משה וילהלם שפירא

מותו ברוטרדם וראשית דרכו

ב-11 במרץ 1884 נשמעה ירייה בודדת במלון בלומאדל הקטן שברוטרדם, לשם הגיע יומיים קודם תייר נסער שהסתגר בחדרו ושם סיים את חייו. עם מותו הותיר מספר תעלומות שלא נפתרו עד עצם היום הזה. הנסיבות שהביאו אותו לשים קץ לחייו יכלו בקלות להוות בסיס לסרט מתח הוליוודי מעולה - יש אינטריגות, שקרים, כסף רב, יוקרה, קנאה ועוד.

משה וילהלם שפירא נולד בשנת ‏1830 בקייב שבאוקראינה. בבגרותו החל לנדוד ממקום למקום והתנצר. בשנת ‏1856 הגיע עם דודו לירושלים כדי לחפש את אביו שעלה ארצה לפניו. בארץ התוודע למטיפי המיסיון הבריטי שפעל בעיר והם הכניסו אותו לעבודה בבית המלאכה שלהם. משה, שנולד עם מנה כפולה של כריזמה וקסם אישי רב, החל להטיף בעצמו לאחר שלוש שנים אבל עבודת הקודש לא כל כך עניינה אותו ושאיפתו הייתה להתעשר. ב-‏1861 נשא לאישה את האחות רוזטה, גרמניה שהגיעה ארצה ממניעים מיסיונריים, ולזוג נולדו שתי בנות: אליזבת ומריה.

חנות הספרים והעתיקות

משה עזב את שירות המיסיון ופתח ברחוב הנוצרים עסק עצמאי לממכר ספרים ועתיקות. על שלט חנותו התנוססה הכתובת 'קורספונדנט של המוזיאון הבריטי'. לשפירא היה קסם מיוחד שהשפיע במיוחד על תיירות. וכך מתארת אותו בתו מרים: "ברצון מיוחד התווכחו אתו ארוכות על פסוקי כתבי הקודש, וכאשר רשם לפניהן פסוק באותיות עבריות או ערביות על לוחית עץ זית, התקרבו להתבונן במשיכת הקולמוס. אם היו יפות, הזמינן לשבת על הדיוואן, כיבדן בקפה, והזה עליהן מי ורד". גאוותו הגדולה הייתה על היותו סוכן מורשה של המוזיאון הבריטי. הוא נתן לתייר תחושה כי הוא לוקח איתו חתיכה היסטורית מארץ ישראל שיש סיכוי שישו אף נגע בה או שהמשיח חווה את אותו ריח של פרח מיובש שכרגע רכש.

במיסיון הכיר משה כומר גרמני בשם פרדריק אוגוסטוס קליין אשר בשנת ‏1868 גילה סמוך לכפר הערבי דיבאן שבירדן מצבה מאבן בזלת. על פני המצבה היו חקוקות שורות של כתב. הכתובת הועתקה ופוענחה כדברי הודיה של מישע מלך מואב לאל כמוש על שהצילו מפני צבאו של עמרי מלך ישראל. זו מצבת מישע המפורסמת. בזמנו הייתה מצבת מישע הגילוי המרגש ביותר. היא הציתה אש שכן היא הייתה העדות החוץ מקראית הראשונה למעשה המתואר בתנ"ך. מי שעזר בפענוח המצבה היה הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמון גאנו שהיה מומחה לאזור ארץ ישראל. מצבת מישע נרכשה על ידי הצרפתים והוצגה במוזיאון הלובר בפריז ושם היא נמצאת עד היום.

שפירא הבין את הפוטנציאל העסקי הטמון בתגלית המסעירה של מצבת מישע. הוא זיהה עד מהרה שהכתב על המצבה זהה לכתב המופיע על גבי חרסים שהגיעו לחנותו ושלמיטב ידיעתו היה מקורם בארץ מואב. שפירא יצר קשר עם מספר מוזיאונים גרמניים והציג בפניהם את אותם חרסים וצלמיות הכתובים באותה שפה שעל מצבת מישע. המוזיאונים הגרמניים, למודי הלקח מהכישלון בקניית מצבת מישע שגילה בן ארצם, מיהרו לרכוש משפירא את כל חרסי מואב שהגיעו לידיו.

קלרמון גאנו הגיע לבחון את החרסים והצלמיות ועד מהרה הכריז כי החרסים הם זיוף. למעשה הצליח קלרמון-גאנו לשחד את עוזרו של שפירא, סלים אל-חורי, ולהוציא מפיו הודאה כי החרסים הללו הם 'תוצרת בית'.

