פרדריק דאגלס

נולד לעבדות במרילנד

פרדריק נולד בתקופת העבדות בארצות הברית. עבד היה אז בדיוק כמו בהמת עבודה (רק קצת יותר יקר) והיחס היה בהתאם. אפשר היה להשכיר עבדים או למכרום, ולאלף עבד עקשן, ובדיוק כמו שנהגו בבהמות, השגיחו עליהם כדי שישרדו, ודאגו להרבות אותם כדי להגדיל את העדר. אחת השיטות להרבות את העבדים בהם נקטו בעלי האחוזות היתה אונס השפחות, וכן - עד כמה שזה ישמע מוזר, הילדים שלהם עצמם היו נולדים עבדים. כך נולד פרדריק, ומאחר ולא באמת חשוב מתי נולדה עגלה לא ידוע בדיוק מתי נולד פרדריק, ההערכה היא כי נולד בפברואר 1818 במחוז טלבוט (Talbot) שבמדינת מרילנד להארייט ביילי, שפחה שנאנסה על ידי אדונה, הקפטן אהרון אנתוני.

את סיפור חייו גולל בספרו "עבד אמריקני", שראה אור בעברית, 161 שנים לאחר שהתפרסם לראשונה. וכך הוא כותב על לידתו "הנה כך הופך אדם לבהמה!"

"נולדתי בטַקַאהו, ליד הילסְבּוֹרוֹ, כשנים עשר מייל מאיסטון שבמחוז טַלבּוֹט, מרילנד. איני יודע בדיוק מהו גילי, כי מעולם לא ראיתי מסמך מהימן כלשהו המציין אותו. בעצם רוב רובם של העבדים לא יודעים מהו גילם יותר מאשר סוסים יודעים אותו...לאמי קראו הארייט בֵּיילי. היא הייתה בתם של אייזק ובטסי ביילי, שניהם צבעונים ודי כהים... התפשטה שמועה שאדוני הוא אבי, אך איני יודע אם נכון הדבר, כי לא נמסר לי כל מידע בעניין הזה. אמי ואני הופרדנו זה מזה עוד בהיותי תינוק לפני שידעתי שהיא אמי. באזור זה של מרילנד ניתוק ילדים רכים מאמותיהם הוא נוהג נפוץ. לעתים קרובות, עוד לפני שמלאו לילד שנים עשר חודשים, אמו נמסרת לעבודה בשכירות בחווה די מרוחקת, והבן נמסר להשגחתה של אישה זקנה שהיא מבוגרת מדי לעבודת השדה...מילים מועטות החלפנו בינינו, ועד מהרה המוות לקח גם את המעט הזה, כמו גם את סִבלה ואת ייסוריה. היא מתה כשהייתי כבן שבע,..."

כך הוא כותב על אביו-אדונו:

...עובדה נתעבת בעליל שקבעו והסדירו בעלי העבדים בעזרת חקיקה, שמעמדם של ילדי השפחה נקבע על פי המעמד של אמם. הסדר זה נעשה כמובן כדי להשביע את תאוותם של בעלי העבדים עצמם, וכדי שבסופו של דבר יהיה סיפוק תשוקותיהם הנלוזות מענג ורווחי כאחד. כי במקרים לא מעטים הסדר ערמומי זה מאפשר לבעל העבדים לקיים קשר כפול עם עבדיו כאדון וכאב.

ידועים לי מקרים כאלה. יש לציין שעבדים כאלה סובלים יותר בחייהם וניצבים לפני קשיים רבים יותר מאשר עבדים אחרים. ראשית, הם מהווים עלבון תמידי לגבירתם. היא לעולם תיטה למצוא בהם פגם, … תהיה מרוצה מהם רק כשתראה אותם נאנקים תחת השוט, בייחוד אם תחשוד שבעלה מגלה חיבה רבה יותר לילדיו המוּּלָטִים מאשר לעבדיו השחורים. לעתים קרובות נאלץ האדון למכור עבדים מסוג זה מתוך כבוד לרגשותיה של אשתו הלבנה. ואף שמעשה זה, שאדם ימכור את ילדיו שלו לסוחרים בבשר אדם נראה אכזרי, לרוב אין הוא נעשה אלא מתוך רחמים. שכן, אלמלא עשה זאת, היה נאלץ לא רק להלקותם בעצמו, אלא גם לעמוד מן הצד ולראות כיצד בנו הלבן קושר את אחיו, הכהה ממנו אך במעט, ומצליף על גבו החשוף בשוט רווי דם, ואם ימלמל מילה אחת של מורת רוח, יאשימו אותו במשוא פנים אבהי, והדבר רק יחמיר את מצבו ואת מצב העבד שעליו רצה להגן ולשמור."

