רחל חבשוש

האבל על ז'בוטינסקי

בקיץ 1964, לאחר מחלוקת גדולה בין מנהיגי האומה, הובאו לקבורה בישראל ארונותיהם של זאב ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה. הם התקבלו בשדה התעופה בטקס מרשים ואת ארונותיהם ליווה משמר כבוד של נאמני תנועת האצ"ל, ביניהם רחל לוי שנבחרה להניח זר פרחים על ארונה של יוענה. רחל קיבלה בעצב רב את הבשורה על מותו של ז'בוטינסקי בקיץ 1940 וכתבה ביומנה: "מה אוכל לספר אני, היחידה כאן בבית הסוהר, המתאבלת בין אלפי מתאבלים על נשיאנו הגדול... הלך הרועה והשאיר עדר שעומד נדהם לבדו במערכה. הלך אותו 'איש הברזל' ולא יראה יותר בתקומת ישראל. נלקח מאיתנו נביא שאת לבו הקריב בעד העם והמולדת. אותו לביא לא ישאג עוד יותר ומי ימלא את מקומו? לבי, לבי, עליך נשיאי! מי יתן מותי אני תחתיך? נשבר ליבי ואין בי יותר כח לשאת אסון זה שבא כחטף באמצע חלומותינו... ובלילה לבדי עם צבא מחשבות שאול, ישבתי ליד חלוני כשנחשול כביר של יגונים גאה בלבי, נשאתי את ידי אל פי כדי להחניק את הזעקה המתפרצת מתוך גרוני... אין איש אשר ישמע לצעקתי, רק ההרים הכוכבים והחשכה."

בשנת 1936 החל המרד הערבי שעיקרו היה נגד הבריטים ונגד כוונתם לאפשר הקמת מדינה יהודית, כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרת בלפור: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". המרד נמשך עד מרץ 1939, אז פרסמו הבריטים את הספר הלבן (השלישי) שעיקריו היו "ארץ ישראל לא יכולה להיות שייכת לערבים או ליהודים. ממשלת בריטניה מבהירה שאין בכוונתה להפוך את הערבים לנתינים במדינה יהודית בעל כורחם". בנוסף החלו הבריטים להגביל את העלייה לארץ ישראל: "מכסת העלייה היהודית בחמש השנים הקרובות תעמוד על סך 75,000 נפש בסך הכל". כל זאת כשבאירופה פועלת מכונת ההשמדה הנאצית...

היו אלו ימים קשים מנשוא עבור הישוב היהודי בארץ ישראל. מצד אחד הערבים פרעו וטבחו ביהודים ומצד שני הבריטים התעלמו ממעשים אלה ואף גזרו גזירות כנגד הישוב היהודי. לוחמי המחתרות החליטו להפסיק את מדיניות ההבלגה והחלו לתקוף ריכוזי אוכלוסייה ערבים. לא כל פעולות הנקם זכו להצלחה. אחד הכישלונות היה ביולי 1938. יעקב רז, לוחם אצ"ל, צעד לשוק העיר העתיקה כשהוא מחופש לערבי ועל גבו סל ממולכד. באותו יום הכריזו הערבים על שביתה כללית, לכן, כשהניח יעקב את הסל ליד אחת החנויות הנעולות החלו העוברים והשבים לחשוד בו. הוא נתפס על ידי הערבים, נדקר והובא לחקירה בבולשת הבריטית. יעקב רז לא החזיק מעמד ונפטר כעבור ימים ספורים.

רחל מצטרפת למסתערבים

רחל (אוהבת-עמי) חבשוש עדיין לא היתה בת 17 כשהצטרפה לאצ"ל. היא הייתה בעלת חזות מזרחית, דיברה ערבית רהוטה (אביה עלה ארצה מתימן ואִימהּ עלתה ממרוקו). בתחילה הציעו לה להיות בתפקידי מודיעין, אבל רחל נשבעה להצליח במקום בו נכשל יעקב רז ודרשה להיות לוחמת ולהשתתף בפעולות. נחישותה השתלמה והיא הצטרפה לקבוצת המסתערבים של הארגון.

מעצרו של מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, במאי 1939 הביא את הארגון לערוך פעולות תגמול נגד ערבים. קבוצת מסתערבים, בהם רחל חבשוש, שהיו בעלי חזות ערבית הגיעה לקולנוע 'רקס' בירושלים להקרנת הסרט 'טרזן'. כעבור מספר דקות מתחילת הסרט נשמע פיצוץ עז ורחל וחבריה הצליחו להימלט בחסות המהומה באולם. הפעולה גבתה את חייהם של 5 אנשים ו-18 פצועים. הפעולה נחשבה מוצלחת באופן חלקי מאחר ובין ההרוגים היו גבר ואישה יהודים.

