נתיבה בן יהודה

נתיבה נולדה ביולי 1928 בתשעה באב היא בת שלישית ליפה וד"ר ברוך בן-יהודה. נכדתם של אהרון וגאולה טורקניץ' אשר עלו לארץ ב-1904 וחיו בראש-פינה. סבה היה מורה ומחנך ואף נמנה על מיסדי אגודת 'הפועל הצעיר'. אביה, ד"ר ברוך בן-יהודה היה מנהל גימנסיה 'הרצליה'. ציוני מסור. כשקמה המדינה היה מנכ"ל משרד החינוך. היא לומדת ב'מקווה ישראל' ובגימנסיה הרצליה שם היא מתבלטת כספורטאית מצטיינת בהדיפת כדור ברזל וכדור תלי ואף שקלו לשלוח אותה לאולימפיאדה.

נתיבה של הפלמ״ח

עם סיום לימודיה בגימנסיה הרצליה. התגייסה לפלמ"ח היא מתפרסמת כקילרית וזוכה בכינוי "השדה (הג'דה) הבלונדינית" או "השדה הצהובה" עצם הופעתה בשדה הקרב הייתה מפילה אימתה על הערבים, היא הייתה אחת משתי קצינות החבלה היחידות במזרח התיכון. ואולי בעולם. ומפעילת ה"דוידקה" היחידה בצפת. ואלו מקצת מהסיפורים שפרסמו אותה.

במסגרת פעולת תגמול נגד התחבורה הערבית נשלחה נתיבה עם כיתה מרמות נפתלי להתקיף אוטובוס, שהעביר לוחמים ערבים. באחד הפיתולים של הכביש הונח מוקש חשמלי, ונתיבה ארבה לאוטובוס ליד הכפתור החשמלי. האוטובוס הגיע והמוקש לא התפוצץ. נתיבה לא איבדה את העשתונות היא קפצה ופתחה מטווח קצר באש תת מקלע על הנהג. הכיתה הטילה רימונים על האוטובוס. רוב הלוחמים הערבים שבאוטובוס נהרגו, ורק אחדים הצליחו לברוח והפיצו את הסיפור על השדה הצהובה שטבחה בהם כמו מטורפת.

פעם אחרת יצאה עם כיתה לאימונים בשדה ליד רמות נפתלי. הכיתה הופתעה על ידי כמה מאות ערבים שארבו לה והקיפוה מכל עבר. הטירונים נבהלו כמובן עד לאיבוד העשתונות, נתיבה השתלטה עליהם. היא קפצה מטירון לטירון והראתה לו כיצד יורים בכלי שבידו. הערבים התקרבו אל הכיתה בתנועת הקפה. נתיבה שכבה בקור רוח והרובה בידה, והראתה לאנשיה שכל ערבי המנסה להתקרב נפגע. מאות הערבים הדקו את הטבעת, ולכיתה המוקפת לא היה כל מוצא. המתקיפים כבר התקרבו לטווח קצר מאוד. נתיבה ריכזה את כל האנשים על ידה ועוררה בהם את ההחלטה להתגונן עד הסוף. היא ירתה בלי הרף בערבים הקרבים ובאים וגרמה להם אבדות רבות. למזלה של הכיתה המוקפת שמעו אנשי רמות נפתלי את חילופי היריות וחשו לעזרתה., ונתיבה נסוגה עם כל אנשיה בשלום.

עקב השבועה שנשבעו הערבים להתנקם בה במיוחד על החרפה שגרמה להם, הוצאה אז ״השדה הצהובה״ מן הגליל העליון.

בריאיון שנתנה לאורי מילשטיין היא סיפרה שבפעם הראשונה כשפורסם סיפור "השדה הצהובה" בביטאון הנוער העובד "במעלה". היא הגיעה למסקנה, שלעורכים המכובדים לא היה אכפת איזה רמה של קופים הם מעסיקים אצלם. ובאותה רמה הייתה גם הכתיבה." לדבריה, מה שנכתב בכתבה, שמוחזרה אחר כך, כמעט באותו סגנון, ב"במחנה" ובעוד עיתונים, ואפילו בחו"ל, היה בלוף. "כל מלה שקר. המצאות.".

נתיבה העסיקה את עצמה בשאלה "מי יכול היה לתת לעיתונאי הזה את הסיפור הזה?" בעצמה לא מצאה פתרון. יום אחד ביקר מפקד הפלמ"ח יגאל אלון בבסיס שבו היה לה אז תפקיד לא קרבי. הוא התייחס אליה בחביבות יוצאת מן הכלל, ואמר לכל הנוכחים: "הרי זו ה'שדה הצהובה'. נתיבה שאלה: "מי זה שנתן את הסיפורים האלה לעיתונאים?" והתאפקה, לדבריה, מלומר "מי זה החרא שנתן?" אלון הנערץ השיב: "מי? איזה שאלה! – אני."

