פולה בן-גוריון

היכרות בספריה בניו יורק

הם הכירו בספריה ציבורית בניו יורק. דוד בן גוריון ויצחק בן צבי הוגלו לשם ושניהם עסקו בשיקום תנועת 'החלוץ' שעסקה בארגון עלית צעירים לארץ ישראל. באותה תקופה התגורר בן גוריון בביתו של רופא יהודי, שם התגוררה גם פאולינה מונבז שבגיל 13 היגרה עם הוריה ממינסק לאמריקה. לימים תיאר בן גוריון את המפגש הראשון איתה: "היא הייתה אישה יוצאת דופן. היא לא הייתה ציונית, היא כמעט לא הרגישה יהודייה, היא הייתה אמריקאית, היא הייתה אנרכיסטית". באותם ימים כל בני הנוער הפרוגרסיבי היו אנרכיסטים. והגיבורה שלה הייתה אישה אנרכיסטית גולדמן היא הייתה האדם הדגול ביותר שהיא הכירה לא היה לה עניין בישראל היא לא ידעה מה קורה כאן. 'ארצות הברית היא מקום טוב יותר למה אנחנו צריכים את ארץ ישראל?" פאולינה נרשמה ללימודי רפואה אך עם מות אביה אזל כספה והיא עברה ללימודי אחיות. בספריה השקטה התלקחה אהבה סוערת שידעה עליות ומורדות, אהבה שנכנסה לפנתאון הציוני. הוא קרא לה 'פולה' ובשם החיבה 'פוליה' אך ביקש שתעברת את שמה ותיקרא 'פנינה'. לאחר כשנה הציע לה בן גוריון נישואין אך העמיד תנאי – הוא ישוב ארצה מיד כשיתאפשר לו והיא תצטרף אליו בידיעה כי היא הולכת לארץ פרימיטיבית שאין בה חשמל ומכוניות, והבתים מוארים רק במנורת נפט. היא הסכימה לכך.

בראיון לעיתונאית מירה אברך סיפרה פולה כיצד החל סיפור אהבתם: "הכרתי את בן גוריון ב-1915 אז בא לניו יורק... כשהכרתי את בן גוריון הייתי צ'יף נארס (אחות ראשית) בחדר ניתוחים... הוא ביקש שאבוא אתו לפאבליק לייברארי (ספריה ציבורית) לעזור לו. היה לי כתב יד יפה! הוא היה אדיב ואינטליגנטי, הוא היה בעל לב חם, בזה הוא רכש אותי... אני חושבת שהייתי קצת אנרכיסטית אז... מה ידעתי על ציונות? המשפחה התנגדה נורא לבן גוריון... אבל עליי הוא השפיע מיד. הוא הפך אותי תיכף לציונית..." במקום אחר סיפרה על פגישתם הראשונה: " אילו רק ראית את הצורה שלו [... ] עיניים טרוטות, לבוש בלוי, אבל הוא רק פתח את הפה – ראית שזה אדם גדול."

פולה ודוד התחתנו בסוף שנת 1917 בבניין עיריית ניו יורק בנישואים אזרחיים (הם מעולם לא נישאו בנישואים דתיים). לאחר הטקס הקצר פולה חזרה לעבודתה ודוד שב לחדרו המשותף עם יצחק בן צבי (לימים נשיא המדינה) להמשיך בעיסוקיו. בני הזוג התייחסו לטקס כמטלה שיש לסיים, ולימים כתב דוד לפולה את דעתו על הטקס: "לפני יומיים הייתה לנו פה שמחה. בן צבי התחתן! את רואה, לא רק אני מסוגל לשטות כזאת... אני חושש שיש לי פה קצת אשמה, את יודעת, שדוגמה רעה משפיעה..."

ארבעה חודשים לאחר החתונה עזב בן גוריון את אמריקה ויצא להקים את הגדודים העבריים כשהוא משאיר אחריו את פולה בעודה הרה. במהלך שירותו נדד הגדוד העברי מבריטניה למצרים ושם קיבל מברק מאשתו כי ילדה בת והעניקה לה את השם גאולה. כשחזר ארצה כתב להן:

"עקרון, ט"ו בניסן תרע"ט, 15.4.1919

פוליה וגאולה היקרות,

אני קורא מכתבייך ומסתכל בשני הפנים המצולמים על הנייר, ולבבי מתפרץ לקראתכן, ונדמה לי שהוא גווע מתוך געגועים. איני יודע מה קורה לי, מימיי לא הרגשתי חרדה כזו. האין זו חולשה חדשה שמתפתחת בתוכי?

