מרסל ינקו

הציור שנחשף מחדש

בסכין מנתחים, סנטימטר אחר סנטימטר, שעות על גבי שעות ובסבלנות אין קץ קילף הצייר אלי שאלתיאל את שכבות האבק והצבע שהצטברו במהלך השנים על פני הציור. יותר משלושה עשורים בסתר שרד הציור בגבורה את החורפים הקשים, את חומו הלוהט של הקיץ ואף את השריפה הגדולה. בהדרגה החל להיחשף הציור המקורי. ככל שחלפו הימים הסתבר כי הנזק רב, אז החל הניסיון לנסות להבין מה היה הציור המקורי. יד המקרה הביאה לשאלתיאל סרטון באורך 12 דקות משנת 1959, שם נראה הציור בבירור. מרגע זה השחזור היה נוח יותר. כעת ידע שאלתיאל מה הוא צפוי למצוא, ואכן, כשסיים את מלאכת השחזור לקח צעד לאחור וראה את הציור גלוי במלואו. היה זה ציור של שלוש נשים עירומות. מי הצייר, מתי צויר ולמה...?

המופע שהועלה בקברט וולטר היה חריג מאד. בשנת 1916, לא הרחק מהקברט ששכן ברחוב שפיגלגאסה1 בציריך, העיר הגדולה ביותר בשוויץ הניטרלית שהפכה למקלט לאומנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, התארח אדם ששמו ייחרט בדפי ההיסטוריה - ולדימיר איליץ' לנין. גם הוא, כמוהם, שאף לשנות את ההיסטוריה. החבורה שישבה בקברט כללה את הוגו באל שהקים את הקבוצה, ריכרד הוּלְסֶנְבֶּק ואמי הנינגס, שלושתם גרמנים, הנס ארפ האלזסי, מרסל ינקו וטריסטאן צארה הרומנים וסופי טויבֶּר השוויצרית. המשותף לכולם היה תיעוב המלחמה והחזון ליצור ז'אנר אומנותי חדש – 'דאדא'.

"זו תגלית של פעם בחיים. גילוי נדיר ברמה עולמית, ששום דבר שעבדתי עליו לא משתווה אליו", אמר אלי שאלתיאל שחשף את הציור. "לא בכל יום מגלים עבודות מקוריות של אחד האמנים הכי חשובים שהיו פה, שעבודותיו נשמרות במוזיאונים ברחבי העולם ושוות הון תועפות", סיכמה רעיה זומר-טל, המנהלת והאוצרת של מוזיאון 'ינקו דאדא' בעין הוד.

מכפר נטוש לכפר אמנים

באמצע אוגוסט 1938 התקיפה הכנופיה של יוסף אבו דורה את מחנה המעצר הסמוך עתלית בו כלאו הבריטים את אנשי הכנופיות הערביות. במהלך התקיפה חטפה הכנופיה את סגן מפקד המחנה משה לזרוביץ', רעייתו ברוריה, שלושת ילדיהם ואליהו קירז'נר, אחיה של ברוריה, שעבד במפעלי המלח בעתלית. שלושת הילדים שוחררו אך שלושת המבוגרים נרצחו ומקום קבורתם התגלה רק כעבור 25 שנים. החטיפה בוצעה בשיתוף פעולה מלא של נכבדי כפר עין חוט העוין, האימאם שיח' עלי אל-סעדי ומוכתר הכפר זידאן אבו אל-היג'א, סגנו של צאלח א-דין בקרבות 1948. ההתיישבות היהודית החלה בהתארגנות לנקמה ואנשי הכפר חששו לגורלם. כ-600 איש התכנסו ברחבת המסגד והחליטו להימלט. בתום הקרבות חזר מיעוטם והתיישב בפאתי הכפר. צחוק הגורל היה שבחלוף השנים הוקם על שטח הכפר היישוב ניר עציון שאנשיו היו פליטי גוש עציון ולאורך שנים הם אלה שסיפקו לפליטי עין חוט מים וחשמל.