"שני אדונים היו לי. שמו של האדון הראשון היה אנתוני. איני זוכר את שמו הפרטי. הוא כוּנה בדרך כלל "קפטן אנתוני", כינוי שזכה בו כנראה לאחר שהפליג בספינה במפרץ צֶ'סַפִּיק. הוא לא נחשב לבעל עבדים עשיר. היו לו שתיים או שלוש חוות, וכשלושים עבדים שהיו כפופים למרותו של משגיח. למשגיח קראו פְּלאמֶר, והוא היה שתיין עלוב, גס רוח ומרבה לקלל, מין מפלצת אכזרית. חמוש היה תמיד באַלָה ובפרגול מעור פרה. ידוע לי שהוא חתך ושיסע את ראשיהן של נשים בצורה כה נוראה, עד שאפילו האדון עצמו היה זועם על אכזריותו ומאיים שאם לא ישלוט בעצמו, הוא יצליף בו. האדון לא היה בעל עבדים רחמן במיוחד, ורק התעללות מופרזת ביותר מצִדו של המשגיח הייתה משפיעה עליו. בעצם הוא היה אדם אכזר, ששנים ארוכות כבעל עבדים הקשיחו אותו. לפעמים נראָה שהוא נהנה ביותר להלקות עבדים במו ידיו."

הקריאה, החינוך והמרד הראשון

בהיותו בן תשע, הועבר דאגלס לשירות קרובי משפחה של אדונו בעיר בולטימור. זו הייתה נקודת המפנה הראשונה החשובה בחייו שכן שם למד לקרוא. שם גם נחשף לראשונה לחיבה וחום מהאדם הלבן. שם הגיע בפעם הראשונה להכרה כי בני אדם שווים, ושם גמלה בליבו ההחלטה להשתחרר מהעבדות.

בגיל 14 הועבר לחווה חקלאית קטנה בניהולו של אדוארד קובי, קובי היה ידוע ברחבי האזור כמומחה ל"אילוף" עבדים בזכות שיטותיו האכזריות. לאחר שישה חודשים של התעללות מידיו של קובי, החזיר דאגלס מנה אחת אפיים לאדונו, ולאחר תגרה בת שעתיים שבה נחבל קובי קשות, הבין קובי כי מוטב שלא להצליף בדאגלס, וחשוב מכך: דאגלס הבין כי ניתן להילחם בדיכוי. ניצחון זה הצית בו מחדש את התקווה לחירות. בכתביו טוען דאגלס כי הקטטה גרמה לו לשחרר עצמו ממעמדו כעבד, לא באופן פיזי כי אם באופן נפשי.

בגיל 20, בשנת 1838, נמלט דאגלס לניו יורק. למרות חירותו בעיר הגדולה עדיין היה דאגלס בסכנת חטיפה והחזרה למעבידו. בניו יורק התחתן ונמלט בזהות בדויה לניו-בדפורד שבמסצ'וסטס, כדי לעבוד במקצוע שרכש בבולטימור, בנאי ספינות. בניו-בדפורד החליף דאגלס את שמו, והפעם לשמו הידוע פרדריק דאגלס, ולראשונה בחייו התקיים בכבוד מיגיע כפיו.