הזוכרת את הרגעים הספורים בבוקר, כשהייתי בא אצלך, תוך העבודה שחיכתה לי, וכמה פעמים מצאתי אותך ישנה אחרי לילות עבודה נטולי שינה, ועוררתי אותך בנשיקת פי ובחיבוק זרועותייך החשופות, ועינייך התחננו שאשאר עוד קצת. ויותר מעינייך, צעק ליבי: הישאר, הישאר - ושנינו ספרנו הרגעים הספורים, שחלפו כה מהר. וכמה שמחה ואושר אצלו לנו. פוליה יקרה, כמה הייתי נותן עכשיו בעד רגע כזה, בעד שנייה אחת, בעד מבט חטוף אחד! שוב, כנער קטן, כנער שוטה, מרגיש אני כאילו מאוהב אני בך בפעם הראשונה, ואני מחפש שפתותייך, זרועותייך, ואני רוצה ללחוץ אותך אליי, לחבק אותך בידיים לוהטות, לעמוד על יד מיטתך, לרכון אלייך, לדבוק בך ולהתמכר לזרועותייך ולשכוח הכל מלבדך, כמו אז, ולהיות מאושר מאהבתך הקרובה - יחד, זרוע בזרוע, שפה לשפה, לב ללב, במיטת העלומים שלך שהייתה כל כך קדושה לי.

כל כך מהר נתלקחה אהבתנו, כה מהר התמכרנו איש לרעהו - וכה קצרים היו חיינו הקרובים, כה מהר נאלצנו להיפרד, ויותר משהיינו יחד, אנו עכשיו רחוקים זה מזה, ואותה להבה עצמה דולקת בליבי, ואותה אהבה; לא, פוליה, לא אותה - יותר עמוקה, יותר חזקה, יותר חמה ויותר קדושה! אהבה לך, לילדה היקרה, היקרה, לפוליה היחידה, לפוליה היקרה היחידה והאחת שלי. אני כה מתגעגע לך, כל כך הרבה אהבה יוקדת בליבי, כל כך. מתי אוכל כבר להאציל לך מקרוב כל אהבתי? מתי שוב אוכל להיות יחד אתך?"

שובם לארץ והבית

פולה וגאולה הגיעו ארצה לקראת סוף שנת 1919 ובן גוריון פגש את בתו הבכורה לאחר 18 חודשים, ולימים נולדו גם עמוס (1920) ורננה (1925). בן גוריון סלל את דרכו במעלה התפקידים. תחילה שימש מזכיר מפלגת אחדות העבודה, אחר כך מונה למזכ"ל ההסתדרות ובהמשך נבחר ליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. כשפולה הבינה שהיא עשויה להיות אשת ראש ממשלה בחרה ברחל המשוררת כדי שזו תלמד אותה עברית. רחל הפסיקה את לימודיה לאחר שלושה חודשים כשרחל חלתה בשחפת: "פחדתי בשביל הילדים, שלא יידבקו", הסבירה. עד יומה האחרון לא היתה העברית בפיה משובחת, כפי שתיארה חברתה רחל ינאית בן צבי (בעצמה אשת נשיא לעתיד): "פולה לא ידעה עברית ולא ידעה על הציונות, היא היתה זרה בחברה. איש מאיתנו לא התעניין בה."

מי שהטיבה לתאר את ההפכים ביניהם הייתה העיתונאית מירה אברך שלימים כתבה ספר על פולה: "קשה היה למצוא ניגודים גדולים יותר מפולה ודוד... הוא היה אינטרוברט – טיפוס מסוגר. היא היתה אקסטרוברט – טיפוס פתוח וקולט. הוא אהב להתבודד. היא אהבה חברה. הוא שקע בספרי מדע ופילוסופיה. היא אהבה ספרות קלה. הוא חשב בזהירות על כל מוצא פיו. היא אמרה תמיד ישר ולעניין ובגילוי לב את כל אשר על ליבה... הוא נוטה לתת אמון באנשים בלי לעמוד על טיבם. היא היתה כבר אז בעלת חוש חד למהותו האמיתית של הזולת."

בן גוריון הקדיש את חייו למדינה שבדרך ופולה, שהבינה את גודל המשימה, הקדישה את חייה לבן גוריון. כאחות דאגה להיגיינה שלו והקפידה על שעות השינה והארוחות שלו, וכרעיה אוהבת הקפידה להרחיק ממנו כל טרחה ודאגה, גם כשסבלו מקשיים כלכליים גדולים. בן גוריון לא היה מודע כלל למצבם הכלכלי. "אז מה אם בן גוריון הוא ראש ממשלה", הייתה אומרת, "קשה להסתדר במשכורת שלו! אני תמיד אומרת לו: אתה לא יודע כמה כל דבר עולה וכמה מעט הכסף הזה!"

