רוברט דה ברוס

בשנת 1066 ליווה רוברט דה ברוס, צאצא של משפחת דה ברוס מנורמנדי, את הדוכס שלו אל חופי אנגליה. הדוכס היה 'ויליאם הממזר' או מי שלימים כונה 'ויליאם הכובש' לאחר שכבש את אנגליה והפך למלך אנגליה וסקוטלנד. בתמורה לשירותו קיבל רוברט מוויליאם הכובש נחלה ביורקשייר. בנו, אף הוא רוברט דה ברוס, הרוויח את אננדייל שבסקוטלנד והיה למקורבו של המלך. מספר דורות לאחר מכן, בזכות נישואין עם בנות משפחת המלוכה, הפכו הדה ברוסים לטוענים לכתר.

מאבק הירושה בסקוטלנד

הערמומיות הפוליטית של אדוארד הראשון מלך אנגליה (הידוע גם בשם 'ארך הגפיים' בשל גובהו ובכינויו 'הפטיש של הסקוטים' בשל אכזריותו נגדם), הצבא החזק והכיסים העמוקים סיפקו את האמצעים שבהם הפריד וסכסך בין בתי האצולה הסקוטית ושלט בהם. לקראת 1290 הייתה האצולה הסקוטית חלוקה בשאלה מי זכאי לרשת את המלוכה על סקוטלנד. אדוארד הראשון מלך אנגליה הוזמן כדי ליישב את הסכסוך, אך התנאי הבסיסי שלו היה שלא משנה את מי הוא יבחר, הוא עצמו יוכר כשליט העל של אנגליה וסקוטלנד.

14 איש טענו לכתר הסקוטי אבל רק לרוברט דה ברוס וג'ון באליול היו טיעונים מבוססים. בשנת 1292 בחר אדוארד הראשון בג'ון באליול למלך סקוטלנד, דבר שהכעיס מאוד את משפחת דה ברוס. ג'ון באליול הוא היחיד בכל הסיפור שלא היה נורמאני. מוצאו היה ממחוז פיקארדי שבצרפת. כל היתר, רוברט דה ברוס, המלך אדוארד ויתר הדמויות שיוזכרו בהמשך הם צאצאי נורמאנים עם דם ויקינגי של גברים אמיצים ושוחרי קרבות.

למרות שמלך אנגליה בחר בו, מרד באליול בשנת 1295 בסמכותו של הכתר האנגלי וכרת את 'הסכם אולד' (Auld Alliance) - ההסכם הראשון בין סקוטלנד לצרפת שנחתם על ידי פיליפ הרביעי מלך צרפת. ברית 'אולד' נכרתה בעיקר נגד ממלכת אנגליה שהיוותה אויב משותף לסקוטלנד ולצרפת.

הסכם זה היה הגורם לפתיחת מלחמה. הבריטים ובראשם אדוארד הראשון הגיבו ביד חזקה. הם גירשו את באליול לצרפת ושלחו כוח גדול 'ללמדו לקח'. השיעור היה אכזרי. ב-1296 הסתערו כ-35 אלף חיילים על העיר ברוויק (Berwick), העיר העשירה ביותר בסקוטלנד באותם ימים, וטבחו באנשיה. כ-17 אלף אזרחים, ובהם נשים, זקנים וילדים נרצחו. מרגע זה לסקוטלנד לא היה מלך.

המלך אדוארד הראשון לא הסתפק בכך. הוא לקח גם את 'אבן סקון' כשלל מלחמה. על פי המסורת הסקוטית על אבן זו הניח יעקב את ראשו כשחלם את חלום המלאכים. מסורת אחרת מייחסת לאבן קדושה קדומה כששימשה להכתרה של ראשוני מלכי סקוטלנד. אדוארד הציב את האבן מתחת לכס המלכות בכנסיית ווסטמינסטר כדי להראות באופן סמלי שמלכי אנגליה שולטים גם בסקוטלנד (בחג המולד של שנת 1950 נכנסו מספר תלמידי אוניברסיטה סקוטיים לכנסיית ווסטמינסטר וגנבו את אבן סקון במטרה להשיבה לסקוטלנד. הסטודנטים הניחו את האבן על המזבח של מנזר 'ארברות' מתוך הנחה שהכנסייה של סקוטלנד לא תשיב את האבן לאנגליה, אולם עם גילוי האבן, היא הושבה לווסטמינסטר).

