נחום וילבוש

שורשי משפחת וילבוש

משפחתו של נחום זכתה, ובצדק, למוניטין של משוגעים. גיסו אבשלום פיינברג כתב אז לרבקה אהרונסון: "אחיו של [נחום] וילבוש מוּזה [משה] וילבּוּשביטש הלא מכר פאטנט ומשוגע הנהו כמו כל המשפחה."

ההיסטוריה המשפחתית התחילה בווילבואה, סבו של נחום. ווילבואה היה קצין צרפתי שהגיע לרוסיה עם צבאו של נפוליאון. הוא נפצע באחד הקרבות וכשטופל על-ידי בתו של רב העיירה, ניצתה ביניהם האהבה. ווילבואה התגייר ושינה שם משפחתו לוילבושביץ'. לזוג נולד בן ושמו זאב (וולף) - אביו של נחום.

זאב היה יהודי חרדי שבילדותו למד בחדר ובבגרותו למד בישיבה. הוא נשא לאישה את שרה, בחורה משכילה וחכמה מאד. הזוג חי ברווחה ובעושר מירושת אדמות וכספים, והעסיקו עובדים רבים. מיד לאחר הנישואים, עם לידת הילדים הראשונים, החלו מתחים בין בני הזוג בדבר חינוכם של הילדים: השכלה רחבה כדרישת האם או חינוך דתי כדרישת האב.

ארבעה משמונת ילדיהם של זאב ושרה התאבדו. בנם אייזיק עלה לישראל בעלייה הראשונה והיה מאנשי ביל"ו. מאחר שלא הצליח להתאקלם בארץ חזר לרוסיה לשרת בצבא אך לאחר זמן מה התאבד. בתם פראניה, שעלתה גם היא בעלייה הראשונה, הייתה רומנטית טוטאלית ובעקבות אהבה נכזבת חזרה גם היא לרוסיה והתאבדה (בעלה היה יוסף חזנוביץ, ממקימי ספריית 'בית נאמן', שהפכה ברבות הימים לספרייה הלאומית). אנה, גם היא איבדה עצמה לדעת. מניה שוחט, אחותו של נחום הייתה ממקימות ארגון 'בר גיורא' ו'השומר' וממקימי כפר גלעדי, וגם היא ניסתה להתאבד מספר פעמים. בנה גדעון, מראשוני חיל האוויר, התאבד אף הוא.

הראשון מילדי המשפחה שהגיע לארץ היה האח הגדול גדליהו וִילבּוּשֶביץ שהיה מהנדס ואדריכל. הוא עלה בשנת 1892 במסגרת העלייה הראשונה, אך כעבור שלוש שנים חזר לרוסיה. בשנת 1912 חזר שוב והצטרף לאחיו נחום שעלה בשנת 1903.

בשנת 1919 הגיע משה שנחשב לגאון שבמשפחת וילבושביץ'. משה היה ממציא התהליך המודרני לייצור מרגרינה ומפתח 'לחם חי' - לחם העשוי מטחינת גרעיני חיטה מונבטים – והוא שאף להביא שלום לעולם דרך פתרונות התזונה. הוא אהב אסטרונומיה ונהנה לצפות בכוכבים במצפה הכוכבים שאותו הקים בהר הצופים. משה התחיל להתעשר מההמצאות שלו ובסוף מלחמת העולם הראשונה, כשהיה בשוויץ, פגש את ולדימיר לנין שהציע לו לחזור אתו ברכבת לרוסיה ויחד אתו לחולל את המהפכה. כשמשה סירב להצעה השתלט לנין על רכושו ברוסיה.

נחום בארץ-ישראל

נחום וילבוש בן הזקונים למד בפוליטכניקום של גרמניה ושם הוסמך כמהנדס בניה. עם סיום לימודיו בשנת 1903 שב לזמן קצר לרוסיה ומשם יצא לארץ-ישראל. הוא נשא לאישה את שושנה פיינברג, בתו של ישראל פיינברג, מחלוצי ראשון לציון ואחותו של אבשלום פיינברג ממחתרת ניל"י, ובאמצעות נישואים אלה נקשרו שתי משפחות המייסדים.

בארץ ישראל ערך סיור מקיף עם אחותו מניה שוחט. הוא מדד את זרימת המים בנחלים ובדק האם ניתן להפיק מהם מספיק כוח כדי להפעיל מפעל כלשהו, זאת אחרי שלמד כי בעבר הופעלו טחנות קמח באמצעות כוח המים.

נחום התעניין גם בפיתוח תעשיות מודרניות שאיתן ניתן יהיה לספק את צרכי הארץ ואף לייצא לעולם. את הממצאים פרסם נחום וילבוש בעיתון הציוני ברוסיה 'יברייסקייה ז'יזן' ('חיים יהודיים'). במאמר שכתב קרא ליזמים להגיע לארץ ולהקים בה תעשייה. קריאתו נפלה על אוזניים קשובות וברוסיה מוקם גרעין יזמים ציוניים בעלי כסף. אחד מהם היה אחיו גדליה.

באותה עת נסע בשליחות המוסדות הציוניים לאוגנדה. תפקידו היה לבדוק האם ניתן בכלל לפתח באוגנדה תעשייה וליישב בה יהודים, והמלצתו הייתה חד משמעית: לא ניתן להקים תעשייה באוגנדה! ולדעתו היא לא מתאימה כלל להתיישבות יהודית. כך הציל את התנועה הציונית בראשיתה מפני פילוג צפוי. וילבוש הפליג חזרה ארצה ובאוניה סעד בשולחן אחד עם רב סרן אנגלי שנון שחזר משבי הבורים ושמו וינסטון צ'רצ'יל.

