משה אברבנאל

מאבק על הראינוע הראשון

שנת 1913. תל אביב היא עדיין שכונה קטנה בת ארבע שנים. היא מונה בסך הכל כ-2,000 תושבים, אבל כבר יש לה ועד חזק ושאיפות גדולות. אל שולחן הוועד ניגש עולה חדש ובפיו הצעה נועזת: להקים בשכונה 'סינמטוגרף' או בשמו המוכר יותר מקרן הראינוע. זה קרה 8 שנים אחרי שהוקם בית הקולנוע הראשון בפיטסבורג, פנסילבניה.

הוועד, בראשותו של מאיר דיזנגוף, נקלע לדילמה של ממש. מצד אחד הפחד היה גדול - תל אביב הוקמה כאלטרנטיבה יוקרתית ושקטה ליפו הרועשת והמלוכלכת, והתושבים חששו שבית הקולנוע יהפוך למוקד רעש המוני. יש לזכור כי באותם ימים עדיין לא היה חשמל בעיר, מה שאומר שהמכונות היו אמורות לפעול על גנרטור רועש במיוחד.

מעבר לרעש, עלו גם שאלות של מוסר. היו שחששו שהנוער 'יתקלקל' ובמקום ללמוד יכלה את זמנו באולם חשוך מול מסך מרצד, ואולי אף ייחשף לתכנים לא ראויים או לחילול שבת. דיזנגוף מצא את עצמו בדילמה: הוא רצה להביא תרבות לשכונה (שאז הסתכמה בעיקר במשה הופנקו שניגן בכינור בחלון ביתו להנאת העוברים והשבים), אך בד בבד חשש לצביון השכונה החדשה.

ההתנגדות הגיעה מכיוון לא צפוי - עיריית יפו. היפואים ראו בראינוע תחרות כלכלית לקפה 'לורנץ' שבמושבה הטמפלרית (שם הוקרנו סרטים כבר מ-1909), והטורקים אפילו טענו שהגנרטור הוא איום ביטחוני. דווקא ההתנגדות של יפו היא שנתנה לדיזנגוף את הדחיפה הסופית. הוא הבין שפתיחת הראינוע היא ההזדמנות להוכיח שתל אביב היא לא סתם פרבר שינה של יפו, אלא מרכז תרבותי, אירופאי ומתקדם שעולה על כל מה שיש לשכנה מדרום להציע.

משה אברבנאל ומשפחתו

סיפורו של משה אברבנאל והקמת הראינוע הראשון בתל אביב הוא שילוב מרתק בין שורשים חסידיים עמוקים לבין חזון עירוני מודרני. אברבנאל נולד בפברואר 1882 בליוזנה (כיום בבלארוס), בעיירה שהייתה ערש חסידות חב"ד. אביו הסוחר השתייך למשפחה מיוחסת שנמנתה על צאצאיו של דון יצחק אברבנאל ממגורשי ספרד, ואימו הייתה ממשפחתו של האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי, אבי חסידות חב"ד. בצעירותו למד משה בחדר וכשבגר הלך בעקבות אביו והפך לסוחר אריגים מצליח. למרות היותו בן-תורה, היה אברבנאל איש משכיל ורחב דעת, חובב מוזיקה שארגן קונצרטים לחזנות ולנגינה ואף הקים להקת תיאטרון יהודי.

מסורת המשפחה מוסיפה נופך היסטורי רחב יותר לנדודיה: נאמר כי בשנת 1812, כשיצא הקיסר נפוליאון הראשון מצרפת בראש 'הצבא הגדול' לכבוש את רוסיה, נלווה למחנהו גם אחד מבני אברבנאל. אותו בן משפחה הגיע עד לעיר קובנה (קאונס) שבליטא ושם השתקע. לאחר מספר דורות עברה המשפחה לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה, שם נולד וגדל אביו של משה.