פולה לא החזיקה עוזרת בית קבועה, לא בביתם הרשמי בן תשעת החדרים בירושלים, לא בביתם הפרטי בתל אביב וגם לא בצריף בשדה בוקר. "אני סוציאליסטית, כמו בן גוריון. אני לא קומוניסטית, אז אני מאמינה בעבודה. אני הטבחית הראשית בבית, ואני גם המנקה. במשכורת של בן גוריון אני לא יכולה לקחת לי עוזרות קבועות… מפעם לפעם באה אלי עוזרת, שוטפת את הרצפות ועושה את העבודות הקשות. דווקא גדלתי באמריקה בנוחיות, אבל מה יש? כמו כל בעלת בית אחרת בארץ, גם אני עושה הכל לבד."

פולה ניחנה באינטואיציה גבוהה, כפי שסיפרה בתם גאולה: "רק פולה ידעה להגיד מי בעדו ומי נגדו. היה לה מין חוש כזה והיא היתה אישה מביכה וישירה שלא שמרה על הלשון שלה. היא היתה יושבת עם אבא בחדר העבודה ונכנסו אנשים, ואחרי שיצאו היא היתה אומרת לאבא: לזה אני מאמינה, לזה לא. על זה אני סומכת, על זה לא."

משבר האמון

בתחילת שנות השלושים החלה פולה לחשוד כי דוד בן גוריון מנהל רומן ובקיץ של שנת 1930 כתבה לו: "דוד היקר, מכתביך נעשים נדירים יותר ויותר, מה העניין, מצאת לך אטרקציות חדשות?" ובמכתב אחר מ-1935 כתבה: "שורות אלה אני כותבת לך בידיים רועדות. אם איני מבקשת יותר מדי, חזור בבקשה הביתה ככל המוקדם, לאחר גמר עסקיך באמריקה. בתקווה שתכבד את רצוני. באהבה פולין". בזמן שכתבה מכתב זה כבר ידעה פולה כי בן גוריון מנהל רומן עם רגינה (רגה) קלפהולץ, סטודנטית לרפואה מווינה. פולה אף נפגשה איתה ונתנה לה שלוש תמונות שלה ושל בן גוריון שצולמו על שפת ים המלח ורשמה על גבן את ההקדשה 'לרגה – מפולה'. ברומן הבא של בן גוריון כבר נקטה פולה בטקטיקה אחרת. היא ביקשה ממנו שישלח לה את הדיפלומה שלה כאחות, רמז לכך שהיא חושבת על גירושים וחיים עצמאים. היא אף כתבה לו כי היא מורישה את רכושה רק לשלושת ילדיה וביקשה ממנו "לכבד את משאלותיי בצוואה זו ולוותר על זכויותיו החוקיות ברכוש".

בשנות השפל של אהבתם (1942 ו-1944), ניהל בן גוריון רומנים גם עם דוריס מיי באנגליה ועם מרים כהן (טאוב) בארצות הברית, אך למרות זאת עבור בן גוריון היתה המשפחה ערך מקודש ועם כל 'הקשיים' לרגע לא חשב על גירושים. הוא הפעיל את החברים שילחצו על פולה להישאר איתו, כפי שהם העידו: "לחצנו עליה שתשוב אליו ותתחיל להתעניין בכל מעשיו ובעבודתו וכך תרכוש שוב את אהבתו."

וזה הצליח. בהמשך השכיל בן גוריון להרגיע אותה ואף החל לצרף אותה למסעותיו.

השליטה שלה על בריאותו ומזונו בלטה גם מחוץ לביתם ולמדינה, וכשהיה נוסע לבדו נהגה להכתיב את התפריט לשפים של המלון בו שהה. באחת הנסיעות הודיעה לה חברת 'אל על' כי אין בתפריט בורשט ופולה הכינה סיר וביקשה מאחת מהדיילות להגיש לו את זה במהלך הטיסה, ולדיילת אחרת הסבירה: "בן גוריון אוהב דגים מלוחים, אבל אל תתני לו יותר מאחד. הוא יבקש ממך יותר, אבל לא צריך לתת [... ] זה לא טוב בשבילו". כמה ימים לאחר שנשיא ארצות הברית הכיר במדינת ישראל התייצב בבית בן גוריון הרמטכ"ל, שבא לבקש את אישורו של ראש הממשלה לפעולה צבאית דחופה. "בן גוריון ישן", הודיעה פולה לרמטכ"ל המופתע. "אבל מתנהלת מלחמה!" התחנן הקצין. "אני יודעת שמתנהלת מלחמה, אבל בן גוריון נח עכשיו! המלחמה יכולה לחכות."