בבתי הכפר שננטשו שוכנו עולים מאלג'יריה שבהמשך עזבו והקימו את מושב צרופה והתכנון היה להרוס את הבתים. כשנודע הדבר למרסל ינקו, אומן שעבד במחלקת התכנון במשרד הפנים והיה אחראי על איתור שטחים להקמת פארקים לאומיים, הוא הציע למדינה לאפשר לו להקים במקום כפר אומנים. וכך סיפר: "אני רומנטי ככל האמנים, אהבתי את הקרבה לטבע... היה זה כפר הרוס, שורץ עכברים, ללא חשמל, מים ודרכים. במו ידינו הקמנו את המקום הנפלא הזה."

לא היה זה הניסיון הראשון של מרסל ינקו להקים ישוב אומנים. כבר בשנת 1950 ניסה להקים ישוב כזה ביפו והיה בין הבודדים שלחמו נגד הרס הקסבה הרעועה של יפו שנותרה ריקה מתושביה. "העיר המודרנית תל-אביב אינה יפה, היא אף מכוערת. ואם יש פינה אחת יפה אל נא תיהרס", אמר מדם ליבו האומן המודרניסט שזה עתה הגיע לארץ ובזכותו קיים כיום רובע האמנים ביפו. בהמשך יצא ינקו להגנת רבעי העיר העתיקה בעכו, ברמלה, בית שאן, צפת וטבריה, והיה שותף להקמת 'הוועדה העליונה למקומות קדושים והיסטוריים ומונומנטים בישראל'.

בשנת 1953 גיבש מרסל ינקו את גרעין המתיישבים הראשון של עין הוד וכפי שהוגדר בפרוטוקול ועדת הפיתוח של עין הוד מ-1960: "כל תכנון ובנייה בכפר ובסביבתו וכן כל עבודות פיתוח חייבות להיעשות תוך דאגה מקסימלית לשמירת הדמות הפיזית של הכפר, בתוכו וכן בהופעתו בנוף הסובב". עין הוד, השם החדש שניתן ליישוב, הפך עם השנים לישוב המהווה דוגמה לגישת שימור כוללת ולפנינה המושכת מטיילים רבים בסופי שבוע. לדברי ינקו הכפר עין הוד הוא למעשה האקט הדאדאיסטי הגדול ביותר שעשה מימיו. ב-1982 אמר: "כמובן, יש קשר ישיר. חלומי להקים כפר אמנים מגיע מההתנסות שלי בדאדא בציריך, ראיתי שם שקבוצת אמנים העובדים יחד יכולים להיות הצלחה גדולה וכאן בכפר חשבתי להקים קבוצה דומה של אמנים צעירים, ליצור תנועה חדשה לישראל".

מקימי תנועת 'דאדא' היו חבורה של אומנים מתחומים שונים, ביניהם היזם הוגו באל שהיה סופר שדקלם בקברט וולטר את שירו 'קרוואן' - אוסף של צלילים חסרי הגיון מול קהל נדהם; המשורר והעיתונאי הגרמני ריכרד הולסנבק שהיה מלך הפרובוקציות; טריסטאן צארה, משורר רומני ומרסל ינקו, חברו הטוב של צארה. מרסל ינקו תואר כגבר מלנכולי נאה, טיפוס רב-קסם שניגן על אקורדיון ושר שאנסונים ברומנית. הוא היה צייר ופסל שעיצב מסכות עבור הדאדאיסטים ודקלם, או יותר נכון צרח, שירים עם צארה והולסנבק. חבורת אומנים זו התמודדה עם הכאוס בהומור, במקוריות ובשבירת המוסכמות. כך צמחה אחת מתנועות האומנות החשובות ביותר. המילה 'דאדא' הומצאה על ידי טריסטאן צארה חודשים אחדים לאחר הקמת התנועה. ישנן כמה גרסאות לשימוש במילה: מלמול של ילד, כינוי לצעצוע, הכפלה של המילה 'כן' בשפות הסלביות ועוד. "הקטל של 1914 שבה פרצה מלחמת העולם עורר בנו סלידה, ועל כן התמסרנו לאמנויות", אמר הנס ארפ אחד מהחברים. "חיפשנו אמנות טבעית ויסודית שתשחרר את האנשים מהטירוף של אותם ימים, וחיפשנו גם סדר חדש שיכונן איזון בין גן עדן לגיהינום... כוונתנו הייתה להוליד מופע ליצני ותפילת אשכבה בעת ובעונה אחת". במניפסט הדאדאיסטי שלו מ-1918 הודיע צארה שכעורך הוא רוצה להבהיר שהוא מרגיש כי אינו מסוגל לתת את חסותו לדעות המתפרסמות במניפסט מכיוון שהוא עקרונית נגד מניפסטים, אבל הוא גם נגד עקרונות. מי שסבור שהדאדאיסטים הם טיפוסים מטופשים ושטותיים, צודק במידת מה. ההשתטות שחררה אותם מכבלי התבונה. להשתטות יש פוטנציאל להיות מצחיקה, לעורר צחוק ולגרום לנו להבין שהצחוק משחרר. הדאדא הייתה בעצם נקודת הזינוק לאומנות המודרנית כשהיא משתחררת מכבלי העבר.