רחל חבשוש נולדה בשנת 1922 בשכונת רוחמה-מקור ברוך בירושלים להוריה נסים ועליזה (פרחה) חבשוש. אביה היה בנאי שעלה בצעירותו מתימן והיה מתלמידיו של נסים בכר (מנהל בית הספר 'תורה ועבודה'). במרתף ביתם התקיימו אימונים של חברי המחתרת. יחיאל, אחיה הבכור של רחל היה חבר בפלוגת הכותל ובהמשך מפקד 'האוצרון' באצ"ל. אחיה יצחק התגייס בגיל 16 לצבא הבריטי ושירת כנהג. עם שחרורו בשנת 1946 הצטרף ללח"י ושירת כמפקד מחנה ליפתא ומאוחר יותר מפקד מחנה דרור בשכונת טלביה. בליפתא פגש גם את רות, רעייתו לעתיד, שהתגייסה גם היא ללח"י. בעקבות רצח הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, נעצרו קרוב ל-200 אנשי לח"י ונכלאו בבתי כלא ברחבי המדינה. בין העצורים היו גם רות ויצחק שנכלאו בכלא עכו. פרסומה של רחל חבשוש בא לה בעקבות פעולת יחיד שנכשלה. הפעולה נקבעה ל-9 ביוני 1939 כשמשפחות ערביות הגיעו לבקר את בני משפחותיהם בבית הכלא המרכזי במגרש הרוסים. המפקד של רחל, יעקב אליאב (ישקה), רצה להתנקש "באנשי הכנופיות הערביות שכבר נשפטו וישבו אסורים […] כמו גם במבקריהם". רחל הוסעה במכונית לקרבת הכלא ומשם צעדה בפנים עטויות צעיף במעלה רח' סנט. פול התלול. היא נשאה סל עמוס ירקות ובתחתיתו פצצה כבדה. רחל עצרה נער ערבי שמכר כעכים וביקשה ממנו עזרה בנשיאת הסל הממולכד, שתכולתו, לדבריה, נועדה לאחיה.

חשדו של הנער התעורר בעקבות מספר טעויות שרחל עשתה. הניב בערבית שדיברה, משקלו הכבד של הסל, ויותר מכל הלחם שהיה בסל היה 'לחם יהודי' ולא כיכר לחם ערבי טיפוסי. הנער הניח את הסל ברחבה מול מגרש הרוסים ושיתף בחשדותיו את אחד השוטרים הערבים שהיו במקום. השוטר ניגש אל רחל מיד והסביר לה כי בימים אלה חייבים הכול לגלות זהירות ודרש לערוך חיפוש בכליה. רחל סירבה בתוקף ודחתה אותו מעליה. השוטר הערבי קרא לעזרת צמד שוטרים בריטים ויחד נטלו את הסל מידיה. לאחר שגילו את הפצצה הבינו כי מדובר בפצצת זמן ואל המקום הוזעק פרד קלארק, מומחה לפירוק פצצות שנטרל אותה. הוא הופתע לגלות כי היה זה מטען נפץ במשקל של 15 ק"ג ושעון ההפעלה כוון לשעה 11:00. קלארק נהרג יומיים אחר כך כשניסה לפרק מעטפת נפץ שהוכנסה על ידי האצ"ל לתאי הדואר המרכזי בירושלים.

המשפט וגזר הדין

רחל נעצרה והועברה לחקירה. היא סירבה לענות לשאלות חוקריה והצהירה כי תמסור את גרסתה רק בבית המשפט. היא הועברה לבית הסוהר לנשים שליד מגרש הרוסים וכעבור ארבע ימים עמדה למשפט שהתפרסם בארץ ובחו"ל. ב-13 ביוני 1939 התפרסמה ידיעה בעיתון 'הארץ': "הנאשמת, צעירה קצרת קומה בעלת תלתלים שחורים גדולים, פנים עגולים, שקשה להכיר בהם את רחשי ליבה. היא מקשיבה בתשומת לב למהלך המשפט ומגיבה לפעמים על דברי העדים בחיוך. על ידה על ספסל הנאשמים יושבים אביה (ניסים חבשוש), אִימהּ ואחותה הבכירה וביניהם שוטר בריטי מזוין. מצידה השני יושבת שוטרת ערבייה במדים ולידה עוד שוטר בריטי מזוין. אביה, יהודי תימני בא בימים, נראה שקט ביחס לחומרת האשמה המוטלת על בִּתו. כך גם אִימהּ... בפעם הראשונה מאז נפתחו לפני 18 חודש בתי הדין הצבאיים, נראים בין העיתונאים גם באי כוח העיתונים הערביים מארץ-ישראל וממצרים. התחלת המשפט היתה ספוגה מתיחות. כרבע שעה לפני שנכנסו השופטים, הוכנס הקהל שציפה להתחלת המשפט. רגעים מועטים לפני השעה 9 הכניס הקטגור סל, קופסת פח גדולה (שבה הייתה הפצצה) ועוד חפצים קטנים אחרים והניחם על השולחן שלפניו. הכול בחנו בעיניהם ממרחק את החפצים האלה. כעבור רגעים מספר הובאה הנאשמת, בלוויית שוטרת ערבייה ו-4 שוטרים בריטים מזוינים. מיד לאחר שישבה במקומה, נכנסו שלושה שופטים והחל המשפט. לשאלת אב בית-הדין - השיבה הנאשמת בקול רם: 'אני לא אשמה'."

