עקיבא יוסף שלזינגר

ראשית חייו והעולם הרעיוני

הרב עקיבא יוסף שלזינגר נולד בשנת 1837 בפרסבורג שבהונגריה (כיום בראטיסלאבה בירת סלובקיה). אביו היה הרב יחיאל, בן למשפחה מיוחסת של רבנים ולומדי תורה, שהיה ראש הישיבה של חברת 'מחזיקי הדת' והתפרנס מחכירת קרקעות לחקלאות - כך התוודע עקיבא יוסף לעבודת האדמה. בצעירותו למד עקיבא יוסף לימודי קודש בביתו ולימודי חול בבית-ספר ממשלתי כדרישת החוק. בגיל 16 הצטרף לישיבתו של 'הכתב סופר', מתלמידי ה'חתם סופר'.

לפני שנתאר את משנתו של שלזינגר עלינו לעמוד על ההבדל המהותי בין זרמי החרדים הקיצוניים לבין הציונות הדתית. ההבדל המהותי הוא בתפיסת ביאת הגאולה שהיא הדבר הכי חשוב לכל היהודים שומרי המצוות. זרמי החרדים הקיצוניים מתייחסים לפרשנותו של רבי יוסי ברבי חנינא שדוגל בגישה פאסיבית וטוען כי אין לכבוש את הארץ, אין להדיח שליט שכבר שולט בא"י וכי אלוהים כבר השביע את אומות העולם שלא ישעבדו את עם ישראל - כלומר הגאולה תגיע בזמנה ואין לדחוק בה.

לעומתם, הציונות הדתית דוגלת בגישה אקטיבית – הפוכה לגמרי מהזרמים החרדיים, היא טוענת כי הגאולה תלויה במעשים ובהתנהגות שלנו ולכן היא תגיע רק אם נכבוש את א"י וניישב אותה.

כבר מגיל צעיר בלט עקיבא יוסף שלזינגר כגדול בתורה וכדרשן בעל כריזמה שסחפה קהל גדול שחפץ לשמוע דברי חוכמה. בן 19 הוא כבר הוסמך לרבנות וקיבל מרבו את התואר 'מורנו', תואר נדיר לאדם בגיל צעיר. באותה תקופה החלו לזרום אל העילוי הצעיר הצעות נישואין שרווחה כלכלית בצדן, אולם הוא בחר להשתדך דווקא עם ליבא, בתו של ר' הלל ליכטנשטיין, אז רבה של סיקס שבהונגריה, והיה סמוך על שולחנו במשך כעשר שנים. ר' הלל ליכטנשטיין נודע כאחד מראשי הקנאים שברבני הונגריה הלוחמים כנגד כל חידוש. עקיבא יוסף שלזינגר וחתנו הפכו לשותפים מלאים, הן במלחמת החרמה שהכריזו על הרפורמה ובניסיון לאגד את הקהילות הנאמנות לתורה בטהרתה בארץ מולדתם, והן ביוזמותיו של החתן ליישוב הארץ. לימים הקשרים ביניהם התהדקו כשר' הלל ליכטנשטיין שהתאלמן מאמה של ליבא, נשא לאישה את אחותו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר.

מהיבדלות ליישוב הארץ

החתן והחותן צירפו את הרב חיים סופר ופתחו בפעילות ענפה נגד כל גילוי של מודרניזציה, בין אם באימוץ שפות זרות ובין אם בלבוש. בשנת 1863 פרסם עקיבא יוסף שלזינגר את ספרו הידוע ביותר 'לב העיברי' (ראשי תיבות: עקיבא יוסף בן רבי יחיאל שזה בעצם שמו), בו הטיף להיבדלות מוחלטת מהעולם החיצון. הוא קרא לא לשנות את השם, את שפת הדיבור והלבוש, כשם שעם ישראל לא שינו אותם במצרים ובזכות כך נגאלו, וכתב: "היזהרו משינוי השם... שלא יעשו כמו שעושין, שמי ששמו אהרן מכנה עצמו אדאלף, שיהיו נזהרים משינוי הלשון, דלשון יהודית דילן יש לו דין כלשון הקודש... ומלבוש נוכרי חס וחלילה זה איסור מקרא..."

הספר 'לב העיברי' נפוץ מאוד ברחבי אירופה, ואף הצליח לחדור היטב לרוסיה, שם הייתה אסורה הפצתו בשל חוקי הצנזורה. הספר הצליח להניא תלמידי ישיבות, בהם גם כאלה שהפכו לימים להיות מראשי עולם התורה, מכוונתם לעבור וללמוד באוניברסיטה. 'לב העיברי' סייע כנראה לאחד את הכוחות האורתודוקסיים בהונגריה, ושנה מאוחר יותר התכנסו שבעים מראשי הרבנים האורתודוקסים בעיר מילוביץ' והוציאו פסק בית דין נגד שינויי הרפורמים. בשנת 1870, אב לחמישה ילדים עם משרה מכובדת כדיין בעיר קולומיה, מחליט עקיבא יוסף להתפטר ולעלות לארץ ישראל, זאת בעקבות חלום שחלם. רבני האזור התחננו לפניו שלא ייסע ואף הציעו לו משרת רבנות אבל הוא ענה: "כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת, היא ארץ ישראל, אשר לא אוכל לביישה".

עקיבא יוסף הגיע לירושלים, שם שכר דירה על-יד הר הבית, באזור שכונת המוגרבים (רחבת הכותל של היום), ושם קבע את בית מדרשו. הוא חשב כי כאן בארץ ישראל היכן שאין חובה לבקר בבתי-ספר ממשלתיים הוא יצליח להרחיק את ההשפעות השליליות שיש בבתי-ספר אלו.