הקשר לארץ ישראל נוצר בעקבות נוהל הנומרוס קלאוזוס (מספר סגור) באימפריה הרוסית, שהגבילה את מספר היהודים במוסדות החינוך. משה אברבנאל, כיהודי בעל זיקה לאומית, החליט לשלוח את בניו, חיים וזאב, ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה. באוגוסט 1911 הביא את הבנים לארץ, ובקיץ שלאחר מכן הגיעה האם, חיה אברבנאל, לבקרם עם שלוש בנותיהם. חיה, שהיתה אישה משכילה ששלטה בשפות והיתה חובבת ציון, התרשמה מהארץ והחליטה להשתקע בה. היא דחקה בבעלה לחסל את עסקיו בגולה ולעלות ארצה. בשנת 1913 עלה משה אברבנאל לארץ.

מהטראם לראינוע עדן

עם עלייתו, החל אברבנאל לחפש עסק שיפרנס את משפחתו ויתרום לבניין הארץ. משה אברבנאל, שבחזונו ראה כרך גדול, הגה תחילה רעיון להקים רשת קרוניות חשמל (טְרַם), שיסיעו את הנוסעים בנוחיות ויחליפו את הכרכרות הערביות המזהמות.

כאן הצטלבו דרכיו עם ראש הוועד מאיר דיזנגוף, שחיבב את אברבנאל אך הסביר לו שברחובותיה הקטנים של השכונה, רשת קרוניות לא תהיה עסק כלכלי. במקום זאת, הציע דיזנגוף להקים מרכז תרבות והתכנסות שישמש לאסיפות, הרצאות, קונצרטים ומחזות. אברבנאל שקל את ההצעה והסכים, בתנאי שיותר לו להתקין במקום גם סינמטוגרף – מקרן ראינוע שיפעל בזמן שהאולם פנוי מפעילויות אחרות. דיזנגוף, שהכיר בחשיבות הסרט היהודי ותמך בקידומו, נתן את ברכתו. כך, למרות שהוגשו הצעות דומות, היה זה משה אברבנאל שקיבל את הזיכיון והפך את הראינוע ליוזמה הראשונה שלו בארץ ישראל.

כדי לקבל את הזיכיון הנחשק, נדרש אברבנאל לעמוד בשורה של תנאים קשוחים: לא לקיים אירועים בשבת, לסיים את הפעילות בכל יום עד השעה 23:00 ולעמוד תחת ועדת צנזורה קפדנית שתאשר כל סרט. משה, בחוש עסקי חד, ניצל את הפיקוח הזה לטובתו. הוא מיתג את הראינוע כמוסד חינוכי מבוקר, זאת לכאורה בניגוד למוסדות הבידור 'המופקרים' של יפו. זה היה כלי פוליטי מבריק שנועד להראות לשלטונות שהסדר והחוק נשמרים בשכונה העברית טוב הרבה יותר מאשר בעיר הגדולה.

יתר על כן, כדי להצדיק את המיזם, נטען בין היתר כי יש לאפשר את הקמת הראינוע כדי שתושבי תל אביב לא יצטרכו "לנדוד ליפו ולבלות בבתי קפה שאינם הולמים את כבודנו." הקמת ראינוע 'עדן' לא הייתה רק עסק – היא הייתה פעולה של היפרדות תרבותית מיפו.

כך נכתב בזיכיון המקורי:

"מר אברבנאל מתחייב לבנות על המגרש של הועד ברחוב ליליינבלום בניין המכיל אולם גדול וכל יתר החדרים שישמשו לסינמטוגרף וכן בשביל נשפים וצורכי הבימה העברית וכדומה. האולם יכיל 600 מקומות ישיבה. מר אברבנאל מתחייב לפתוח בבניין הנ"ל על האמצעים שלו ראינוע ולסדרו באופן יפה עם רהיטים יפים ומאור אלקטרי [חשמלי] מסודר יפה... ועד תל-אביב נותן למר אברבנאל זכות של מונופול בשביל ראינוע בגבולות תל-אביב למשך שלוש-עשרה שנה, ואין רשות לאיש לעשות ראינוע אחר בגבולות תל-אביב... בעד זכות המונופול הנ"ל משלם מר אברבנאל לוועד של תל-אביב אלף פרנק לשנה."

השליטה של הוועד בתכנים הייתה מוחלטת, כפי שפורט בהמשך המסמך:

"בכל משך זמן החוזה תכניות ההצגות של הראינוע נעברות ועוברות תחת ביקורת של ועדה שתיבחר על ידי הועד ואין רשות למר אברבנאל להציג איזו תמונה [סרט] שלא על ידי הביקורת."