סלים אל-חורי היה זייפן בזכות עצמו. אל-חורי אף ניסה למכור סרקופג שטען כי הוא מכיל את שרידיו של דוד המלך או בנו שלמה. הקונסול האמריקני בירושלים כבר הוכנס בסוד העניין והיה מוכן לשלם סכום של אלפי ליש"ט עבור הסרקופג. הרכישה נמנעה ברגע האחרון לאחר שהצליחו לגלות כי הכיתוב על גבי הארון אינו אלא העתק של כתובת השילוח, כפי שהועתקה על ידי אל-חורי, לפני שהועברה לאיסטנבול.

שפירא, ששמו הטוב נפגע, רתח מזעם. הוא האשים את סלים כי סיבך אותו בפרשת חרסי מואב וגרם לו ולידידיו מגרמניה בושה וכלימה. שפירא שב לעסוק בכתבי יד מאוחרים ובעיקר בספרי תורה ומזוזות שרכש במסעותיו לקהילות יהודיות במזרח.

פיסות העור מספר דברים

עסקיו של שפירא חזרו לפרוח והוא קשר קשרים טובים עם נכבדי המוסלמים באזור. באחד המקרים התארח במסיבה אצל אחד השייח'ים ואחד האורחים סיפר לו על חבורה של בדווים שמצאה באחת ממערות נחל ארנון כד חרס חתום בחימר, ומאחר שחשבו שנתקלו במטמון כלשהו - ניפצו אותו. לאכזבתם, לא היו שם אלא כמה סמרטוטים מעופשים, שעטפו פיסות עור כהות ועל פיסות העור הללו היה כתב משונה. אחד הבדווים נטל עמו פיסת עור כזו כקמע. הקמע, מתברר, פעל את פעולתו והאיש הצליח לשוב בשלום לביתו.

שפירא מיד גילה עניין בפיסות עור אלה. הוא הצליח לרכוש במחיר זול חמש-עשרה פיסות קלף מקופלות. משבדק את הטקסט התחוור לו שהטקסט מזכיר מאוד את הכתב המואבי שעל גבי מצבת מישע. כשפענח את הטקסט נוכח לתדהמתו שמדובר בקטעים מספר דברים: ''אלה הדברים אשר דיבר משה אל ישראל בעבר הירדן..." יותר מזה, בפיסות אלו נכתבו 11 הדיברות (הדיבר ה-11 היה 'ואהבת לרעך כמוך').

העיסוק הקדחתני של הארכיאולוגים האירופאיים בגילוי ממצאים שיוחסו לתקופה המקראית הקדומה לא רק שלא פסק אלא הלך והתעצם. בשנת ‏1880 התגלתה בנקבת השילוח כתובת חקוקה המייחסת את כריית המנהרה לחזקיהו מלך יהודה. שוב ממצא תנ''כי הכתוב בכתב עברי קדום.

שפירא שמר עדיין את ענין כתבי היד בסוד וחיכה לרגע הנכון שהגיע בשנת 1883. בחודש מאי נסע שפירא ללונדון, שם פנה לקרן לחקירת ארץ ישראל שפטרוניתה הייתה לא פחות מאשר המלכה ויקטוריה בכבודה ובעצמה. ביולי 1883 סיפר שפירא לבכירי הקרן על תגליתו ועל כוונתו למכור אותה. הוא נקב בסכום של מיליון ליש"ט (סכום ששווה כיום לכשבעה מיליארד דולר).

התגלית ושפירא הפכו לשיחת היום. פיסות העור הופיעו במדורים הקדמיים של רוב עיתוני אירופה, וההתלהבות מהממצאים הרקיעה שחקים נוכח האפשרות שכתב היד המקורי של ספר 'דברים' עומד להיות נכס של האימפריה הבריטית. יש לציין כי קיימת יריבות עתיקה בין הצרפתים לבריטים – בכל תחום – ואם צד אחד מגיע להישג, חותר הצד השני להתעלות עליו. מכאן שהחזקה בתגליתו של שפירא הייתה מעין חריצת לשון לצרפתים שהחזיקו באותה עת במצבת מישע.

ב-‏10 באוגוסט פרסם ה'טיימס' הלונדוני את החלק הראשון של הכתובים ושלושה ימים אחר כך הוצגו במוזיאון הבריטי שתיים מתוך חמש עשרה פיסות העור שהונחו בקפידה בקופסת זכוכית מיוחדת, ואף ראש הממשלה הבריטי, ויליאם גלדסטון, היה בין המבקרים במוזיאון.