כשהגיע ארצה החל נחום וילבוש לחפש בארץ מקום להקים בו בית חרושת להפקת גפת זיתים (שארית החומר שנותר מהפקת השמן). הוא העריך כי בעזרת טכנולוגיה מתאימה ניתן להפיק מהגפת עצמה עוד שמן וחומר לסבון. הוא רכש שטח מצפון מזרח ללוד, סמוך לכפר ח'דיתה. בתחילה החזיר למקום את שמו הקדום 'חדיד' ובהמשך כינה את המקום 'בן שמן'. את המכונות הוא הזמין מגרמניה, וכעבור שנתיים בהן ליווה את הבנייה כשהוא ישן באוהל הודיע למשקיעים ברוסיה: "בית החרושת פועל".

השנה הראשונה לא הייתה קלה. נחום קימץ בהוצאות והוא עצמו היה מנהל, פועל ומכונאי. עובד בשם פריימן שימש כמחסנאי, מנהל חשבונות, קניין ומשווק, והתוצרת הסופית - הסבון - התחיל להימכר. למרבה הצער המפעל לא היה ריווחי והוא נסגר לאחר שריפה שפרצה במקום. במקומו הוקמה חוות בן שמן והמכונות הועברו לחיפה שם מוקם המפעל מחדש.

הבחירה בחיפה לא הייתה מקרית. באותה עת הברון רוטשילד כבר אמר: "מה שירושלים בשביל הדת היהודית ותל אביב בשביל התרבות העברית והרוח הלאומית - עתידה חיפה להיות בשביל הכלכלה העברית. בחיפה תתרכז התעשיה החשובה ביותר שלנו ועתיד מזהיר נשקף לה". זה היה הרקע להקמת בית החרושת לשמן וסבון 'עתיד'. הבסיס לבית החרושת היה של נחום ארמן שעלה מרוסיה, מומחה לתעשיית סבון שהביא אתו ידע וציוד. אליו הצטרפו בעלי ההון שמואל פבזנר, שמואל איצקוביץ וטוביה דוניה שרכשו מנחום ארמן את הציוד והחלו לייצר תחת השגחתו סבון ושמנים. אל הארבעה הצטרף נחום וילבוש שהגיע עם הציוד מבן שמן.

על הקמתו של בית חרושת זה כתב בן גוריון בשנת 1907: "ולא רק בעבודת השדה ניכר הפרוגרס, גם חרושת המעשה הולכת ומתפתחת בארץ. האגודה האקציונית 'עתיד' אשר בראשה עומד האינג'ינר נחום וילבושביץ ניגשת לייסד פבריקות אחדות בארץ ישראל. זה לא כבר פתחה בחיפה את הפבריקה השניה לעיבוד סבון משמן זית". מאחר שחברת 'עתיד' נוהלה ללא פיקוח צמוד על ההוצאות והמשכורות היו גבוהות היה המפעל בהפסד וב-1910 נסגר סופית.

נחום ראה עצמו כחלוץ ההולך לפני המחנה, עובר בין מפעל אחד לשני, מבריא אותו ומוסר אותו לתפעול לידיים אחרות. הוא חלם להקים סינדיקט יהודי כללי לתעשייה - גוף שיפתח טכנולוגיה כלכלית בארץ-ישראל. כבר אז חזה כי יתרונה של הארץ הוא טכנולוגיה תעשייתית המבוססת על המוח והמיומנות. נחום היה זה שאיתר את המקום להקמת 'נשר', בית החרושת הראשון למלט בארץ, ליד חיפה, ובית החרושת ללבני חול וסיד 'סיליקט' בתל אביב,

הקמת בית החרושת 'שמן'

משה, אחיו הבכור של נחום, פיתח תהליך למיצוק שמן, מה שאיפשר לייצר מרגרינה. משה ביקש להקים בארץ בית חרושת כזה וביקש מנחום שייסע לסנט פטרבורג ויעבוד בבית חרושת כזה, נחום וילבוש עבד שם שנה וחצי וחזר לארץ בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא מונה על ידי ג'מאל פחה כמהנדס העיר ירושלים. הוא שיפץ את כיפת הסלע, ואת מסגד אל אקצא. לקראת סוף שנת 1917 נחשפה מחתרת ניל"י ובשל קרבתו המשפחתית לאבשלום פיינברג (גיסו) הוא נאסר לשבועיים.

בשנת 1922 החלו האחים משה ונחום להקים את בית החרושת 'שמן' ליד מה שנותר מבית החרושת 'עתיד' בחיפה, ובשנת 1924 נחנך המפעל על ידי הנציב העליון הרברט סמואל. שנה לאחר התחלת בניית בית החרושת בנה נחום את ביתו ברחוב ירושלים 26 בחיפה, העומד על תילו עד היום. בית חרושת 'שמן' עבר מספר ידיים בתחילה לרשת 'המשביר המרכזי' ומאוחר יותר ל'כור'.

כיום משמש המבנה כמוזיאון המציג את תעשיית שמן הזית במהלך 5000 שנים בהן היוותה ענף כלכלי עיקרי בארץ ישראל.

עד לצאתו לגמלאות בגיל 72 בשנת 1951 היה נחום מנהלו המעשי והטכני של בית החרושת. נחום ראה עצמו כאחד העובדים. במטבח של 'עתיד' הגישו הפועלים בתורנות אוכל לחברים, ובסבב התורנות היה גם נחום, וכאשר חצבו את הבאר הוא עצמו ירד לתחתית הבאר העמוקה לבדוק אותה.

נחום וילבוש נפטר בגיל 92 ונקבר בחדרה.