וכשהחלו ניסיונות שונים להקים בירושלים בתי-ספר מודרניים המושפעים מההשכלה האירופית, הוא נזעק והיה מראשי הלוחמים בהם, ואף הוציא על כך ספר בשם 'קול נהי מציון'.

בשנת 1873 הוציא את ספרו המהפכני ביותר - 'חברה מעל"ה' (מחזירי עטרה ליושנה). שמונה שנים לפני העלייה הראשונה, ו-23 שנה לפני הופעת 'מדינת היהודים' של הרצל, מציע הרב עקיבא יוסף שלזינגר, ההונגרי הקנאי, להקים התאגדות עברית שאחת ממטרותיה המרכזיות היא גאולת הארץ. הוא מקים את 'כולל העברים' (באותה עת 'כולל' היה ארגון ליוצאי אזור מסוים כגון פולין, הונגריה, רומניה ולומדים אברכים נשואים). עקיבא יוסף שלזינגר מכניס לא מעט חידושים ל "כולל העברים": הכולל הוא פתח אותו לכל יהודי נאמן לתורה מכל מוצא שהוא, ספרדי ואשכנזי, וגם לחוזרים בתשובה. את הכולל היה מאורגן במדרג סביב י"ב שבטים המחולקים לשרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות. הוא הציע שבעלי התפקידים ייבחרו בבחירות דמוקרטיות. הציע שקיפות מלאה של הנהגת הכולל, שתיתן לחברי הכולל דין וחשבון על כל פעולותיה הכלכליות, והכי חשוב - הוא תובע גם את לימודי המלאכה.

כבר בספרו 'לב העיברי' חלק א', הוא מתריע על כך שאב שאינו מלמד את בנו מלאכה גורם "לקלקולים רבים בעבודת ה'", כאשר המלאכה שהוא ממליץ עליה היא חקלאות ובארץ ישראל.

למעלה משלושים שנה לפני הופעתם של ארגוני השמירה 'בר גיורא' ו'השומר', מציע עקיבא יוסף שלזינגר כי השמירה על מקומות הישוב היהודיים תיעשה באמצעות שירות מילואים, שבו יתחלפו בכל פרק זמן השומרים. חיל הרגלים ייקרא 'שומרי אל', ואילו החיילים הרוכבים על סוסים ייקראו 'לוחמי אל'.

לאחר סיור בארץ ישראל הוא איתר מקום ליד מוצא להקים בו ישוב אך מתנגדיו, כולל אונגארן נטורי קרתא, איימו עליו והוא נסוג מרעיון זה. אירוני הדבר כי בעתיד אחדים מבין צאצאיו של שלזינגר מופיעים בין החתומים על כרוזי נטורי קרתא כבר בראשיתה של הקמת מדינת ישראל.

עקיבא יוסף מצליח לרתום לחלומו את משה מונטיפיורי ואת הברון שמעון וולף רוטשילד, חותנו של הברון אדמונד דה-רוטשילד. הוא מנסה ונכשל לרכוש אדמה ליד חברון. הוא היה שותף בהקמתה של פתח תקווה, אז פנו אליו המייסדים וביקשו שישתתף עמם, והוא קבע להם תקנות בענייני חינוך, צניעות, שבת ושאר ענייני הדת. הוא אף קנה עשרה אחוזים מהנחלה של פתח תקווה על שם חותנו הילל והוא אף עלה על הקרקע. עקיבא יוסף מתאר כיצד בחצות יום שישי הגיעו החברים לטבול בירקון לכבוד שבת וניתן לשער את גודל ההתרגשות שחווה כאשר בפעם הראשונה העלה תרומות ומעשרות לירושלים. הוא העלה עשרה גמלים טעונים תרומות ומעשרות לכוהנים, ללווים ולעניים שקיבלו את מעשרותיהם במאה שערים. השמירה סביב המושבה בוצעה על ידי המתיישבים, כשאחד מהם היה עקיבא יוסף שלזינגר.

פטירה והנצחה

"הסבא של הציונות והסבא של נטורי קרתא", כך הכתיר אותו ההיסטוריון ושר החינוך השני בן-ציון דינור. וזו הכותרת הכי נכונה לרב מורכב זה. הרב שלזינגר נפטר בירושלים בשבת 29 באפריל 1922 ונקבר בהלוויה המונית במוצאי השבת. לפני פטירתו ציווה שיקברוהו בבית-העלמין העתיק שעל הר-ציון, אך לא הייתה אפשרות לכך והוא נקבר בהר הזיתים. כמו משה לא זכה לראות את הציונות הופכת חזון למדינה.

נכדו, הרב נחום וייספיש התיישב במושבה מאיר שפיה, והיה חקלאי ידוע. הוא נרצח במאורעות 1936 בדרכו לכפר פוריידיס.

לאחר פטירתו של שלזינגר פורסם אודותיו בעיתון 'הארץ' שהוא נפגש עם הרצל כשביקר בירושלים. ברור שהציבור החרדי האנטי ציוני הכחיש זאת. אירוני הדבר כי הוא והרצל היו קרובי משפחה. גיסו, אברהם אבא הרצל היה נשוי לרחל שלזינגר, אחותו של עקיבא יוסף שלזינגר. אברהם אבא הרצל ובנימין זאב הרצל היו דור רביעי וחמישי לסבא משותף.

שמואל יוסף עגנון מזכיר אותו בספרו "תמול שלשום" ואת הצרות שעברו עליו. על שמו נקרא היישוב בני עי"ש (ראשי התיבות של עקיבא יוסף שלזינגר) שליד גדרה והרחוב 'לב העיברי' בשכונת טלביה בירושלים נקרא על שם ספרו.