הפיכה למנהיג המאבק

ב-11 באוגוסט 1841 נערכה בננטקט, אי מול חופי מסצ'וסטס, עצרת של שחורים ולבנים כנגד העבדות. אחד המשתתפים, ויליאם קופין, פעיל ידוע נגד העבדות, ביקש מדאגלס לומר מספר מילים בעצרת. נאומו של דאגלס הכה את המאזינים בתדהמה ובהתרגשות, ובין לילה הפך דאגלס לנושא דגל המאבק בעבדות. ג'ון קולינס, נציג מסצ'וסטס בחברה נגד העבדות, ביקש מדאגלס לצאת למסע הסברה שבו יציג את קורות חייו. רוב הקהל שהגיע לכינוסים אלו עשה זאת מסקרנות, על מנת לראות "מופע מוזר" (freak show), ופעמים רבות יושב-ראש הכינוס הרגיע את הקהל לפני נאומו של דאגלס ואמר "זה יכול לדבר" (it could speak). לקהל ציפתה הפתעה כאשר במקום העבד המשוחרר, הבור והעילג שאותו ציפו לראות, התגלה בפניהם אדם אינטליגנטי שסיפוריו המרתקים מסופרים בשפה גבוהה ועשירה.

בהמשך מסע ההסברה התעוררה בעיה. השפה העשירה שבה השתמש דאגלס גרמה לכך שמאזיניו חשדו בו בהונאה: כדי לְהָזֵם את טענות ההתחזות, החליט דאגלס לכתוב את סיפורו האוטוביוגרפי. בשנת 1845 יצא לאור ספרו Narrative of the Life of Frederick Douglass, An American Slave (בתרגומו העברי "פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו").

זה הספר הראשון שנכתב ע"י עבד, ללא עריכה או שכתוב של אחרים. ספרו של דאגלס (יחד עם "אוהל הדוד תום") הפך אחד מפיסות הספרות המשפיעות ביותר, שהניעו את התנועה לביטול העבדות באמצע המאה התשע-עשרה בארצות הברית.

הספר היה מיד לרב-מכר, ובמהלך תקופה זו יצאה היצירה בתשע מהדורות באנגלית ותורגמה הן לצרפתית והן להולנדית. הספר זכה לפופולריות נרחבת בצפון, וגם המהדורות האירופיות נמכרו היטב. גם תגובות הביקורת היו נלהבות ביותר. ב-30 במאי 1845 פרסם ה"ליברייטור" רשימת ביקורת על הספר, כפי שהופיעה בלִין פַּיוניר: תמונת העבדות המצטיירת בו [בספר] היא נוראה מכדי להביט בה, אבל איננה אלא תמונה עמומה של מה שמיליונים חווים בבהירות בחייהם. אין ספק כי היא שורטטה בצבעים צנועים ומעודנים נטולי ראוותנות והפרזה. זהו תיאור מרַגש וגדוש מבע יוקד, ועם זאת עודנו פשוט ובלתי מתלהם. מבעו הוא מבע האמת... ישנם בו קטעים שכל סופר היה מתנאה בהם, והספר כולו, כיצירת אמנות, עשוי להעצים אף את המוניטין של ג'ון בוניין ודניאל דֶפו.

אלא שפרסומו של דאגלס כסופר חשף אותו לסכנת השעבוד מחדש ואיים בכך על חירותו. החוקים הפדרליים העניקו לתומס אוֹלד (אחרון האדונים שלו) את הזכות לאתר אותו במסצ'וסטס וללכוד את "רכושו".

ב-1845 החליט דאגלס להפליג לאנגליה, שם ישתחרר מאימת ציידי העבדים. במשך כשנתיים היה דאגלס מרצה נודד ברחבי האיים הבריטיים, בניסיון להשיג תמיכה בתנועה נגד העבדות. דאגלס אמנם התקבל בבריטניה בחום, אבל בסתיו 1846 הבין כי עליו לפעול באמריקה והיה נכון לחזור הביתה. החשש שייתפס בארצות הברית המשיך להטרידו, אולם הבעיה נפתרה כאשר שניים מחבריו האנגלים, אלן ואנה ריצ'רדסון מניוקאסל, אספו 710,96 דולרים לפדות בהם את חירותו. ב-5 בדצמבר 1846 חתם יוּ אוֹלד (אליו העביר תומס אולד את הזכאות על דאגלס) על מסמך שהכריז כי דאגלס בן ה-28 הינו אדם חופשי.