רוברט בוחר בסקוטלנד

שנה לאחר 'הסכם אולד', אביו של רוברט דה ברוס שנטש את תביעתו לכתר לטובת בנו, נשבע אמונים למלך אדוארד הראשון. שנה חלפה ורוב הסקוטים שוב מרדו באדוארד הראשון ומשפחת דה ברוס הייתה במצב קשה שהרי היא נשבעה לאדוארד. מי שהוביל את המרד הפעם היה ויליאם וואלאס הכריזמטי. הוא תקף את האנגלים וניצח ניצחון מדהים בסטירלינג. אדוארד הראשון שלח את הצבא שלו ואת רוברט דה ברוס לדכא את המרד אך דה ברוס סרב ואמר "איש אינו נוטר טינה נגד בשרו ודמו, ואני לא יוצא מן הכלל. אני חייב להצטרף לעם שלי ולאומה שבה נולדתי."

כבן למשפחת אצולה זכה רוברט דה ברוס הבן לחינוך הטוב ביותר. הוא שלט בשלוש שפות: אנגלו-נורמנית, גאלית וסקוטית קדומה, ואף ידע לטינית. הוא למד פילוסופיה, היסטוריה, משפט, פוליטיקה ואת כתבי הקודש. רוברט אהב להקריא בקול רם לחבריו סיפורי זיכרונות כדוגמת ההתרסה של חניבעל על רומא. דה ברוס הבן הכיר את אדוארד הראשון, מי שעתיד להיות אויבו. הם הוכשרו יחד לתואר אבירות ונשלחו יחד לגור אצל אחת ממשפחות האצולה באנגליה.

בשנת 1298 הביס אדוארד הראשון את המרד הסקוטי. ויליאם וואלאס נהרג אך משפחת דה ברוס הורשתה לשמור על אדמותיה תמורת שבועה נוספת למלך אדוארד הראשון. שנה לאחר מכן, לאחר דיכוי המרד, מונו רוברט דה ברוס בן ה-24 ואציל סקוטי אחר בשם ג'ון קומין ל'נאמני סקוטלנד' מטעם המלך אדוארד הראשון ותחת שליטתו.

במשך שבע שנים, דה ברוס וקומין ניסו לשלוט יחד בסקוטלנד אבל הם שנאו זה את זה שנאה עזה. שניהם טענו לכס המלכות הסקוטי. דה ברוס החליט לקחת בכוח את השליטה בארצו ובשנת 1306 הוא דקר את ג'ון קומין בליבו בכנסיית דומפריס. האפיפיור אמנם החרים אותו אך רוברט דה ברוס, בתמיכת אנשי הדת בסקוטלנד ותמיכת מספר אצילים, הכריז על עצמו כמלך סקוטלנד במרץ 1306.

בין ההכרזה העצמאית לבין המציאות עמד המלך אדוארד הראשון. מיד אחרי ההכרזה פלש אדוארד הראשון לסקוטלנד ואילץ את רוברט דה ברוס לברוח לצפון אירלנד ולעבור את החורף בתוך מערה על אי. האגדה מספרת שכאשר רוברט דה ברוס תפס מחסה במערה הוא ראה עכביש מנסה להתמודד עם הרוח ומתנדנד לעבר סלע סמוך ולהיצמד אליו. העכביש נאבק זמן רב וסירב לוותר. עקשנותו של עכביש זה נתנה לדה ברוס את ההשראה והוא נשבע לחזור לסקוטלנד ולהילחם.

המאבק מול אדוארד השני

אדוארד הראשון מת ב-1307, ובנו אדוארד השני, שהיה נחוש בדעתו להחזיק בסקוטלנד כאביו, ירש אותו. אדוארד הראשון נחשב לאחד המלכים המוצלחים ביותר בימי הביניים. במהלך שלטונו נכבשה רוב וויילס והסקוטים הוכנעו. בנו אדוארד השני לא היה כה מוצלח...

