פנחס רוטנברג

פנחס רוטנברג היה המום. הוא לא האמין כי האיש העומד מולו, האיש בו תמך והגן עליו בגופו, האיש שבשבילו סיכן את נפשו וברח איתו ממולדתו - הוא סוכן כפול. הידיעה כי הכומר המהפכן משתף פעולה עם המשטרה החשאית הרוסית בתמורה לבצע כסף הכתה בו חזק. גם האנשים בחדר הסמוך, חברי המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית שהתנגדה לצאר ושאפה לכונן משטר חדש, הקשיבו לשיחה ולא האמינו למשמע אוזניהם. בתום אותה פגישה שהתקיימה בשנת 1906 מצא הכומר את מותו בתלייה. למוות זה שתי גרסאות: האחת טוענת שהיה זה פנחס רוטנברג שתלה את הכומר גאורגי גפון הבוגד, והאחרת טוענת שבתום השיחה יצא רוטנברג מהחדר וחברי המפלגה שהיו עדים לשיחה הם אלו שתלו את הכומר.

כך או אחרת הבין פנחס רוטנברג כי היחסים עם חבריו למפלגה הידרדרו והוא מבוקש על ידי המשטרה החשאית. הקרקע בערה תחתיו והוא ברח לאיטליה, שם הצטרף לקבוצת רוסים מהפכניים, שכמוהו, ברחו מהשלטונות. פנחס רוטנברג התנצר באיטליה והחל לעבוד שם כמהנדס מים. כששמע על פרעות קישינב ונפילת האימפריה העות'מאנית ששלטה אז בארץ ישראל החליט לקשור את גורלו בעם היהודי.

סר רונלד סטורס, המושל הצבאי הראשון של ירושלים, תיאר את מראהו החיצוני והרושם שהותיר רוטנברג על סביבתו: "עיניים יוקדות, חוסן גופני. עורף עבה. מקרין עוצמה ויציבות. רוטנברג תואר כאדם קשוח, נחוש בדעתו, נמרץ החלטי ותקיף מאוד. לבש תמיד שחורים. ואת מילותיו המעטות נהג לבטא בקול נמוך ומאיים. פעמים רבות מצויד באקדח."

ילדות, לימודים ונישואים

פנחס רוטנברג נולד בשנת 1879 בעיר רומני שבאוקראינה שהייתה אז בשליטת הרוסים. בעיר הייתה קהילה יהודית חזקה ובה נולדו חיים ארלוזורוב וכמה מהרבנים החשובים של קהילת חב"ד. מרומני גם יצאה 'הקומונה הרומנאית' שחלק מחבריה הקימו את דגניה.

פנחס נולד בשם פיוטר מוסייביץ' רוטנברג וכרוב הילדים היהודים בעיר התחנך ב'חדר'. בגיל 11 נשלח לגימנסיה, שם התגלה כתלמיד מחונן ובהמשך התקבל לטכניון בסנקט פטרבורג למרות המגבלות על כניסת יהודים למוסד. כצעיר בעל מודעות ורגישות חברתית גבוהה הצטרף למהפכנים. הוא נאסר והוגלה אך לבסוף חזר לסנקט פטרבורג וסיים את לימודיו בהצטיינות. פנחס נשא לאישה את אולגה חומנקו, צעירה נוצרייה חברת התנועה המהפכנית. רוטנברג התנצר בעקבות אשתו ונולדו להם שלושה ילדים. באותה עת עבד כמהנדס מכונות במפעל המתכת הגדול 'פוטילוב'.

הבגידה של גפון

שנת 1905 הייתה שנה מתוחה. היה ברור כי שלטונו של הצאר הרוסי לא יאריך ימים. ביוזמתו של הכומר גאורגי גפון יצאו עובדי המפעל שבו עבד פנחס רוטנברג להפגנה נגד הצאר בדרישה להיטיב את תנאי עבודתם. במהלך ההפגנה ירו חיילי הצאר לעבר המפגינים והרגו מאות מהם. פנחס רוטנברג והכומר ברחו וחצו יחד את הגבול לאירופה. בדרכם פגשו מהפכנים אחרים, ביניהם ולדימיר איליץ' לנין, שבהמשך סיפר כי נתקל בכומר מטומטם מלווה באדם מאוד מעניין. הכומר לא עמד בפיתוי הגדול שהציעו לו אנשי המשטרה החשאית - הסגרת חבריו המהפכנים תמורת כסף רב ואפשרות לחזור למולדתו. כך הפך הכומר גפון לסוכן משטרתי. מאחר שהכיר את הכריזמה שלו ניסה הכומר לגייס את פנחס רוטנברג כסוכן. הייתה זו הטעות האחרונה שלו... פנחס לא אהב את הבגידה.