בין הבית למדינה

בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה פולה לא גילתה שום עניין בעבודתו. "מספיק פוליטיקאי אחד במשפחה, וגם זה יותר מדי" אמרה. יחד עם זאת היא הביעה את ביקורתה כשנהג בתקיפות רבה נגד יריבו מנחם בגין שלדעתה היה דווקא "אדם נחמד מאוד, אדיב ומתחשב, ג'נטלמן פולני אמיתי". במכתב ששיגר בערוב ימיו למנחם בגין כתב בן גוריון: "פולה שלי תמיד היתה מעריצה שלך, משום מה. אני, שהייתי מתנגד – לפעמים חריף מאוד – לדרכך... בשנים האחרונות הוקרתי אותך יותר, ופולה שלי שמחה על כך."

פולה נודעה בלשונה המשוחררת והלא פורמאלית אך יחד עם זאת גם חביבה מאוד, מה שהקסים את מי שפגש אותה. באחת הארוחות בבית הנשיא פנתה פולה לצייר מאנה כ"ץ ושאלה: "נו, דון ז'ואן, לכמה נשים הספקת לעשות צרות בינתיים?" ואת מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד, שהיה רווק מושבע, ויש הטוענים שהיה גם הומוסקסואל, שאלה "מדוע שלא תתחתן ואז יהיו לך צרות משלך ותעזוב אותנו במנוחה". כשרעיית השגריר הידועה כאחת הנשים האלגנטיות הופיעה הפעם ביצירה פריזאית מהודרת נעצה פולה את עיניה במחשוף העמוק ולקול הסופה בחוץ שאלה בעניין רב "לא קר לך?"

בנובמבר 1953 הודיע דוד בן גוריון כי הוא מתכוון להתפטר מתפקידו כראש ממשלה ולעבור להתגורר בשדה בוקר. יצחק נבון, שהיה אז מזכירו של בן גוריון, סיפר כי ערב יציאתם נפגש עם פולה ששאלה: "נו? מה אתם אומרים עליו? אני חושבת, הוא משוגע. אבל יש בו משהו. ומה אני יכולה לעשות? זה בשבילי? בגילי? אני אישה זקנה, אין שם עוזרת ויש שם המון אבק. מי ינקה את האבק? אין שם חנות מכולת, אין חברים, אין חברות. הרי אני סבתא. איך אלך שם, למדבר, ואני אפילו לא יודעת איפה זה? אבל כל החיים, כשבן גוריון אומר בואי איתי, אני הולכת איתו."

הפרידה והמורשת

בתחילת שנת 1968 נפטרה פולה בן גוריון משטף דם במוח בגיל 75. מיד לאחר מותה חזר בן גוריון לשדה בוקר עם שמעון פרס וחיים ישראלי. כשהגיעו לצריף אמר להם בן גוריון: "פעמיים בימי חיי היא הלכה אחרי, ללא כל שאלות - פעם אחת לארץ ישראל, למרות שלא הכירה את הארץ או את השפה והיתה מטופלת בתינוקת, ובפעם השנייה לכאן למדבר, למקום מבודד ומנותק. בכל פעם היא עזבה את חבריה ואת סגנון החיים האהוב עליה ובאה איתי. אני לעולם לא אשכח זאת: אהבת נעוריי, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". בן גוריון אף הקדיש לה את הספר החמישי בסדרה 'חזון ודרך'.

פולה בן גוריון נקברה באחוזה השוכנת כ-5 קילומטרים מדרום לקיבוץ שדה בוקר. האחוזה ממוקמת על מצוק תלול ממנו נשקפים בקעת צין ורמת עבדת. בין אישי הציבור שהשתתפו בהלוויה היה גם יריבו בעבר של בן-גוריון, מנחם בגין. זמן קצר לאחר מותה ליקט בן גוריון את המכתבים ששלחו אחד לשני וכרך אותם תחת השם 'מכתבים אל פולה ואל הילדים', והוציא אותם לאור. בפתיח של הספר הוא הסביר שמכתבים אלה הם בעיקרם "תגובה לסבל הבדידות של אישה צעירה, שזמן קצר לאחר נישואיה עם אהוב ליבה היא נעזבה לנפשה כשהיא הרה, משום שבחירהּ הוא ציוני - וענייני ההגשמה הציונית הם קודמים אצלו לכל דבר אחר". הוא עצמו נפטר חמש שנים אחריה בגיל 87 ונקבר לידה. ב-1983, לרגל עצרת לציון עשור למותו, הלחין מיקי גבריאלוב את השיר 'פוליה', שמילותיו מתבססות על שני מכתבי האהבה ששלח דוד בן גוריון לפולה.