אדוארד השני היה הומוסקסואל. הנטייה המינית לא היוותה בעיה למעט העובדה שהוא נתן למאהבים שלו מתנות ורכוש רב, מה שיצר תסיסה בקרב הברונים. המאהב הראשון שלו היה פירס גביסטון שהקשר עמו החל כשאדוארד היה בן 16 בלבד. שנה לאחר שעלה לשלטון התחתן אדוארד השני עם איזבלה, בתו של מלך צרפת. נישואים אלו הסירו את האיום האנגלי מעל צרפת, דבר שאפשר לו לשחרר כוחות מהחזית מול צרפת ולהפנותם נגד הסקוטים. אך הדברים לא פעלו על פי התכנית. איזבלה הייתה רק בת 12 כאשר הגיעה לאנגליה וכבר בטקס חתונתה הבינה שנישואין אלה אינם פשוטים. תקופה קצרה לאחר הנישואין היא כבר כתבה לאביה שהיא "האישה האומללה ביותר בעולם". הברית בין אנגליה לצרפת עמדה שוב בסכנה. הברונים הבריטים, שהבינו את גודל הסכנה בהעדפתו המינית של אדוארד השני והשפעתו על בטחונה של אנגליה, החליטו לשים קץ לרומן ההומוסקסואלי ורצחו את פירס גביסטון.

בשנת 1314 התייצב אדוארד השני לקרב מול רוברט דה ברוס בבאנוקבורן (Bannockburn). לאנגלים היו כ-2,000 פרשים מוגנים בשריון ו-15,000 חיילים. לסקוטים היו 500 פרשים קלים ו-7,000 חיילים. רוברט דה ברוס, בהכירו את תוואי השטח, השתמש בו לטובתו, ואילץ את האנגלים לפצל את הכוח. הוא גם העדיף להילחם על גבם של סוסים קלים וקטנים - סוסי פוני, בעוד האנגלים רכובים על סוסים גדולים. את הצד האנגלי בקרב הוביל אביר צעיר בשם סר הנרי דה בוהון. בראותו את רוברט דה ברוס רכוב על סוס פוני החליט דה בוהון לתקוף אותו. רוברט שהבחין בדה בוהון הזדקף על ארכובותיו ובתנוחה המושלמת הניף את הגרזן שלו על ראשו של בוהון. לאחר שהרג את יריבו, הפטיר רוברט דה ברוס "שברתי את הגרזן הטוב שלי". מותו של דה בוהון הביא לסיום הקרב בתבוסה משפילה של האנגלים שהובילה לרעב באנגליה וכינונה מחדש של ממלכה עצמאית של סקוטלנד.

לאחר שנה שאף רוברט דה ברוס להרחיב את גבולות סקוטלנד ושלח את אחיו הצעיר אדוארד דה ברוס בראש צבא לכבוש את אירלנד כדי ליצור חזית נוספת וחזקה מול אנגליה. בחודש מאי נחת באירלנד צבא סקוטי של 5,000 חיילים וכבר בתחילת יוני שנים-עשר ראשי שבטים איריים נשבעו אמונים לרוברט דה ברוס כמלך אירלנד. שני האחים דה ברוס, שהיו מרוצים מהתוצאות, פיתחו תיאבון ותכננו לפלוש גם לוויילס ולהקים ברית קלטית נגד אנגליה - צעד שלא צלח. בשנת 1318 נכנע המעוז האחרון האנגלי בברוויק (Berwick) אך אדוארד השני עדיין סרב לוותר על התביעה שלו על סקוטלנד.

רצף הניצחונות איחד גם את אצילי סקוטלנד וכולם תמכו ברוברט דה ברוס. בשנת 1320 שלחו האצילים מכתב לאפיפיור יוחנן ה-22 וביקשו שיצהיר כי רוברט דה ברוס הוא המלך שלהם. הצהרה זו שנודעה כ'הצהרת ארברות' (The Declaration of Arbroath) קבעה את מעמדה של סקוטלנד כממלכה עצמאית. כך קיבל רוברט דה ברוס את הכרת האפיפיור כמלך סקוטלנד העצמאית.

סוף המלחמה ופרשת הלב

לאחר שהאצילים רצחו את פירס גביסטון מאהבו הראשון של אדוארד השני, התאושש האחרון מהאבל ודי מהר מצא לו מאהב חדש, אציל בשם יו דיספנסר שהיה בן למשפחה רבת עוצמה. הברונים, ששנאו את משפחת דיספנסר, החליטו לצאת פעם נוספת למפגן כוח, אבל הפעם, בשל כוחה הרב של משפחת דיספנסר, הייתה ידו של המלך על העליונה והברונים הפסידו.