בשנת 1914, השנה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה, הבין פנחס רוטנברג כי האימפריה העות'מאנית ששלטה אז בארץ ישראל עומדת לקרוס. הפרעות ברוסיה נגד היהודים הבהירו לו כי זו העת להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בעודו באיטליה החל בפעילותו הציונית. הוא נפגש עם דב בר בורוכוב והגה את רעיון הגדודים העבריים שיילחמו לצד מדינות ההסכמה (צרפת, רוסיה ובריטניה) ובתמורה יאפשרו ליהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל.

בספטמבר אותה השנה נסע לאנגליה כדי להיפגש עם ד"ר חיים ויצמן שהיה אז כימאי באוניברסיטת מנצ'סטר וכמו רוטנברג חשב כי על העם היהודי לעמוד לצד מדינות ההסכמה. ויצמן לא התלהב מפנחס רוטנברג ואפילו חשש ממנו מאחר שנודע כרוצח. חזותו של פנחס רוטנברג שהיה נמוך ורחב גוף, בעל עיניים חודרות וקול נמוך נסכה בחיים ויצמן תחושת אי-נוחות. שנה לאחר מכן נפגש רוטנברג באיטליה עם זאב ז'בוטינסקי אחרי שזה חזר ממצרים, שם הקים את גדוד נהגי הפרדות. הרעיון של הגדודים העבריים לא היה זר לז'בוטינסקי מאחר שהיה זה הקו שנתמך על ידי שותפו יוסף טרומפלדור. בפגישה זו סוכם כי על מנת לקדם את הנושא ז'בוטינסקי ייסע לאנגליה ופנחס רוטנברג ייסע לארה"ב.

לקראת הנסיעה ריכז פנחס רוטנברג את כל רעיונותיו בחוברת שכותרתה היתה 'תחייתו הלאומית של העם היהודי' ובה הדגיש את הצורך להקים מדינה עצמאית לעם היהודי בארץ ישראל. הוא כתב כי את החולות ניתן להפוך לגנים פורחים וכי חובה להקים תעשיה מודרנית בארץ ישראל מאחר שבלעדיה לא תיתכן תקומה לעם היהודי. בארה"ב נפגש עם יהודים רבים גולים מרוסיה שהכירו את עברו והעריצו את פועלו. לאחר כשנתיים הבין רוטנברג כי הרוב אינו תומך במדינות ההסכמה וגם לא מתלהב מהגדודים העבריים. יחד עם זאת הצליח לקיים קונגרס שריכז את כל יהודי ארה"ב.

בפברואר 1917 ויתר הצאר ניקולאי השני על כיסאו והעביר את השלטון לסוציאליסט אלכסנדר קרנסקי, חברו של פנחס רוטנברג עוד ממהפכת 1905. רוטנברג נקרא למולדתו הישנה והתמנה לסגן מושל עיר הבירה פטרוגראד (לשעבר סנקט פטרבורג). בשל חששו מהבולשביקים הציע רוטנברג לקרנסקי לאסור את לנין וטרוצקי (שהיה יהודי) ולתלות אותם. הצעתו לא התקבלה, מה שבהמשך הסתבר כטעות פטאלית. תוך פחות מחודש הפילו הבולשביקים את הממשלה ולנין עלה לשלטון ושלח את פנחס רוטנברג לכלא ממנו שוחרר על ידי חברו הסופר מקסים גורקי.

באותה שנה כבשו הבריטים את הארץ מידי העות'מאנים ובשניים בנובמבר התפרסמה הצהרת בלפור: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו."