ברגע שהזיכיון היה בידו, הסתער אברבנאל על העבודה. ההשקעה לא הייתה מבוטלת – בין 20 ל-25 אלף פרנקים זהב, סכום ששווה היום כ-600 אלף דולר. בגלל הסיכון הכלכלי הגבוה, הוא חיפש שותף שלא רק יביא אתו הון, אלא יהיה איש שטח, וותיק בארץ, שמכיר את נבכי הבירוקרטיה העות'מאנית ויודע איך להניע תהליכים מול הפקידות. כך הגיע למרדכי וייסר. מרדכי עלה מאוקראינה ב-1905 עם אשתו חנה ושלושת בניהם, והיה אחד מ-60 המייסדים של אחוזת בית. הוא היה איש עסקים ממולח עם רזומה מרשים, החל ממפעל לחביות יין ועד לשותפות ברכישת קרקעות ובניית שכונה, שלימים הפכה לרחוב אלנבי, יחד עם דמויות כמו אריה עקיבה וייס ובצלאל יפה. מעבר לכישרון העסקי, מרדכי נודע כאדם ישר, הגון ונעים הליכות. הקליק בין משה למרדכי היה מייידי. הם הפכו לשותפים, לחברים טובים ואפילו גרו בשכנות ברחוב ליליינבלום. בינואר 1914 הם חתמו על חוזה השותפות, כשכל אחד מהם השקיע 11 אלף פרנק זהב.

בפברואר 1914 הגיע לארץ ריכרד מייכל, מומחה עולמי להקמת ראינועים, שהופקד על מלאכת התכנון. מייכל, שבאותה שנה גם זכה בתחרות לתכנון בית הכנסת הגדול, גיבש את התוכניות תוך חודש אחד בלבד. קבלן הביצוע שנבחר למשימה היה עקיבא אריה וייס, שכתב בזיכרונותיו: "בניין שעוד לא ראו בזמן ההוא בארץ-ישראל, הן מצד הקונסטרוקטיבי והן מהצד האקונומי".

התוצאה הייתה מרהיבה: קולנוע המורכב משני אולמות, אולם קיץ פתוח תחת כיפת השמיים ואולם חורף סגור, כשבכל אחד מהם 800 מקומות ישיבה. בקדמת היציע, בתאים הפרטיים, הוצבו כורסאות קש יוקרתיות שהובאו במיוחד מווינה, ומעל המסך נתלתה הכתובת המרגשת: "יהי שלום בחילך שלווה בארמונותיך".

מכיוון שהיה זה אחד מאולמות ההצגה היחידים בתל אביב הקטנה, המקום אירח לא פעם גם מופעי אופרה ותיאטרון. חזית המבנה עוטרה בסגנון ארט דקו מרשים ומעל הקופות נקבע השלט עם השם שנבחר על ידי הסופר ש. בן-ציון (אביו של נחום גוטמן): עדן.

הפתיחה הגדולה של עדן

ההכנות לפתיחה הגדולה היו בעיצומן. ביולי 1914 יצא אברבנאל למשימה גורלית במצרים. היו לו שתי מטרות ברורות: האחת לסגור חוזה קבוע עם סוכן לאספקת סרטים והשנייה לרכוש מכונת הקרנה צרפתית וגנרטור גרמני. באותם ימים, הגנרטור הזה היה מקור החשמל היחיד בתל אביב, והוא שימש גם להארת פנסי הרחוב הסמוכים. כבר בסוף החודש נחתו המכונות הנוצצות בנמל יפו.

ככל שהתקרב מועד הפתיחה ההתרגשות ביישוב הקטן הגיעה לשיאה והמודעות בעיתונים החלו להכין את הקהל לפלא שעומד להתרחש. בשבועון 'הפועל הצעיר' התפרסמה המודעה הבאה: "הננו מתכבדים להודיע להקהל הנכבד כי בעוד ימים אחדים אנחנו פותחים בתל-אביב ברחוב ליליינבלום את התיאטרון-סינמה הגדול שלנו בשם 'עדן'. התיאטרון נבנה ע"י ארכיטקטורים [ארכיטקטים] מומחים עפ"י התכניות האחרונות [החדישות ביותר] של תיאטרוני אירופה. על יד התיאטרון יסודר מזנון מהמדרגה הראשונה."

