ילדות בעיירה יהודית

רחל נולדה בשם גולדה לישנסקי בעיירה קטנה באוקראינה בשנת 1886. בזיכרונותיה תיארה את ביתה כבית יהודי מסורתי, חסידי, אמיד וחם. היא הייתה מאוד גאה בקרבתה המשפחתית לרב העיירה והזכירה את הכמיהה של סבא רבא שלה לעלות לארץ ישראל. אמה שלטה במשפחה ביד רמה והיא זו שסיפרה להם את סיפורי התנ"ך, המדרשים ואגדות העם היהודי. בעיירה בה גדלה חוו גולדה ומשפחתה את האנטישמיות ובהמשך את זוועות הפוגרומים.

כבר בילדותה הייתה גולדה חריגה. היא ביקשה ללמוד גמרא עם הבנים וכשסורבה הצטרפה לבן דודה שלמד אצל מורה פרטי ואיתו למדה עברית, דקדוק, נביאים, גמרא וגם רוסית. בגיל 15 עברה ללמוד בגימנסיה בעיר הגדולה ז'יטומיר, שם גרה לבדה והתפרנסה כמורה פרטית לעברית.

אל פועלי ציון ואל הארץ

בעקבות עלילת דם והסתה אנטישמית נערכו בשנים 1903 ו-1905 פרעות ביהודי קישינב. גולדה לישנסקי הזדעזעה מהפרעות לכן עברה לקייב והצטרפה למפלגת 'פועלי ציון'. "יש להקים את העם היהודי מחדש כעם בריא המבוסס על פועלים" היו אחד מעקרונות המפלגה. דב בר בורוכוב, ממנהיגי המפלגה, האמין כי מדינה כזו ניתן להקים רק בארץ ישראל. מדינה שתתבסס על מוסדות שיתופיים ותתנהל בשוויון, והפועלים יתפרנסו מעבודת כפיים (רצוי חקלאות). חלק מחברי המפלגה היו בין מנהיגי המדינה שבדרך ובהם דוד בן-גוריון, ישראל שוחט, יעקב זרובבל, יצחק בן צבי, מניה שוחט ואחרים. פעילות המפלגה נתפסה כהתרסה נגד השלטון וגולדה מצאה את עצמה במאסר. לאחר שחרורה ממאסר נסעה ללמוד זואולוגיה ובוטניקה בגרמניה. במהלך הלימודים הגיעה לקונגרס הציוני השביעי שהתקיים בבאזל והצטרפה למחנה שהתנגד לתוכנית אוגנדה שבראשו עמד בורוכוב. ב-1905 נסעה עם בורוכוב לרוסיה כדי לקחת חלק בהפגנות, ושם, בסניף ברדיצ'ב של 'פועלי ציון' הכירה את אהבתה הגדולה - יצחק בן-צבי. כעבור שנתיים הגתה את הרעיון להקים קופה לעידוד העלייה של פועלים יהודים לארץ ישראל - קפא"י (קופת פועלי ארץ ישראל). באותה שנה הייתה גולדה האישה היחידה שנבחרה למרכז המפלגה.

באביב 1908 ישבה גולדה בספריה בסנקט פטרבורג וקראה מכתב שהגיע אליה. המכתב תיאר את הפרעות ביפו (שכונו 'מאורעות יפו' [פורים תרס"ח]). היא נדהמה מהעובדה שבארץ ישראל מתבצע פוגרום ביהודים, וסיפרה כי עלתה בראשה קריאה ברורה: '"קומי ועלי לארץ-ישראל!... כמו יד נעלמה אחזה בי והקימתני על רגלי." גורם אחר שהמריץ את עלייתה ארצה היו געגועיה ליצחק בן צבי שעלה ארצה שנה קודם.

"מה תעשי שם בארץ-ישראל?" שאל ביאליק את גולדה אשר ביקרה אצלו בדרכה לנמל אודסה. "אחיה!" השיבה הצעירה הנלהבת.

מיד ברדתה מהאנייה התחילה בחיים החדשים והפעולה הראשונה שעשתה הייתה לשנות את שמה לרחל ינאית. מאוחר יותר כתבה כי בקשה להזדהות עם המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי והשם ינאית משמר במעט גם את שם אביה יונה.