הדרך לארץ ישראל

בתחילת 1919, לאחר שהוכרז כבוגד במשטר, החליט פנחס לעזוב את מולדתו והגיע לארץ ישראל. ביוני אותה שנה, על בסיס הצהרת בלפור, פנה חיים ויצמן לממשלה הבריטית וביקש זיכיון להקים תחנת כוח חשמלית על נחל העוג'א המערבית (הירקון). כחודשיים אחר כך אישרו הבריטים לוויצמן לשלוח לארץ משלחת של מומחים למים לביצוע סקר ויצמן שלח ארצה את פנחס רוטנברג ושני מומחים בריטיים, שעל בסיס הסקר שייערכו יקבלו את הזיכיון המיוחל.

רעיון חשמול ארץ ישראל היה קיים זמן רב לפני שפנחס רוטנברג עלה לארץ. כבר בשנת 1896 כתב הרצל בספרו על חשמל בתים, רכבות, ואפילו רכבים חשמליים. תאורת החשמל הראשונה בארץ החלה לפעול בקיץ 1893 באכסניית נוטרדם בירושלים כשגנרטור מקומי סיפק חשמל לכמה נורות חלשות. יחד עם זאת הרעיון לרשת את ארץ ישראל בחשמל היה באותה עת היה עדיין מעורפל. על הרעיון שלו סיפר פנחס בדגניה לחבריו מעיר הולדתו, אך גם לאחר הסבר טכני מפורט שכלל סכרים ומפלי מים, טורבינות וגנרטור, רובם לא הבינו כלל במה מדובר. לבסוף שאל אחד החברים "בסדר, יהיה חשמל, האם הערבים בצמח יקנו אותו? " ורוטנברג ענה שאפילו הערבים בעובדיה יקנו (עובדיה היה כפר בדואי קטן ועלוב). תשעה חודשים לאחר מפגש זה הגיש רוטנברג בלונדון את תכניתו 'משק המים בארץ ישראל' שבה הבהיר כי לטובת פיתוח הארץ ניתן להפיק "כוח מניע זול" בעזרת המים.

הגעתו של סר הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון לארץ ישראל, בשנת 1920 סימנה את סיום השלטון הצבאי. בתחילת 1921 הגיע רוטנברג ללונדון והחל לעבוד לטובת הזיכיון לייצר חשמל בארץ ישראל. הוא נפגש עם פקידי משרד המושבות והותיר עליהם רושם רב ומשם המשיך לארצות הברית במטרה לגייס כספים להקמת תחנות החשמל. במרץ חזר לארץ ונפגש עם שר המושבות ווינסטון צ'רצ'יל (לימים ראש ממשלת בריטניה). צ'רצ'יל התרשם מהתכניות שהוצגו בפניו ובעיקר מפנחס רוטנברג.

הזיכיון לחברת החשמל

לצ'רצ'יל הייתה דעה טובה על הציונות ובעיקר לא האמין כי האסלאם יכול להביא קידמה לאזור. בין היתר אמר צ'רצ'יל: "היכן שמגיע הערבי - לעתים קרובות מגיע המדבר". בספטמבר 1921, לאחר לא מעט משוכות, קיבל פנחס רוטנברג את הזיכיון.

משפטו המפורסם של פנחס רוטנברג היה: "יש אנשים שעושים את ההיסטוריה ויש אנשים שנסחפים על ידיה."

לאחר מאמצים רבים נפגש פנחס רוטנברג עם ווינסטון צ'רצ'יל ובספטמבר 1921 הצליח לקבל שני זיכיונות לאספקת חשמל, האחד ממקורות הירקון והשני ממקורות הירדן. הזיכיון ניתן בין היתר בתנאי שכעבור שנתיים ישלשל לכיסם של הבריטים הון של לא פחות משני מיליון לירות שטרלינג, הון עתק באותה תקופה, ולא יזהם את הסביבה. הזיכיון היה הצעד הראשון מתוך לא מעט צעדים שהביאו להפקת הוואט הראשון.