שלוש שנים לאחר שהוקם הכפר ינקו המייסד היה בשיא הקריירה שלו. עבודותיו הוצגו במוזיאונים נחשבים בעולם ונמכרו במחיר גבוה. עשרות הבתים שתכנן כאדריכל עיטרו את רומניה מולדתו וכאחד ממייסדי תנועת 'דאדא' זכה לכבוד והערכה רבה. לקראת חג פורים החליט ינקו לאמץ מסורת רומנית ולקשט את בתי הכפר בציורי קיר כדי להעניק אווירה חגיגית לנשף פורים. למשימה נרתמו גם אמנים נוספים תושבי הכפר. הבוהמה התל אביבית עלתה צפונה להשתתף באירוע החגיגי שזכה לתהודה רבה. הם פנו ליצחק בן צבי נשיא המדינה דאז, לראש הממשלה בן-גוריון ולשרי ממשלתו ודיווחו להם על ההכנות ל'נשף מסכות ישראלי מקורי'. במכתב שנשלח נכתב: "עשרות תושבי הכפר שעליהם נמנים טובי הציירים שוקדים לשוות לנשף צורה מקורית של קרנבל. ב-13 בתים יכוסו הקירות ציורי קיר ענקיים מעשי ידיהם של אמנים ידועי שם. כל בית וסגנונו המיוחד". את ביתו קישט מרסל ינקו במו ידיו ואז צייר את שלוש הנשים. זמן קצר לאחר הנשף סוידו מחדש קירות בתי הכפר והציורים כוסו בצבע לבן. לא כל תושבי הכפר ראו זאת בעין יפה. "החבר יוסיפון רוצה להציל את הציורים ממעשה ברברי בקשר להורדת הציורים של ינקו מהקירות" נכתב בפרוטוקול של אחת מישיבות הכפר. ינקו הגיב: "בעניין הברבריות של הורדת הפרסקות מהקירות... הוא מודה לכל החברים הדואגים לשמו ולעתיד עבודתו. אולם הוא מציין שיש לו אמביציות גדולות יותר בעולם". שנים מאוחר יותר הסבירה נכדתו: "במקרה הזה, ינקו ראה את הציורים האלה כחלק מאירוע מסוים ולכן לא הייתה לו בעיה למחוק אותם בסופו. הייתה לו תמיד אמונה ביכולת שלו ליצור מחדש."

מבוקרשט לישראל

את חייו של מרסל ינקו ניתן לחלק לשני חלקים כמעט שווים: ארבעים ושש שנים בהן חי באירופה וארבעים ושלוש שנים בהן חי בישראל. ינקו נולד בשנת 1895 בבוקרשט בשם מרצ'ל הרמן ינקו והיה הבכור מבין ילדיהם של הסוחר המבוסס הרמן צבי ינקו ורחל לבית יוסטר. אחריו נולדו שני בנים ז'ול וז'ורז' והבת לוצ'יה. כבר מגיל צעיר נחשף ליצירה ואומנות ומאמו קיבל שיעורים פרטיים על פסנתר. כילד החל לצייר ובתיכון, יחד עם חברו טריסטאן צארה ויון ויניה (Ion Vinea), הפיק עיתון חתרני שבו פרסם את ציוריו. בשנת 1915, בגיל 20, הגיע לציריך כדי ללמוד אדריכלות במכון הפוליטכני ובהמשך הצטרפו אליו שני אחיו. בציריך הצטרף לקבוצה לתנועת 'דאדא' אך כעבור שש שנים נפרד מהתנועה ועבר לפריז.