שלושה ימים לאחר מכן הופיעה כרזה חגיגית בעיתון 'החירות':

"אנו מתכבדים להודיע להקהל הנכבד כי פתחנו תיאטרון ראינוע חדש בשם 'עדן' ובכדי לתת את האפשרות להקהל ליהנות הנאה אסתטית אמיתית, לא חסכנו על עמל ואמצעים, וסדרנו את התיאטרון ראינוע עדן שלנו עפ"י התכנית האחרונה של תיאטרון אירופי, וגם התקשרנו עם הפירמות הכי טובות ועשירות לקבל התמונות: תמונות היסטוריות, וחזיונות ביבליים [תנ"כיים], טבע ומראות יום יום."

המודעה פירטה גם את המחירון, תוך דגש על הנגשת התרבות לדור הצעיר: "בעד ילדים ותלמידים חצי המחיר... בעד בתי הספר הנחה הגונה."

גם לוח הזמנים היה עמוס ומזמין:

"בכל שלושה ימים פרוגראמה חדשה [תכנית חדשה של הצגת סרטים]. בכל יום ראשון ושלישי בשעה שלוש אחרי הצהריים הצגות יומיות בעד ילדים. בכל יום שישי בשעה 3 אחרי הצהריים הצגות בייחוד לנשים וילדים."

ולקינוח, הובטחה חוויה אירופאית מלאה שכוללת קולינריה ומוזיקה חיה:

"על יד התיאטרון פתוח מזנון מודרני מהמדרגה הראשונה פתוח בכל יום משעה 9 בבוקר עד אחרי ההצגות... הצגת התמונות הן בלווית פסנתר וכינור. אנו מקוים שהקהל הנכבד ישבע רצון מהצגותינו הנפלאות והמעניינות מאוד."

באוגוסט 1914 נחנך ראינוע 'עדן' ומיד הפך ללהיט היסטוורי שמשך אליו את תושבי השכונה לצד תושבי יפו הסמוכה. מי שהיה אחראי על הקסם הטכני הוא מקרין הסרטים הראשון, וילי מילנס – גוי בלגי ואמן קרקס שהתגלגל לארץ והפך לאחד מחלוצי המקרינים בארץ ישראל. ב-22 באוגוסט 1914, מול קהל של נכבדי העיר, קונסולים והפקידות הבכירה של השלטון העות'מאני, הוא השחיל את רצועת הצלולואיד למכונה וראינוע 'עדן' נפתח רשמית עם הסרט 'ימי פומפיי האחרונים'. הקהל של אז לא היה רגיל לאשליה הקולנועית, מה שהוביל לסיטואציות משעשעות (או מסוכנות, תלוי איך מסתכלים על זה). באתר הארכיון העירוני של עיריית תל אביב מופיע הסיפור הבא: "באחת ההקרנות הראשונות בקולנוע 'עדן' בתל אביב, ישב שוטר באולם. כאשר הוא ראה כיצד שודדים מרכבת דואר, הוא נחלץ לעזרה, שלף את אקדחו וירה על המסך."

אבל אז הגיעה מלחמת העולם הראשונה וקטעה את החגיגה. באפריל 1917 דרש המושל הצבאי ג'מאל פאשה לפנות את תושבי תל אביב מחשש שהיהודים יסייעו לאויב הבריטי. כ-10,000 איש גורשו מיפו ומתל אביב. העיר התרוקנה, המכונות נדמו והמגורשים נדדו לגליל ולירושלים בתנאים קשים של רעב ומחלות. בסוף 1918, עם הכיבוש הבריטי, שבו המגורשים לבתיהם.

באותה שנה מורכבת נפטר מרדכי וייסר, שותפו וחברו של משה אברבנאל. הוא הותיר אחריו את אלמנתו הצעירה חנה, שהייתה מטופלת בילדים קטנים. שמואל ווילסון, קבלן בניין תל-אביבי ידוע, פנה אל חנה האלמנה והציע לרכוש ממנה את חלקה בשותפות בראינוע. אברבנאל שכנע אותה לא למכור והבטיח לה את חלקה ברווחים. בנוסף פטר אותה מכל תפקיד והעניק לה את הזכות לפקח על ניהול העסק. הם סיכמו שברגע שבנה משה יסיים את לימודיו בגימנסיה, הוא ייכנס למלא את מקום אביו בניהול. חנה וייסר קיבלה את ההצעה וכשהקולנוע חזר לפעול אחרי המלחמה, אפשר היה למצוא אותה מדי פעם עובדת כקופאית, ושומרת על הגחלת של המוסד התרבותי הראשון של תל אביב.

