט הישראלי מצטיין באיכותו אל מול המלט האירופי באותה תקופה.

מרוסיה אל מפעל נשר

מיכאל פולק נולד במרץ 1864 בסלוצק (אז רוסיה והיום בלרוס) והיה צעיר האחים במשפחה. בילדותו עברה המשפחה לעיר ניז'ני נובגורוד (היום גורקי) על גדות נהר הוולגה. אחיו שלמה היה רופא ואחיו סאולי (שבח) היה עורך דין. אב המשפחה היה סוחר מצליח ואמיד, מה שאיפשר לימודים גבוהים לכל הבנים. לאחר שסיים את לימודי המתמטיקה באוניברסיטה של סאן פטרבורג הצטרף מיכאל לעסקי הנפט של אביו. באותה תקופה נתגלו בארות נפט בבאקו שבקווקז ואביו של מיכאל פיתח אמצעים לשינוע הנפט לצרכנים באמצעות ספינות על נהר וולגה. לאחר מות האב הפכו מיכאל ואחיו סאולי את חברת התובלה של אביהם לחברת ספנות גדולה.

ב-1898 נוסדה חברת 'מאזוט', שבית רוטשילד הפריזאי נכנס בה כשותף יחד עם האחים פולק ועסקה בחיפוש נפט באזור באקו. מעט לפני עליית הבולשביקים לשלטון ברוסיה משך רוטשילד את השקעותיו משם ואת מקומו תפסה חברת 'של'. מיכאל פולק המשיך לשמש בתפקידים ניהוליים וכבעל המניות העיקרי ולאחר כניסת 'של' הוא הפך למיליונר – זמן טוב לברוח מרוסיה.

בשנת 1918 עבר מיכאל לפריז וניפגש עם ראשי חברת פיק"א (Palestine Jewish Colonization Association) - חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי שותפו לשעבר הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. מיכאל הפך לאיש אמונו של הברון שהכניס אותו לדירקטוריון של פיק"א. בתחילה חשב מיכאל להקים בארץ ישראל מפעל נייר אך ירד מהרעיון לאחר שהתייעץ עם מומחים שכנראה סיפרו לו שאין בארץ ישראל די עצים למפעל כזה.

השמועה על רצונו להקים מפעל בארץ עשתה לה כנפיים, וקבוצת משקיעים בראשות המהנדס בוריס גולדברג (אחיו של יצחק ליב גולדברג הידוע בכינויו 'הנדיב הלא ידוע', שעליו כתב ביאליק את השורה "יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶש" - ראו*********) התעניינה ברעיון. בוריס גולדברג, שהיה שותף במפעל הסיליקט בתל אביב, החליט להקים את מפעל המלט פורטלנד בחיפה ומיכאל וסאולי פולק נכנסו כשותפים.

מיכאל פולק ביקר לראשונה בישראל בשנת 1908 כחבר בקבוצה הרוסית 'צאריצין' שהורכבה מבעלי הון יהודים רוסים ציוניים. באותו ביקור כבר רכש קרקעות בחיפה. הוא התאהב בארץ וחזר אליה מספר פעמים. ב-1923 התיישב בה בקביעות והחל בהקמת המפעל וניהולו, יוזמה נועזת לאותה תקופה. בקרבת המפעל הוקמו בתים לפועלים שלימים הפכו לשכונת נשר. יש הטוענים שהשכונה היא על שם העוף הדורס אך יש שטוענים כי היה זה שמו של מפעל מלט בגרמניה (Geier) ומיכאל בחר בתרגום השם לעברית.

את אותו שם העניק מיכאל גם לאוניה שרכש בשנת 1927 כדי לשנע את המלט וכשהגיעה ארצה שינה את שמה ל'גוזל'. האוניה עבדה בשרות מפעלי המלט עד שנת 1932, ובעקבות משבר בביקוש נמכרה. מיכאל פולק ניהל את המפעל עד שנת 1945 ובגיל 81 פרש ומכר אותו לחברת 'סולל בונה'.

תרומותיו לאחר הפרישה

גם לאחר שפרש מיכאל פולק לא עצר את תרומותיו. הוא הקים את המכון לחקר הסרטן בירושלים וכלכל במשך שנים יותר מ-100 יתומים במקווה ישראל. באנגליה ייסד את קרן הנאמנות 'יומאניטאריאן טראסט' בסך מיליון ליש"ט, שהריבית ממנה הוקדשה למטרות חינוך בישראל, בעיקר להכשרה טכנית, ותרם להקמת בית הספר המקצועי 'שבח' בתל אביב על שם אחיו (סאולי שבח). בתחילתו שכן בית הספר בבניין בית החרושת סיליקט של בוריס גולדברג וב-1949 עבר בית הספר לרחוב המסגר 7, על הגבעה בה שכנה כמאה שנים חוות 'הר התקווה' של אמריקאים נוצרים, שנתנה את שמה לשכונת 'התקווה'.

מיכאל פולק היה אדם שמיעט בדיבור והגדיל במעשים. בצניעותו העדיף לנסוע בתחבורה ציבורית: "באוטובוס אני רואה יותר אנשים, אני מחבב אנשים ואוהב להקשיב לדבריהם."

במרץ 1954 נפטר ערירי בחיפה. על מצבתו העשויה שיש והפשוטה למראה נכתב: ”מרדכי הרץ בן צבי הירש פולק נפטר כ' אדר ב' תשי"ד בשנת ה-90 לחייו תנצב"ה."

על שמו של מיכאל פולק נקרא קיבוץ מעגן מיכאל, כמו גם הרחוב המוביל לבית החרושת בנשר