אחת המשימות החשובות היתה גיוס הכסף עבור הזיכיון. פנחס רוטנברג פנה להסתדרות הציונית בהנהגתו של ד"ר חיים ויצמן. דרישתה של ההסתדרות הציונית לקבל 50% ממניות החברה, למרות הסכמתה להשקיע רק כסף מועט, הביאה לסכסוך בין רוטנברג וויצמן הכוחניים. כך כתב ויצמן על רוטנברג: "דעתו מבולבלת עליו והוא מודרך רק על ידי עיקרון אחד: תאווה לשלטון. הוא נוקט שיטות שלמד באסכולה שאיננה שלנו. אני מוטרד מאוד ממה ששמעתי עליו באיטליה" ובכך רמז על עברו המהפכני והקטלני. רוטנברג לא נותר חייב והשיב לו באיום: "האינטרסים של עמנו האומלל שקולים בעיניך כנגד האינטרס שבפרסום עלוב של הניצחונות הקיקיוניים של אישיותך... בקלות-דעתך ביקשת לחסל את נשקנו האחרון. נשק זה הוא עבודתי, והיא עדיין בידי ובאחריותי. אינני רשאי להתיר זאת, ולא אתיר. אם תעשה ניסיון להוציא לפועל את איומך, אוקיע אותך. זו חובתי. אתה מכיר אותי. אם אני מתחיל בדבר, אני רגיל להמשיך בו עד הסוף. אני חזק ממך... אלחם בך בגלוי ובפומבי ואתה יודע כי כוחי במותני לחסל אותך."

כשהבין כי מההסתדרות הציונית לא תגיע הישועה פנה רוטנברג לרוטשילד והצליח לגייס כסף לפרויקט. הצלחה זו הניעה אותו לגייס גם את אלפרד מוריץ מונד (הלורד מלצ'ט) שהיה אז האיש הכי עשיר באנגליה. האירוניה הייתה שדווקא וויצמן היה זה שהביא לראשונה בשנת 1921 את הלורד מלצ'ט לארץ והלהיב אותו להשקיע בה. בנו הנרי(הברון מלצ'ט השני) היה יו"ר חברת החשמל ובתו חווה נישאה לג'ראלד אייזקס, המרקיז השני מרידינג, שגם את אביו הצליח פנחס רוטנברג לגייס כמשקיע בחברת החשמל (על שמו תחנת הכוח בתל אביב). כך הקים פנחס רוטנברג את החברה באנגליה והנפיק אותה בבורסה בלונדון. מניות החברה נסחרו כך שמעבר לפן הציוני היו ההשקעות עסקי רווחי וכל שנה חילק פנחס רוטנברג דיבידנדים (רווחים).

החשמל הראשון

רוטנברג התחייב להקים תחנת כח הידרואלקטרית על הירקון אך בסופו של דבר בנה ב-1923 תחנת כח קלורית (מונעת דיזל) לאחר שבעלי הקרקעות שעל הירקון העלו את מחיריהן. כבר ביוני 1923 הוארו הרחובות אלנבי ונחלת בנימין בתל אביב ובנובמבר הוארו שדרות המלך ג'ורג' (לימים שד' ירושלים) ביפו. על כך כתב שלמה שבא בספרו 'עיר קמה': "באביב של שנת 1923 עקבו בני תל אביב, זקנים וצעירים, בסקרנות רבה אחר עבודות ההתקנה האחרונות של החשמל בעירם... מתחו את חוטי החשמל לאורך רחוב אלנבי ותלו את המנורות. אמרו להם לבני תל אביב שכל אחת תאיר כמו מאה נרות, ופקפקו... בא רוטנברג לטרנספורמטור שבפינת נחלת בנימין ואלנבי, לחץ על כפתור ושש מנורות האירו באור גדול לאורך רחוב אלנבי וברחוב נחלת בנימין. חשמל בתל אביב! והקהל הרב שנתאסף בחוץ הריע לרוטנברג. אחר כך נכנס רוטנברג אצל אלטשולר, הודה לפועלים והכול שתו יין. לקול תרועות הידד נשאו הפועלים והאנשים מן הקהל את רוטנברג על כפיים אל מכוניתו."