אחרי המלחמה הגיע לתל אביב חידוש מרגש במיוחד - תרגום לעברית. מי שהיה אחראי לכך הוא איש רב פעלים בשם ירושלים סגל, שהיה חלוץ ופועל חקלאי במושבות הגליל.

תור הזהב והסיום של עדן

ההצלחה של קולנוע 'עדן' הייתה כה גדולה ש-13 שנים אחרי חנוכת הבניין (1927) הוחלט להתרחב. בצמוד לאולם החורפי נפתח אולם הקיץ (השני) תחת כיפת השמים, שזכה לשם 'עדן הקייצי', אותו תכנן האדריכל דב הרשקוביץ. האולם החדש הכיל 1000 מקומות ישיבה ובימי הקיץ החמים היה למוקד משיכה של העיר. המקום הפך במהרה למרכז תרבותי ואפילו מדיני מהמעלה הראשונה. בקולנוע 'עדן' נערכו קבלות פנים חגיגיות לגנרל אלנבי אשר כבש את הארץ מידי התורכים, להרברט סמואל, הנציב הבריטי העליון הראשון בארץ ישראל, ללורד בלפור וללורד איימרי.

קולנוע 'עדן' לא היה רק בית קולנוע, אלא מרכז תרבותי תוסס ששימש כביתם הראשון של התיאטרון הארץ ישראלי והאופרה הישראלית בניצוחו של מרדכי גולינקין. בין כתליו נערכו האירועים הנוצצים ביותר של התקופה, בהם נשפי פורים וטקסי מלכות היופי שאירגן איש הבוהמה, הצייר והרקדן ברוך אגדתי.

בשנת 1930 תם עידן הראינוע 'עדן'. בעלי המקום, וייסר ואברבנאל, הביאו ארצה את ה'טון-פילם' - הסרט המדבר. הסרט הראשון שהוקרן היה 'זמר הג'אז' בכיכובו של אל ג'ולסון, יצירה ששינתה את פני אמנות הקולנוע לעד והפכה את הראינוע לקולנוע כפי שאנו מכירים אותו.

הסיפור המשפחתי מאחורי המוסד הזה מרתק לא פחות. בשנים 1924–1936 התרחבה השותפות וחברת 'אברבנאל את וייסר' ניהלה גם את בית הקזינו המיתולוגי 'גלי-אביב' שעמד על שפת ימה של העיר. באותה תקופה, חלוקת התפקידים הייתה ברורה: משה וייסר קיבל עליו את ניהול הקולנוע וזאב, בנו של משה אברבנאל, ניהל את הקזינו, ושניהם פעלו תחת פיקוחו המסור של משה אברבנאל.

קולנוע 'עדן' נסגר ביולי 1974, עם הקרנת הסרט על הלוחם שמיל, והפך לרכוש של בנק לאומי. מאז שנות ה-70 עמד הקולנוע בשיממונו אך לאחרונה נראה שבחייו מתחיל פרק חדש עם היוזמה להפוך אותו למלון בוטיק עם 75 חדרים.

משה אברבנאל, האיש שהיה הרוח החיה מאחורי המפעל הזה, נפטר באוגוסט 1961 בגיל 79 ונקבר בבית הקברות קריית שאול בתל אביב.

אחד מנכדיו הוא עודד אברבנאל מראשוני חיל האוויר הישראלי ומבכירי טייסי אל על שנודע בעיקר בשל תפקידו כקברניט טיסה 426 של אל על, שנחטפה לאלג'יריה ב-23 ביולי 1968. בתמונה: משה אברבנאל (בעניבת הפרפר) ומרדכי וייס (האיש בעניבה). צלם: שמעון קורבמן, אוסף משפחת אברבנאל, ישראל נגלית לעין תל אביב-יפו, יב"צ.