אחד מהנושאים המרכזיים שעלו במשפטה היה שאלת גילה של רחל. אם היה גילה מעל 18 גזרה דינה היה מוות. התביעה הביאה כעד רופא ממשלתי שטען כי על פי צילום הרנטגן של עצמותיה, גילה של רחל הוא בין 19 ל-20 שנה. לעומתו הביא הסנגור, עו"ד גויטין, רופא יהודי מומחה לבדיקות רנטגן, בעל פרקטיקה של 18 שנה בארץ ישראל ובמצרים. הוא טען כי בדק את הצילומים שנעשו על ידי הרופא הממשלתי והגיע למסקנה שגילה של הנאשמת הוא פחות מ-18 שנה, וזאת בהתחשב בעובדה שהיא בת להורים מן המזרח. לטענתו ההבדל בין אירופאי למזרחי (יהודי או ערבי) בתצלומים יכול להיות עד שנה וחצי. במיוחד נכון הדבר לאור העובדה שמוצאו של אבי הנאשמת הוא מתימן, בעוד מוצא האם ממרוקו. לבסוף קיבל בית המשפט את טענת הסנגוריה ופסק כי גילה של רחל הוא למטה מ-18.

פסק הדין: הנאשמת רחל אוהבת-עמי חבשוש נידונה למאסר-עולם.

"הנאשמת קיבלה את פסק-הדין בלי כל סימני התרגשות, ולאחר שנפרדה בלחיצת יד מסנגוריה ומהוריה, הוחזרה באוטו סגור בלוויית משמר חזק של שוטרים בריטיים ושוטרת ערבייה, לבית-הסוהר לנשים ברחבת סנט-פול", נכתב בעיתון 'הארץ'.

האצ"ל תכנן לחלץ את רחל מכלא הנשים בירושלים אך התכנית לא יצאה לפועל. רחל הועברה לכלא בית לחם וביולי 1939 החלה לרצות את עונשה.

האסירה נעשית סמל

לאורך השנים נוצל סיפורה על ידי גורמים שונים למטרות שונות. בעיתון 'הטיימס' הלונדוני נכתב כי הבריטים אינם רואים כל הבדל בין פעולת טרור של יהודים לזו של ערבים: "הטרור היהודי שאין ספק במציאותו הוא מגונה, מגונה כטרור הערבי, אולם הוא מפחית מאוד את ערך היהודים, על יתרונם המוסרי, ומגוונת את מלחמתם בצבע קודר שמתיאורו מתכווצת הנפש." הם גם הוסיפו כי "זוהי הפעם הראשונה שהשלטון מצליח למצוא הוכחה חותכת למקור פצצות התופעות הקטלניות. היה עולה על הדעת שמקורן יהודי, אבל חסר לציבור הוכחה חותכת לכך."

הפרשה זכתה לכותרות בכל העיתונים בארץ ובחו"ל. הפרסום הנרחב על צעירה שהתכוונה לפגוע בגברים ונשים עורר אי-נחת כפי שבה לידי ביטוי בפרשנותם של עיתונים יהודיים שיצאו לאור בפולין, וכמובן עורר מחלוקות בין הציונים ללא ציונים, ובין הימין לשמאל. אלה האחרונים ציירו את דמותה כצעירה בלא דעת שנשלחה לדרכה מבלי להיות מודעת לכלל הסכנות. לאלו הגיב המשורר אורי צבי גרינברג בביטאון התנועה הרביזיוניסטית בפולין, בכותבו כי הפעולה של רחל חבשוש זהה לכל הפעולות הרדיקליות של נשים אחרות באותה תקופה, ובהן חברות 'הבונד' ו'השומר הצעיר', ושרחל הבינה את המציאות הפוליטית, ידעה את הסיכונים, ולכן יש לראות בה כלא פחות מגיבורה.