בשנתיים הבאות התרחבה במהירות רשת החשמל, בין היתר בשל הדרישה לחבר לחשמל את הבסיס הבריטי בסרפנד (כיום צריפין). הדרישה הבריטית הייתה לחשמל זמין 24 שעות ביממה (עד אז היה חשמל רק מ-06:00 בבוקר עד חצות). מקו חשמל זה נהנו גם בראשון לציון, נס ציונה ורחובות ולאחר מכן גם ברמלה. ב-1925 נפתחה תחנת כוח קלורית גם בחיפה, שסיפקה חשמל לעיר כולה, למפעלים הגדולים שהוקמו במפרץ חיפה ולעכו.

במרץ 1926 השלים פנחס רוטנברג את גיוס כל הכסף שהתחייב לו והנציב העליון פלמר אשרר את הזיכיונות לחברת החשמל ונתן להם זכות בלעדית לייצור חשמל למשך 70 שנה. הזיכיון נשאר בתוקף עד שנת 1996 אז הומר בחוק משק החשמל הישראלי. החברה הצליחה כלכלית ומלבד הכנסות הביאו התחנות הראשונות גם לרווחים של 6%-9% לכל מי שהחזיק במניות חברת החשמל.

רוטנברג היה אדם מסוגר, מנומס ואדיב מאוד. הוא קימץ במילים אך אהב להקשיב. בתקופה שניהל את חברת החשמל מחיפה היה לו חדר אישי סמוך למשרדו. עובד החברה בן ציון דיקובסקי כתב בספרו 'ימי אור': "ראיתי נשים ובחורות שעלו אליו לחדרו בלילות. איני רוצה לנקוב בשמות הנשים, שבאו ממיטב האריסטוקרטיה של תל אביב, אבל אני זוכר היטב שהיו אלו מהיפות ומהמפורסמות של תל אביב הקטנה... לחברה התקבל אז לעבודה בחור צעיר מגרמניה ששמו היה יאשה לב. יאשה הביא עמו את ליזה, בחורה יפיפייה שנתוודעה עד מהרה לחוגים החברתיים של תל אביב הקטנה. כאשר נפרדה מיאשה לב, התחיל יקותיאל בהרב, יד ימינו של רוטנברג, לחזר אחריה, ובו בזמן היו לה יחסים גם עם רוטנברג. לבסוף היא התחתנה עם בהרב. תגובתו של רוטנברג הייתה נזעמת. הוא הרחיק מעליו את בהרב, שעד אז היה יד ימינו ואחד המנהלים הבכירים בחברה, והורה להושיבו בחדר נפרד במשרד הראשי בחיפה. לפי פקודתו לא הועברו אל בהרב מכתבים ומסמכים ולמעשה נשללו ממנו כל סמכויותיו ותפקידיו. כך ישב בהרב במשך שנים בחדרו, כלוא כמו אסיר, עד שרוטנברג מת."

נהריים והימים האחרונים

בין השנים 1932-1927 עסק פנחס רוטנברג בפרויקט הכי גדול ושאפתני שלו - הקמת תחנת כוח בנהריים שהופעלה באמצעות מי נהרות הירדן והירמוך (ומכאן שמה נהריים) והייתה לתחנת הכוח ההידרואלקטרית החדישה הראשונה במזרח התיכון. היה זה המפעל הכי גדול בארץ ישראל שהיה מחוץ לגבולות ישראל בשטח ירדן.

בתחילת 1931 הושלמו כל ההכנות בתחנה בנהריים ורוטנברג שלח הודעה ליו"ר מועצת המנהלים ג'ראלד אייזקס כי ממש בקרוב תופעל את התחנה. ביום שישי שלאחר צאת המכתב עלה הירמוך על גדותיו ותוך דקות נהרסה מחצית התחנה. רוטנברג שתק, נכנס לחדרו, תפס את ראשו בידיו ונכנס לדיכאון עמוק. כשהגיע לנהריים על מנת לסקור את הנזק פנו אליו נציגי העובדים והציעו לעבוד חינם תמורת אוכל בלבד שיסופק להם עד לתיקון כל הנזקים. הצעת העובדים ריגשה את רוטנברג והוא ענה להם "אתם תמשיכו לעבוד כמו שצריך ואני אדאג לכספים". מאז מקבלים עובדי חברת החשמל חשמל ללא תשלום. רוטנברג חזר לאירופה וגייס את הכסף לשיקום התחנה.