באביב של 1908 הצטרפה רחל ינאית לפעילותו הציבורית של חברה יצחק בן צבי בתנועה. "הוא היה מודאג מאוד ופניו היו נפולות" תיארה אותו בפגישתם הראשונה. באותו קיץ החלו השניים לטייל יחד ברחבי הארץ וגילו את נופיה. "כל מי שהיה בארץ ישראל ולא ראה את ירושלים דומה למבקר בהיכל של אמנות שנתעכב בפרוזדור ולא נכנס לטרקלין" כתב בן צבי שנים מספר לאחר מכן. האהבה בין רחל ויצחק פרחה. רחל הייתה ספונטנית ורגשנית ואילו יצחק היה שקול. "אילו היו שואלים אותי מתי הייתה התקופה המאושרת בחיי", אמרה רחל לאחר שנים רבות, "הייתי משיבה כי היו אלה הימים כשיצחק ואני קמנו משנתנו באוהל מעל הקרשים והחלטנו ללכת ברגל מירושלים לחברון, עין גדי וזה בלי שום הכנות, בלי שום טקסים..."

בירושלים הצטרפה לצוות המורים בגימנסיה העברית שהייתה בית הספר הלאומי החילוני הראשון בארץ. בית ספר זה עורר התנגדות בחלק מהאוכלוסיות בעיר ומספר התלמידים היה קטן, אבל רחל לקחה את התפקיד ברצינות והכינה מערכי שיעור יסודיים ללימוד העברית. בנוסף עבדה כפועלת בקואופרטיב 'דפוס אחדות' וארגנה את השביתה הראשונה בארץ - שביתת פועלי הדפוס כנגד בעלי בתי הדפוס שניצלו אותם.

רחל גם הצטרפה לארגון 'בר גיורא' שהוקם שנה לפני שעלתה ארצה. ההצלחה והביקוש לשמירה עברית הביאו את החברים בשנת 1909 להחליט להקים במסחה, תחת מעטה סודיות, את ארגון 'השומר' ועמם רחל ינאית. מטרות הארגון היו כיבוש השמירה, כיבוש הקרקע והקמת כוח מגן עברי עצמאי. באותה שעה ממש, במרחק לא רב מהם, תקפו הערבים את סג'רה ושם נפלו חבריהם ישראל קורנגולד, מזכיר 'פועלי ציון' בגליל והאריס שמעון מלמוד.

לא פעם גילתה רחל אומץ לב נדיר. היא דרשה שוויון בין נשים וגברים וסיפרה על האושר שהציף אותה כשעלה בידה להשתתף בהגנה על סג'רה לאחר ההתקפה. וכך כתבה: "זו לי הפעם הראשונה שאני בשמירה – ובגליל! הלב רחב והומה, נסוג העלבון..." שנה לאחר ייסוד 'השומר' התמנתה ינאית כחברה ב'ועדת הזדיינות' של מפלגת 'פועלי ציון'. הוועדה פיקחה הן על ארגון 'השומר' והן על אגודת ההתעמלות 'שמשון'. במסגרת פעילותה הכירה את מניה שוחט והן הפכו לחברות קרובות. רחל ינאית הייתה החברה היחידה מבין כל חברותיה של מניה שלא נטשה אותה.

חיים משותפים בירושלים

לקראת חופשת הפסח של שנת 1911 התפטרו יצחק ורחל מהגימנסיה בירושלים והחלו לתכנן את הצעד הבא. יצחק יצא ללמוד משפטים בסלוניקי ולאחר מכן באוניברסיטת איסטנבול, שם למד עם ישראל שוחט, דוד בן-גוריון ודוד רמז. רחל ניסתה להתקבל ללימודים באוניברסיטת דמשק. "איך את יכולה להעלות בדעתך שגם תלמידות יכולות להתקבל כאן?" הקשה המנהל. בסופו של דבר עברה רחל לנאנסי בצרפת, שם השלימה את לימודיה בפקולטה לחקלאות, הוסמכה כמהנדסת חקלאית, ואף התמחתה בעבודה מעשית. בנאנסי חיה רחל בבדידות וכל שהיה לה הוא חליפת המכתבים עם אהובה יצחק.

מלחמת העולם הראשונה האיצה ברחל לחזור לארץ וביולי 1914, חיכו לה כאן הוריה שושנה ויונה ואחיותיה בתיה (הפסלת בתיה לישנסקי), תמר ושרה (שרה ייסדה את המרפאה הראשונה של קופת החולים הכללית). כאשר פגשה שוב את יצחק, שהפסיק את לימודיו בתורכיה וחזר ארצה, התהדק הקשר ביניהם ולצדם כבר הייתה משפחה שלמה.

