עדה פישמן

מהביקור בארץ לעלייה

בשנת 1908 ביקרו בארץ יהודה לייב ואחותו אודיל. הם ביקרו במושבות החדשות ראשון לציון, רחובות, נס ציונה, והמשיכו לסיור במקומות הקדושים בירושלים. בעקבות חוויית הביקור שינתה אודיל את שמה לעדה והחליטה לעלות לארץ ישראל וכהכנה לכך החלה ללמוד הוראה. מגיל צעיר בלטה בחדות לשונה וחריפות שכלה, נערה סקרנית, אוטודידקטית וכריזמטית שיכלה לסחוף אחרים למען מטרותיה.

בתחילה התיישבה בירושלים ובהמשך עברה לעבוד במוסד החרדי 'פראנקפורט' בפתח-תקווה, שם הבינה שאורח החיים החרדי אינו מתאים לה והיא תישאר דתיה כפי שהייתה. באחת מאגרותיו כתב אחיה: "אין היא יכולה לשאת את יראת השמים."

השליחות בצפת

בשל רמת החינוך הנמוכה בצפת נאלצו כ-150 נערות יהודיות ללמוד בבית הספר של המיסיון הנוצרי. בשנת 1914 נתבקשה עדה לסייע בפתרון המצב והיא גייסה למשימה את חברת פרומה מקלר, כפי שכתבה: "ידענו שהוטל עלינו תפקיד גדול: להורות תורת-ישראל לילדי צפת". עבור עדה היתה המשימה שליחות חלוצית, שבאמצעותה תוכל לקדם את השפה העברית, לגשר בין התושבים ולקדם את מעמד האישה בתוך העדה הדתית. כך למשל, למרות הסכנה באובדן משרתה, נאבקה על זכות הנשים להשתתף בהילולת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר: "והנה סופר לנו, שמאז האסון שאירע לפני שנים (1911), כשהתמוטטו קירות החומה במירון וגרמו למותם של אנשים אחדים, הודיעו חרדי צפת כי האסון קרה בגלל ביקורם של גברים ונשים בצוותא במירון, דבר שיש בו משום הפקרות. ולכן הוכרז חרם ואיסור חמור על נשים לבקר במירון. כשנודע לנו הדבר- נזדעזענו. הודעתי באופן ברור ומוחלט, שאעלה למירון על אף החרם. ידידינו המעטים בצפת כגון פקידי סניף אפ"ק, הרוקח ואחרים בראשם מר קרניאל (ראש ועד בית הספר) הזהירוני פן אביא על ידי כך כלייה על בית הספר העברי שטרחו כל כך להקימו... כשהגענו למירון, שוב התערבנו בתוך הקהל. שמנו לב, שהחרדים הבאים בקרבתנו נרתעים מאתנו בסלידה, כאילו שנתקלו בדבר טומאה. היינו שלוש נשים בין אלפי גברים... סרנו אל אחד הבתים ונכנסנו לחדר גדול. אני נכנסתי ראשונה. בחדר ישב רק יהודי אחד, בעל פאות ארוכות. משראה אותי היהודי נזדעזע, לפת את ראשו בשתי ידיו והתחיל מתרוצץ בחדר אנה ואנה בצעקה: "חרם, אישה! חרם, אישה!..." חזרנו בשלום לצפת. והנה כל המאורע הזה לא גרם לפיטורינו ולא לחורבן בית הספר. אנשי צפת הבינו, כי מוטב להם לעבור על העניין בשתיקה. מאז הופר החרם לחלוטין ונשי צפת היו מבקרות במירון מדי שנה, ונהנות מן החגיגה בל"ג בעומר, ואין פרץ ואין צווחה."