בחורף 1932 החלו לבדוק את התחנה וביוני 1934 (באותו חודש בו נחנכו התחנות הקודמות) נחנכה התחנה בטקס מכובד בהשתתפות הנציב העליון סר ארתור ווקופ, המלך עבדאללה שאף זכה לכבוד ללחוץ על המתג שהפעיל את התחנה, ונציב בריטניה בעבר הירדן הקולונל קוקס. אף נציג רשמי של ההנהגה היהודית לא הוזמן ועל כך נטר לו חיים ויצמן. חלומו של פנחס רוטנברג התגשם.

רוטנברג, שהיה באותם הימים המעסיק הגדול ביותר במדינה ונודע בדאגתו לרווחתם של עובדי חברת החשמל, הקים בנהריים שכונות מגורים לעובדי התחנה ומשפחותיהם. הוא שילם שכר גבוה ומעולם לא סבל משביתה. לאחר תאונת עבודה בה נהרגו ארבעה מעובדי התחנה, הקים רוטנברג אנדרטה לזכרם ולבקשתו כתב לו ביאליק משפט שנחרט עליה: "בעבודת בראשית לאור ולכוח אור חייהם דעך. איש על משמרתו הוכרע - עם ירדן ינון שמם". אנדרטה זו קיימת עד היום.

רוטנברג, שזכה לכבוד גדול בהנהגה היהודית בישראל, כיהן כנשיא הוועד הלאומי במשך שתי קדנציות (המוסד שייצג את היהודים מול שלטונות המנדט הבריטי). בפעם הראשונה באוגוסט 1929 אז ניסה להביא להסכם יהודי-ערבי אך נכשל, ובפעם השנייה בספטמבר 1939 נבחר שוב אך לאחר קצר התפטר בשל מחלת סרטן בה לקה. הוא פרש לביתו שעל הכרמל, התנתק מהעולם והיחיד שביקר אותו היה אחיו אברהם שלקח לידיו את ניהול חברת החשמל. בנובמבר 1941 נפגש עם כמה מעובדי החברה אך מחלתו נשמרה בסוד.

בסוף דצמבר החמיר מצבו והוא אושפז בבית חולים הדסה הר הצופים. בשבת 03.01.1942 נפטר פנחס רוטנברג בגיל 63 ולבקשתו נקבר בהר הזיתים: "שיינתן לו הכבוד להיטמן בהר הזיתים בירושלים בין שורות העמלים הצנועים לערוך את הלווייתו לפי מסורת ישראל, בלא זרי-פרחים ובלא הספרים ולא לקרוא על שמו רחובות, נחלאות, כפרים ומושבות." רוטנברג הוריש את ביתו, כספו ונכסיו לקרן שמטרתה לקדם את חינוך הנוער שהוא "תקוות עתידנו" וביתו הפרטי הפך למרכז חינוכי.

מספר שבועות לפני מותו כתב: "פילוג עמנו לכתות, עדות ומפלגות היה תמיד בעוכרינו. מלחמת אחים הביאה אותנו לעברי פי פחת, ואם לא תחדל תחריבנו... לכן בקשתי וצוואתי לישוב ולנער הגדל בתוכו, לזכר תמיד שלא יהודים של כתה או מפלגה זו או אחרת נרדפים ונדרסים, כי אם עם ישראל בכללו... בין שנרצה ובין שלא נרצה, אחים לצרה אנחנו - נבינה נא את זה ונהיה אחים לחיים ליצירה, לפעולה ולבניין... הנוער שלנו - תקוות עתידנו. בחינוכו העברי הנכון - בטחון קיומנו. עקרוני חינוכו הנכון הם: שורשיות, בינה ודעת, אחדות ואחווה, רצינות ונאמנות. לחנוך הנוער ברוח זו אני מקדיש את ההכנסות מתוך כל רכושי, שהועבר ושיועבר מדי שנה בשנה, לאוצר פנחס רוטנברג. ישמש נא הון זה והכנסותיו התחלה של קרן למען חינוך הנוער ברוח אחדות ואחווה רוח ישראל... אני מבקש את מנהלי האוצר להוציא לפועל את רצוני זה.''