האצ"ל האדיר אותה והשווה אותה לשרה אהרונסון חברת ניל"י שהתאבדה בבית המעצר. רחל עצמה הייתה מודעת לכך שהפכה לכלי לתעמולה ובגילוי לב כתבה ביומנה: "ידעתי חיי הרוסים ושנים רבות אבלה בין הכתלים הקודרים. נדמה לי שאותו לילה בכיתי חרש, כשאני טומנת את ראשי באותו מזרון מזוהם ששימש לי כמיטה". כעבור שנה למאסרה, כשנודע לה על מותו של ז'בוטינסקי כתבה בייאוש ביומנה: "אין איש אשר ישמע לצעקתי רק ההרים. הכוכבים והחשכה."

חלק מהעיתונים ביקשו מקוראיהם לצאת לכלא בית-לחם ולצעוק לה: "רחל חבשוש, זה אנחנו", והוסיפו "באמצעותה נדבר בשפה אחרת, שפת התימניה". בדומה לקבר טרומפלדור בתל חי וקבר שרה אהרונסון בזיכרון יעקב, הפך כלא בית-לחם לאתר עליה לרגל לחברי בית"ר. פעם אחת זכתה רחל למשלחת של לא פחות מ-200 מבקרים. היא עלתה לגג בית הכלא וקיבלה אותם בשמלה לבנה ומטפחת כחולה, צבעי דגל המדינה שבדרך. היא הפכה לסמל הלאומי של האישה העברייה. ביוני 1942 כתבה אימה מכתב לנציב העליון וביקשה שיתחשב בה, שכן לא רק בשמה היא מבקשת, אלא בשם הקהילה היהודית כולה בארץ ישראל.

ככל שחלף הזמן נראה היה כי רחל תשהה בכלא עוד שנים רבות, ובמכתב שיצא בספטמבר 1942 למפקד הצבא הראשי הבריטי בארץ ישראל נכתב: "לאור נסיבות המקרה היה ברור למדי, כי נערה זו לא פעלה על דעת עצמה, אלה שימשה כמכשיר בידי אנשים אחרים שעל פי הוראותיהם ולפי הדרכתם היא פעלה". בהמשך נכתב כי "חבר משפחה מספר כי חברי משפחתה של הנערה הזאת נרצחו או נפצעו קשות במאורעות של אותה שנה" (1929). ולקראת הסוף הוסיפו כי "הנערה היא בת למשפחה ישרה והגונה, ואחד מאחיה היה בשרות הממשלה" (יצחק), והבטיחו כי "אם ישחררו את הנערה בזמן, יהיו כל הסיכויים להפכה לחברה מועילה והגונה של החברה."

כעבור שבע שנים, בשנת 1946, קיבלה מי שהייתה לאסירת העולם היהודייה הראשונה, חנינה מאת הנציב העליון ושוחררה מבית הסוהר.

מותה והזיכרון אחריה

באותה תקופה הואדר שמם של אלה שמסרו נפשם, ומאחר שהיא נותרה בחיים (למרות שאת מיטב שנותיה עברה בבית הסוהר), התפוגג סיפורה בין דפי ההיסטוריה. רחל (אוהבת-עמי) חבשוש מתה בשנת 2011. בדברי ההספד כתבה עליה אחותה: "זאב ז'בוטינסקי כונה האסיר הראשון ביהודה עת ישב בכלא עכו, ואת קנית בזכות את התואר האסירה הראשונה ביהודה. נשלחת על-ידי הארגון הצבאי הלאומי והמדינה שבדרך למשימה שסכנת חיים בצידה, אותה ביצעת בלי היסוס או פקפוק... עם שחרורך מהמאסר סגרת פרק הרואי בחייך ופתחת פרק בבית משפחה, ילדים, נכדים, ונינים. בענווה ובצניעות מופלגים דחית את חיזורי המפלגה, התקשורת וחברי כנסת. אמרת 'עשיתי את המוטל עליי ובזה תם ונשלם העניין'. אפילו אנו, משפחתך, לא הצלחנו לדובב אותך בנושא זה ודחית אותנו בעדינות אך בתקיפות. נוחי בשלום על משכבך והשגיחי ממרומים על כל אוהביך."

יומנה של רחל הועבר על ידי בתה עליזה מלצר למוזיאון אסירי המחתרות בירושלים. בצילום: רחל אוהבת עמי מחזיקה זר, נבחרה לייצג את לוחמות האצ"ל בהגיע ארונותיהם של זאב ז'בוטינסקי