אודיל פישמן מימון נולדה בשנת 1893 בבסרביה (אז חלק מהאימפריה הרוסית), למשפחה דתית ציונית שהתגאתה בייחוסה לרמב"ם ולכן גם הוסיפה לשם משפחתה (פישמן) את השם מימון. היא התחנכה על סיפורי הארץ וגמעה בצמא כל סיפור שהגיע מהמושבות החדשות. היא קראה את עיתוני הארץ ושאפה להיות חלוצה בארץ ישראל. בשנת 1908 נשאה דברים בכינוס ציוני במרקולשטי שבבסרביה, והרשימה את השומעים עד כי נאמר עליה "ראש גבר לה" ומן הסתם לא ראתה בכך מחמאה. בהמשך הצטרפה לאגודת 'בנות ציון'.

מחלוציות בחקלאות למאבקי עבודה

הפעולה בצפת והצלחת הקמת בית הספר הביאו אותה לתודעה הציבורית, ובקיץ 1914 חזרה לתל אביב וקיבלה מספר הצעות עבודה. עדה, שראתה את עצמה כחלוצה אמיתית, חיפשה עבודה בחקלאות, תחום שבאותה תקופה זוהה עם החלוציות. כשברקע מלחמת העולם הראשונה, היקף המשרות הצטמצם והניזוקות הראשונות היו הנשים. עדה הצטרפה אז למפלגת הפועל הצעיר שהיתה אחת משתי מפלגות הפועלים שהקימו אנשי העלייה השנייה. היא התנסתה בעבודת קטיף בנס ציונה, עבודה שנמשכה שבועיים בלבד מאחר שהארבה שפקד את הארץ היכה את החקלאים ועצר את העבודה.

בפסח 1917, בעוד הבריטים מתקדמים לעבר ארץ ישראל, החליט ג'מאל פחה, מפקד חזית ארץ ישראל של הצבא התורכי, לגרש כ-9000 מתושבי תל אביב כי ראה בהם גייס חמישי. לאחר גירושה עברה עדה למושבה יבנאל ויחד עם מגורשות אחרות התארגנו לקבוצות עבודה. בסיום המלחמה הקדישה עדה את כל מרצה וזמנה בארגון חברותיה הפועלות ונשים בכלל, שאת מצוקתן הכירה ועמן הזדהתה.

בקיץ 1918 פרץ סכסוך בפרדס גולדברג, לא הרחק מתל אביב, בין מנהל העבודה לבין הנשים שעבדו שם. העבודה בפרדס הייתה עונתית והמנהל טען שמאחר שעבודת הגיזום אינה נחוצה, הן מועסקות מתוך רחמים והשכר הוא בכלל מתנת חסד. עדה יצאה למערכה והשביתה את העבודה בפרדס גולדברג. בד בבד סגרו עדה והנשים הסכם העסקה עם איכרי באר יעקב שדגלו בעבודה עברית. אך הנשים לא הגיעו לעבודה ועדה גייסה במהירות עובדות משכונת התימנים הקרובה שנענו לקריאה והגיעו לבאר יעקב ברגל - מרחק שבע שעות הליכה. כשהבינו האיכרים שהעובדות הן תימניות החליטו לשנות את תנאי הסכם ההעסקה ולשלם פחות ממה שהובטח לפועלות האשכנזיות. כשהזמן דחק והאיכרים הבינו כי היבול בסכנה, נכנעו לדרישותיה של עדה שהבהירה להם כי אין הבדל בין תימניות לאשכנזיות. בהמשך השתתפה עדה בוועידת התימנים כאחת מנציגי מחנה הפועלים וניהלה מו"מ בסכסוכי עבודה אחרים בהם ניסו לעשוק את הנשים העובדות.

בשנת 1919 עזבה עדה את עבודת האדמה לטובת תפקיד משרדי בגזברות ביטאון מפלגתה 'הפועל הצעיר' ועבדה עם י.ח ברנר ויוסף שפרינצק. "העבודה המוצעת לי חשובה פי כמה מזו שאני עושה בפרדס" תירצה לעצמה את המעבר מחקלאות לעבודה משרדית.