בשנת 1922 חזר ינקו לרומניה ושם היה ממייסדי כתב עת שבו פורסמו עבודותיו לצד אומנים מודרניים אחרים, ויחד עם אחיו פתח משרד לתכנון אדריכלי. מעל ארבעים בתים פרטיים ומבני ציבור הוקמו ברומניה על פי תכנונם. קל היה לזהות את סגנונו בבתים שתכנן. הקווים נקיים, אלגנטיים וללא קישוטים וניכר בהם שילוב מעניין של צורות כדוגמת חלון עגול או משולש. התבוננות בבניינים דומה לעתים להתבוננות בציור של ינקו. בשנת 1939, עם עליית האנטישמיות, רדיפת היהודים ברומניה ופוגרום בוקרשט, הוצגה ברומניה תערוכתו האחרונה. אחד המבקרים ניגש אליו ואמר לו: "איזה אסון שאתה יהודי". בתגובה סטר לו ינקו. "ידעתי שעם רומניה גמרתי" אמר אחר כך.

בשנת 1940 עלה לארץ יחד עם משפחתו. "לארץ ישראל הגעתי בעזרת אספן בשגרירות הבריטית בבוקרשט שהכיר אותי כארכיטקט והעריך את עבודתי. הוא השיג בשבילי סרטיפיקט, והפלגתי באנייה לקונסטנטינופול. משם ברכבת ובאוטובוס לפלשתינה", סיפר. בהומור שאפיין אותו תיאר את קשיי הקליטה בארץ: "השארתי רכוש רב מאחורי אך אינני מצטער, אם כי לא קיבלו אותי כאן בפרחים... טוב, מה הייתה כאן המציאות האמנותית? דבר זה התברר לי בתחנת הגבול. השוטרים האנגלים שאלו אותי אם ואן גוך היה יהודי. מדוע? כי בכל חדר בכל קיבוץ תלויה רפרודוקציה שלו על הקיר".

בישראל התלהב ינקו מהמראות ומהאור והתרגש מהמאבק לעצמאות. ינקו נשא עמו פנקס ובו רשם את הנופים שראו עיניו. בשובו לסטודיו הקפיד להעלות על בד הציור את המראות החדשים בצבעים עזים. על המראות שקלטו עיניו אמר: "על כל העולם שפך אלוהים צבע ביד גסה, ואילו את ישראל צייר במכחול דק ועדין."

המורשת של ינקו

עם קום המדינה התגבשה קבוצת אמנים אחרת שכינתה עצמה 'אופקים חדשים' והיוותה נקודת מפנה בתולדות האמנות המודרנית בארץ. מרסל ינקו נמנה עם מייסדיה לצד זריצקי ושטרייכמן.

ביוני 1983, בנוכחות נשיא המדינה דאז חיים הרצוג, נחנך מוזיאון ינקו-דאדא שהוקם על ידי חברו הצייר איצ’ה ממבוש. עשרה חודשים לאחר מכן, באפריל 1984 נפטר מרסל ינקו בעין הוד והוא בן 88. הוא הותיר אחריו עיזבון גדול ומורשת אומנותית ענקית. ינקו חתן פרס ישראל לציור ועל שמו רחוב בתל אביב.

בשנת 2009 לקחה על עצמה המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, יחד עם בני המשפחה, את שימור הסטודיו של מרסל ינקו הצמוד למבנה המוזיאון. החשיפה ההדרגתית של הציורים ושחזורם נעשו על ידי אלי שאלתיאל. ציור הנשים השתמר ברובו, ובעזרת הדמיות מחשב והכנת מצע טיח מיוחד לאזורים הפגועים והחסרים, שוחזר במלואו.