מי שהובילה את אדוארד השני לסופו הייתה אשתו הצרפתייה איזבלה שהייתה אז בת 33. באותה העת החלה מתיחות עם הצרפתים ומשפחת דיספנסר שיכורת הכוח, הצליחה לשכנע את אדוארד השני לא רק להחרים את האדמות של המלכה ולהעבירן אליה, אלא שהם הצליחו לשכנע את אדוארד גם לקחת מהמלכה את ילדיה על מנת שיוכלו 'להגן' עליהם - כלומר הילדים יהיו בני הערובה בידיהם. איזבלה רתחה מזעם, עזבה לצרפת ובדרכי עורמה גם העבירה את בנה, אדוארד השלישי, לצרפת.

בצרפת, יחד עם מספר אצילים גולים והמאהב שלה, רוג’ר מורטימר מוויגמור ארגנה איזבלה פעולת תגמול. בשנת 1326 איזבלה ובנה אדוארד השלישי, מורטימר ואצילים נוספים נחתו באנגליה עם כוח רב ואליהם חברו אצילי אנגליה. ראשית תפסו כוחותיה של איזבלה את יו דיספנסר שהוצא להורג מיד ואדוארד השני נתפס ונכלא בתא קטנטן. בהמשך הוא הוצא להורג באופן אכזרי שרמז על העדפתו המינית. וכך בשנת 1327 הועברה המלוכה לבנו אדוארד השלישי ושנה לאחר מכן נחתם 'חוזה אדינבורו-נורת'האמפטון' (Treaty of Edinburgh–Northampton - נחתם באדינבורו ואושרר בידי הפרלמנט בנורת'האמפטון) בין המלך אדוארד השלישי לרוברט דה ברוס, הסכם שהעניק עצמאות לסקוטלנד והביא לסופן של 30 שנות מלחמה.

רוברט דה ברוס יכול היה לנשום לרווחה. אמנם המלחמות הסתיימו אבל ביוני 1329, שנה לאחר חתימת 'חוזה אדינבורו-נורת'האמפטון' הוא מת והוא בן 54, ככל הנראה ממחלת הצרעת. גופתו נקברה במנזר 'דונפרמלין' והמעיים נקברו בבית האחוזה של קארדס שבסמוך לדומברטון.

לפני מותו ציווה אדוארד הראשון על בנו כי ייתן את לבו לקבוצה של מאה אבירים אשר תיקח אותו אל ארץ הקודש ובתום מסע הצלב וכיבוש הארץ יקברו את לבו בירושלים. צוואה זו לא התקיימה וגורל הלב אינו ידוע.

גם רוברט דה ברוס ציווה לקבור את ליבו בירושלים. לאחר מותו נוסר בית החזה שלו, לבו הוכנס לקופסה מכסף המחוברת לשרשרת שנתלתה על צווארו של חברו הטוב האביר ג'יימס דאגלס 'השחור', ומשימתו הייתה להביא את הלב לקבורה בארץ הקודש ולקבל מחילה. ואכן, ג'יימס דאגלס לקח עמו את הלב במסעו לארץ הקודש. כאשר עגן בספרד ראה קבוצת מוסלמים תוקפת נוצרים. הוא הטיל עצמו למערכה ונהרג במהלך הקרב. שנים רבות לאחר מכן הוחזרו לבבותיהם של ג'יימס דאגלס ושל רוברט דה ברוס לסקוטלנד על ידי סר ויליאם קית'. בשנת 1921 התגלה בכנסיית 'מלרוז אבי' דרומית לאדינבורו מיכל קטן עליו נכתב כי הוא מכיל את לבו של רוברט דה ברוס. הלב נקבר שוב מתחת לרצפת הכנסייה והוצא שוב בשנת 1996 לאחר שבמקום נערכו חפירות ארכיאולוגיות. כיום טמון הלב ב'מלרוז אבי' ושלט מכריז על מקומו. רוברט דה ברוס עצמו טמון בעיירה דונפרמלין (Dunfermline).