אחת היוזמות החשובות שעדה הייתה פעילה בהן הייתה הקמת חוות לימוד לפועלות במקווה ישראל, כמו 'חוות העלמות' שהוקמה בחצר כנרת בה למדו נשים חקלאות. היוזמה נתקלה באתגרים דוגמת השאלה האם התלמידות תהיינה רווקות או נשואות, האם מנהלי מקווה ישראל יסכימו לקבל פועלות, מה יהיה גובה שכרן ועוד. לבסוף הוסכם על חוזה העסקה לשנה אחת (1918- 1919) עם אופציה להארכה. אמנם החוזה לא הוארך אבל עדה הגשימה את חלומה להקים חוות פועלות.

כשהבינה כי גם היא עצמה זקוקה להכשרה חקלאית החליטה לעבור וללמוד הולנד. תחילה נסעה ללונדון שם שהתה כחודשיים בשל ישיבות הוועד הפועל הציוני והמשיכה לפריז לפעילות מפלגתית במשך עשרה ימים. בהולנד נחלה מפח נפש כשהאיכרים ההולנדים שבחוותיהם הייתה אמורה לעבוד סירבו להעסיקה משום שהייתה אישה, והיא חזרה לארץ.

העבודה מול הפועלות והיכרותה עם העדה התימנית המריצה אותה להקים גוף שייצגן אותן בתוך ההסתדרות שזה עתה נוסדה. גוף שיגדיר מה היא פועלת ויילחם על זכויותיהן והשוואת שכרן לזה של הגברים.

חזון אחר של עדה היה הקמת יישוב חקלאי שבו נשים ילמדו חקלאות, יעבדו את האדמה, יכלכלו את עצמן ויניבו רווחים. את הרעיון שהבשיל במוחה כבר ב 1923, העלתה בעיתון תנועת הפועלות אבל היו סוגיות שנותרו פתוחות: היכן יוקם היישוב; מה יהיה גודלו; כמה זמן תימשך הכשרת הפועלות ועוד. את ההצעה העלתה בפעם הראשונה באופן ציבורי בוועידת ויצ"ו וב-1928 הכריזה הגברת סלמה מרגריט מרגוליס, יו"ר ויצ"ו רומניה, שההסתדרות תממן את היישוב בארבע שנותיו הראשונות.

החלום הפך למציאות והחווה הכשירה וסיפקה עבודה למאות נשים. החיים בחווה לא היו קלים, כפי שעדה אמרה: "אין לקנא בגורלן". עדה ביקרה בחריפות את המוסדות השונים: "הציונות לא מילאה את המוטל עליה אף במקצת לגבי אלפי החלוצות העולות לארץ ברצון עז להשתתף בכל מרצן בעבודת בנייה... היא לא יצרה את התנאים המתאימים, אשר יאפשרו לאלפי החלוצות להכשיר את עצמן לעבודה על ידי מוסדות ההכשרה, ולהקל עליהן את חבלי ההסתגלות לעבודה בענפיה השונים, בכפר ובעיר."

בתחילת 1932 הגיע לחווה גרעין ההכשרה הראשון - שתים עשרה נשים, ביניהן עדה ואחותה. עדה תיארה את השבת הראשונה בחווה: "התאספנו כולנו, לאור מנורת נפט קטנה, מסביב לשולחן פרימיטיבי ועליו מפה לבנה ופרחי-בר מאדמתנו, ובקבוק יין ועוגה-צידה לדרך מאת מועצת הפועלות". עדה יצרה מערכת יחסים טובה עם תושבי הכפרים הערבים בסביבה וזכתה לכינוי המכובד 'שייח'ה עדה'. בחלוף הימים התרחבה החווה ומועד פתיחתה הרשמי נקבע לאפריל 1932, היום בו ניטע עץ ההדרים הראשון בפרדס. עדה העניקה למקום את השם 'עיינות' על שם שני המעיינות שבתחומה.