ב-‏15 באוגוסט הגיע לאנגליה החוקר שארל קלרמון גאנו. עוד באותו יום מיהר להגיע למוזיאון הבריטי ואיתר שם את שפירא ואת החוקר ד"ר כריסטיאן דוד גינצבורג (נציגו הבכיר ביותר של המוזיאון הבריטי), בעודם יושבים ליד שולחן העבודה ובוחנים את כתב היד. קלרמון גאנו ביקש להצטרף לבדיקה אך גינצבורג ביקש יומיים לחשוב על כך. לאחר יומיים הודיע גינצבורג לקלרמון גאנו ששפירא מתנגד לצירופו. הצרפתי נאלץ להסתכל בשתי הרצועות שהוצגו בקופסת הזכוכית כמו כל מבקר רגיל במקום. באותו יום גם התפרסם ב'טיימס' חלקו השני של הטקסט המתורגם.

ב-‏21 באוגוסט 1883, הטיל קלרמון גאנו את הפצצה האמיתית – לטענתו פיסות העור מספר 'דברים' הן זיוף! ואף פרסם מאמר ב'טיימס' בו סיפר על סירובם של גינצבורג ושפירא לתת לו לעיין בכתב היד המקורי. לדבריו מדובר בזיוף נועז ומחוצף. קלרמון גאנו סיים בקביעה לעגנית לפיה יוכל תוך כמה ימים, ובמחיר נמוך בהרבה ממיליון ליש"ט, לספק את ספר 'ויקרא' לאוסף ההולך וגדל של המוזיאון הבריטי.

הקריסה בלונדון וברוטרדם

המוזיאון בו במקום ביטל את העסקה ושפירא עזב את בריטניה ויצא למסע שוטטות באירופה. הוא כתב מספר מכתבים למשפחתו, אלא שאפילו לא טרח לשלוח אותם. ב-‏9 במרץ 1884 הגיע למלון בלומאדל הקטן שברוטרדם. יומיים אחר כך, לאחר שלא יצא מחדרו במשך זמן רב, ביקש בעל המלון ממשטרת רוטרדם לפרוץ את דלת החדר, שם מצאו השוטרים את גופתו של וילהלם ם משה שפירא שהתאבד ביריית כדור אחד בראשו.

על פרשה זו נכתבו מספר ספרים והראשון שבהם הוא הספר 'בת ירושלים הקטנה' שכתבה בתו מרים. בין היתר היא סיפרה על ההלם שפקד אותם עם היוודע הבשורה על תרמית העתיקות שבה היה מעורב אביה, אותו העריצה ממש. היא כתבה כי על המשפחה נחתה מכה כלכלית קשה ויחד עם אמה ואחותה נאלצו לעזוב את ירושלים ולעבור לגרמניה, מולדתה של האם. אחותה הגדולה של מרים, אליזבת, שהייתה כאמור מיועדת להינשא לבנו של כומר שהיה ממיודעיו של סוחר העתיקות, נודתה ממשפחתו ואירוסיה לבנו בוטלו. מרים היגרה לצרפת ודווקא שם התקבלה היטב בחברה, השתלטה על השפה ועשתה לעצמה שם כסופרת מחוננת. מרים מתה בשנת 1958 בפריז והיא בת 88 (את סיפורו וילהלם משה שפירא ניתן למצוא גם בספרה של שולמית לפיד 'כחרס הנשבר', ובספרו של חנן טיגאי'The Lost Book of Moses: The Hunt for the World’s Oldest Bible') ).

64 שנים לאחר האירוע הסתובב לו רועה בדווי באותו האזור שלטענת משה שפירא נמצאו בו פיסות העור. כאשר חיפש הרועה אחר אחת העיזים שאבדה הוא הגיע למערה. הרועה זרק פנימה אבן שפגעה בכד חרס חתום... וההמשך ידוע... כך התגלו מגילות ים המלח (הכוללות חלק מספר 'דברים') אשר שמורות בהיכל הספר בירושלים.

גילוי המגילות באותו אזור העלה את התהייה שמא הקביעה בשעתה כי מגילותיו של שפירא מזויפות הייתה נמהרת מדי. ג'ון מרקו אלגרו, חוקר 'קרן מגילות ים המלח' הבריטית, ערך מחקר מקיף וקבע כי ייתכן כי לא פרשת זיוף עתיקות הייתה כאן, אלא אחת ההחמצות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה. היות שפיסות העור אינן עוד בנמצא (כנראה עלו באש), ככל הנראה לא נדע את התשובה לעולם.