אמנם לבו של רוברט דה ברוס לא קבור בירושלים אבל בשנת 1927 נבנתה בירושלים כנסיה סקוטית על שם 'אנדרו הקדוש' (אחד משנים-עשר השליחים של ישו ואחיו של פטרוס), פטרונה של סקוטלנד. ב-7 ביוני 1929, במלאת 600 שנים למותו של רוברט דה ברוס, נקבע בכנסייה לוח הנצחה המציין כי במקום זה היה אמור ליבו של רוברט דה ברוס להיקבר.

מורשתו של דה ברוס

דורות רבים מאוחר יותר, צאצאיו של רוברט דה ברוס הגיעו לרוסיה לשרת את הצארים הרוסיים. דה ברוס הראשון שנולד על אדמת רוסיה היה יקוב ('ג'יימס דניאל') מקורבו של פיוטר הראשון. הוא היה תלמיד מחונן, מדען דגול שתחומיו העיקריים היו מתמטיקה, אסטרונומיה וכימיה ולמעשה היה זה ש'ייבא' לרוסיה את המדע המתקדם. הוא שלט ב-14 שפות, תרגם מספר ספרים ואת לימודיו באנגליה עשה עם תלמידיו של ניוטון. יקוב הפך למדינאי חשוב, דיפלומט מחונן וראש חילות הארטילריה הרוסיים. יקוב דה ברוס לא רדף אחר ממון ושררה ועיקר עניינו היה במדע. אולי בשל כך מת בשלווה במיטתו, עם תואר 'רוזן' ודרגת גנרל-פלדמרשל. בזיכרון הרוסי העממי הוא נחרט בעיקר בתור מכשף ואלכימאי.

רוברט דה ברוס מת כ-500 שנים לפני המצאת הצילום. בשנת 2016 שיחזרו היסטוריונים מאוניברסיטת גלזגו וליברפול את פניו של רוברט דה ברוס על פי עצמות הגולגולת, שיחזור שמאפשר לנו כיום לקבל צילום של המלך הנערץ, יחד עם סימני הצרעת על פניו.

דה ברוס זכה גם לסיקור הוליוודי (לא מחמיא במיוחד) בסרט 'לב אמיץ' בו קיבל תפקיד משנה לוויליאם וואלאס, הגיבור הסקוטי המורד אותו גילם מל גיבסון. דה ברוס הונצח גם בשיר הרביעי באלבום Tunes of War של גרייב דיגר המוקדש לדמותו של רוברט.

בזמן חפירות ארכיאולוגיות שנערכו בכנסיית 'אנדרו הקדוש' בירושלים, שם אמור היה להיקבר לבו של רוברט דה ברוס, נחשפו תשע מערות קבורה משלהי תקופת מלכי יהודה שנחצבו במצוק שעליו נבנתה הכנסייה הסקוטית. במערות נקברו דורות אחדים של בני משפחות אצילים יהודיים מירושלים. במערות התגלו גם ראשי חיצים של ברזל המזוהים כראשי חץ שהיו מקובלים בצבא הבבלי. כמה מראשי החיצים היו מעוקמים ודומה שנטמנו במאספה לאחר ששימשו בקרב. עוד התגלה במערה אוסף תכשיטים עשיר ומגוון שעד כה לא נמצא כמותו בחפירות ירושלים והתכשיטים מעידים על עושרה של המשפחה שנקברה. אבל הממצא החשוב ביותר הוא הממצא הכתוב. במערה נתגלו שני חפצים קטנים של כסף שהיו מגולגלים כמגילות זעירות. פניהן של הלוחיות מכוסים בכתובות בכתב העברי הקדום. הלוחיות נענדו כקמע ועליהן הופיע השם 'יהוה'. לראשונה נתגלה בחפירות ירושלים שמו של אלוהי ישראל. הנוסח הכתוב בקמעות מזכיר מאוד את ברכת הכוהנים וזהו הנוסח הקדום ביותר שלה. באופן מפתיע עולה כי במקום בו נקברו אצילים יהודיים שלחמו בקרבות נגד הבבלים במלחמה שהביאה לחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון היה אמור להיטמן גם ליבו של אציל סקוטי לוחם.

המלך רוברט דה ברוס קבור בשני מקומות שונים אך לא במקום עליו חלם, ומחילה כנראה לא קיבל...