לכבוד טקס הפתיחה כתב שאול טשרניחובסקי שיר:

וּבָנוֹת עֲדִינוֹת הִגְלוּ מִמְּדִינוֹת

מְמִיטוֹת רַעֲנַנּוּת וּמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת

וְנִפְזְרוּ בִּינוֹת תַּלְמַי עֵינוֹת

לִהְיוֹת אֱמוּנוֹת בְּיָדַיִם אֱמוּנוֹת

וַעֲדָה וְצִלָּהּ לָהֶן תְּמוּנוֹת

הפועלות חוו קשיים רבים: חום, הכנסה דלה ובעיקר קדחת קשה. במהלך מלחמת העולם השנייה הפך המקום ממשק פועלות לבית ספר חקלאי שקלט קבוצות של בני נוער פליטים ששרדו את מחנות ההשמדה, פליטים מסוריה, תורכיה, יוון, בולגריה ועוד. בית הספר 'עיינות' מתפקד כבית ספר חקלאי גם כיום.

כתיבה, פוליטיקה ומורשת

עדה הבינה כי תקופה זו חשובה בתולדות עם ישראל והיא עצמה שותפה ליצירתה. במקביל לפעילותה החקלאית והחינוכית החלה לעסוק בכתיבה ובשנת 1929 הוציאה לאור ספר בשם 'תנועת הפועלות בארץ ישראל 1904 עד 1929', מעין היסטוריוגרפיה המלווה בנתונים של התפתחות הפעילות הכלכלית-פוליטית של הנשים הפועלות ביישוב היהודי. הספר נכתב בעברית ותורגם ליידיש, גרמנית ואנגלית.

הפרק האחרון בחייה של עדה הוקדש לעשייה פוליטית. בשנת 1930 נוסדה מפלגת מפא"י ועדה הצטרפה אליה והאמינה כי חובתה המוסרית של המפלגה לייצר תנאים לשילוב נשים בכל תחומי החיים. בשנות הארבעים פעלה במרץ בכמה זירות: כפר 'עיינות', מפלגת מפא"י, ההסתדרות, תנועת הפועלות, הנהלת ויצ"ו ובמוסדות הלאום, וכל זאת באחת מהתקופות הסוערות של המדינה שבדרך. עדה גם עסקה באחד הנושאים החשובים ביותר בזמנו – סוגיית העלייה לארץ ישראל ומונתה לראש מחלקת העלייה בהסתדרות. לאחר קום המדינה הייתה ח"כ מטעם מפא"י בכנסת הראשונה והשנייה. היא הגישה מספר הצעות חוק חשובות ובהן העלאת גיל הנישואין לנשים (זאת לאחר שראתה כי התימנים נוהגים להשיא את בנותיהן בגיל צעיר), חוק שוויון זכויות האישה וגיוס נשים לצה"ל. בסוגיות אלו ייצגה עדה את כל נשות פלשתינה-א"י, יהודיות וערביות כאחת, ואת נשות כלל העדות. כמו כן עסקה בנושא טוהר המידות וניקיון הכפיים של עובדי ציבור. היא התנגדה להעלאת שכר חברי הכנסת בטענה כי אינם מורמים מעם וכי הם נבחרי ציבור שצריכים לראות בעבודתם שליחות, והתנגדה לחוק החסינות לחברי הכנסת. עדה לא הסכימה לקבל את תוספות השכר שהגיעו לה על-פי חוק ותרמה את הסכומים שהצטברו לטובתה לקופת המדינה.

בשנותיה האחרונות חיה עדה פישמן מימון ב"תהום של מרירות", כפי שהעידה חברתה. העולם התקדם, פעילויות מפלגה חדשות צצו והשאירו אותה מאחור. עדה נפטרה ב-8 באוקטובר 1973. היא לא נישאה מעולם, מתוך בחירה פמיניסטית אידאולוגית, ונפטרה ערירית. היא הובאה לקבורה בדגניה ב'.

בצוואתה ביקשה לא לקרוא על שמה לישוב או לרחוב או לבית, וייתכן שזו אחת הסיבות שפעילותה נעלמה מזיכרוננו. למרות בקשתה נקרא חדר ב'עיינות' על שמה. מי שעשתה איתה חסד והביאה את סיפורה לקדמת הבמה היא בת שבע מרגלית שטרן שחיברה את הביוגרפיה 'מהפכנית' שם שמיטיב לתאר את מהותה של עדה פישמן מימון.