אחרי המלחמה

מלחמת העצמאות הותירה צלקת בנפשה של נתיבה והיא ניסתה למחוק את המראות בשתייה מרובה יחד עם חיילים לשעבר בברים. שם היא פוגשת בפנחס אביבי, לימים בעלה ואבי בתה היחידה, עמל. בשנת 1950 הם טסים לאנגליה. נתיבה ממשיכה שם את לימודי הפיסול שהחלה לפני כן ועובדת בשגרירות ישראל

בשנת 1956 החלה נתיבה לימודי פילוסופיה, לוגיקה ובלשנות באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר שנתיים נוספות של שליחות בארה"ב, חוזרים נתיבה ובעלה חוזרים ארצה. נישואיהם מגיעים לקיצם בשנת 1964.

העברית של הרחוב

נתיבה החלה לעבוד בממשלה. במקביל, שקדה על איסוף ערכים ל"מילון העולמי לעברית מדוברת", אותו כתבה עם דן בן-אמוץ. כרך א' של המילון יצא לאור בשנת 1972.

את הסלנג כתופעה לשונית חשובה החלה לגלות בלימודיה באוניברסיטה העברית. המנטור שלה היה פרופסור חיים בלנק, שלימד את נתיבה שכדי להבין שפה יש לצאת מספרי הדקדוק וממכלאות התקנות הלשוניות ולהתחיל להקשיב, לפתח "אוזן", מונח שהיא חוזרת עליו עוד ועוד.

הוצאת הכרך הראשון של "מילון העולמי לעברית מדוברת", זיכה אותה בכינוי "הפייטרית של העברית המדוברת",מילון זה שינה את חייה. היא הפכה בין לילה לשחקנית על מגרש הדיון הנמשך על העברית, והציעה זווית חדשה ועמדה מאתגרת. היא קיבלה פינה קבועה בתוכנית רדיו, כתבה בעיתונות, הרצתה ונהנתה ממעמדה החדש. הדמות המחוספסת, חיתוך הדיבור הכאילו גברי, האירוניה העצמית, אורח החיים המתבודד, "קפה נתיבה" אותו בית קפה מאולתר ברחוב הפלמ"ח שליד ביתה שהכל דיברו בו, הפכו אותה לדמות מרתקת

לספר בקול שלה

ב-1980, בהיותה בת 52, אובחן גידול בראשה, ונקבע כי נותרה לה כשנת חיים אחת. בעקבות כך, היא התפטרה מעבודתה כדי שתוכל להקדיש את זמנה לכתיבת זיכרונותיה ממלחמת העצמאות. בסוף אותה שנה פרסמה את האוטוביוגרפיה: "1948-(בין הספירות)- 1980". ממצאי הרופא התגלו כשגויות לגמרי, נתיבה החליטה להמשיך בכתיבה, ופרסמה שני ספרי המשך לספרה האישי. בשנים שלאחר מכן פרסמה את חלקו השני של "מילון עולמי לעברית מדוברת", נתיבה כתבה למעלה מ 20 ספרים. בעקבות ספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר", שראה אור בשנת 1990, נוצרה תוכנית רדיו בקול ישראל, בה שיחזרו מפיק התוכנית גיל אלדמע וצוות זמרים שירים מראשית הציונות.

בן יהודה נודעה בלשונה החדה ובאופי שנודע כעממי. היא הייתה מהדוברות הרהוטות של דור תש"ח ושילבה ידע רחב יחד עם חוש הומור וצורת התנהגות ישירה. אופייה זה התבטא למשל בעזיבתה את אולפן הטלוויזיה בעיצומו של שידור חי על אודות דן בן אמוץ ב-1992, במחאה על התבטאות המנחה גבי גזית, או באימרותיה הישירות.

היא טענה "שכבתי עם חצי מהפלמ"ח, ואם לא הייתי כל כך מכוערת הייתי שוכבת גם עם החצי השני". על הפמיניזם אמרה "אני לא יכולה להיות חלק מהתאגדות כזו של נשים יחד נגד קיפוח. אני מימשתי כל החיים את הפמיניזם שלי. אני, כשאני מרגישה קיפוח, אני צועקת. כשלא קיבלתי את הדרגה שהגיעה לי... צעקתי על המנהל שלי: 'מה יש, לא מוצאים חן בעיניך אברי המין שלי?'".

בשנה האחרונה לחייה, חלתה ועברה לתל-אביב שם חיה בבדידות,נתיבה בן יהודה נפטרה ב2011 בגיל 82, בקיבוץ לוחמי הגטאות, והובאה לקבורה ביישוב כליל שם גרה ביתה.