באותה שנה נסגרה מערכת 'האחדות' ויצחק בן צבי וחברו דוד בן-גוריון נאסרו וגורשו למצרים, משם הם הגיעו לארצות הברית והקימו יחד את תנועת 'החלוץ' המקומית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבדה רחל בחוות הניסיונות של אהרון אהרונסון בעתלית והיכרותה עם מחתרת ניל"י אפשרה לה לשמש קשר בין ארגון 'השומר' לבין תנועת ניל"י.

בתום המלחמה, בשנת 1918 נישאה רחל לאהובה יצחק בן צבי אבל המשיכה לשמור על שמה המקורי והייתה לרחל ינאית בן צבי. לזוג נולדו שני בנים שקיבלו שמות מקראיים: עמרם (1922) ועלי (1924).

רחביה, המפעלים והאובדן

העצים הגבוהים והעתיקים בירושלים עומדים כך בזכות רחל. בשנת 1919 הקימה רחל ברחביה משתלת צמחים בשם 'משק הפועלות' שהרעיון היה להכשיר חלוצות במלאכת החקלאות. היא שכנעה את רונלד סטורס, מושל ירושלים באותה עת, לנטוע עצים ממשתלתה ברחבי העיר. העצים ניטעו בעיקר ברחביה, תלפיות ובית הכרם.

שנת 1924 הייתה שנה מאוד אינטנסיבית בחיי רחל. בנה השני נולד והזוג רכש מגרש בשכונת רחביה בירושלים. המחיר היה גבוה ולכן לא עלה בידם לבנות עליו בית. בהיותו חייל משוחרר מהצבא הבריטי קיבל בן צבי שני צריפים אוסטריים שנלקחו על ידי הצבא הבריטי כשלל מלחמה. צריפים אלה אוחדו יחד לצריף אחד בן שישה חדרים בו התגוררו גם הוריו של יצחק בן צבי והוריה של רחל ינאית. ביוני אותה שנה עזבה רחל את המשתלה ושבה להיות רחל המהפכנית. היא נתנה את ההוראה לחסל את יעקב דה-האן שהיה מתנגד חריף לתנועה הציונית וייצג את העדה החרדית. הוא פעל לסכל את ההתפתחות הציונית ולצורך זה נפגש עם עבדאללה בירדן ועם פקידים אנגלים בכירים. היה זה הרצח הפוליטי הראשון בארץ.

בתחילת מלחמת העצמאות 1948 כתבה רחל לבעלה יצחק וסיפרה לו על נסיעתה בשיירות לירושלים הנצורה: "מה זה? הילדים האלה צריכים להגן עלינו המבוגרים החלוצים? הם ילדים! מציגים את סיפור ניצחונם אך לא תמיד הם עצמם חשים את הניצחון. לעתים קרובות הם יודעים כי הניצחון מר."

במהלך הקרבות על העיר ירושלים הודיע לה בנה הצעיר עלי, ממקימי בית קשת ליד התבור, כי הוא ופנינה ארוסתו מתכוונים להתחתן בפסח. רחל, שבעקבות מתקפות של כנופיות ערבים בגליל התחתון, חששה לחיי בנה, ביקשה ממנו להקדים את החתונה והיא נקבעה ל-25 במרץ. תשעה ימים לפני החתונה נהרג עלי בן ה-24 במארב מתוכנן של שבט בדואי שכן. פנינה ארוסתו תיארה את האסון: "כולם היו המומים ורעבים. אמא הביאה מרק עוף שהיה מיועד לחתונה. אכלו מהמרק, וגם מהפשטידות והשטרודלים. הייתה דממת מוות. אני שומעת רק כפות נוקשות בקערות המרק. איש לא בכה. כולם רצו להיות חזקים". רחל ידעה כי עליה לעמוד מול הכאב הגדול ביותר.

המדינה קמה ובשנת 1952 נבחר יצחק בן צבי להיות הנשיא השני של מדינת ישראל ודרש כי הנשיאות תשב בירושלים (קודמו בתפקיד, חיים וויצמן, התגורר ברחובות). המדינה הציעה לרכוש עבור הנשיא החדש בית מפואר, אולם בני הזוג התעקשו להמשיך ולהתגורר במעונם הצנוע מתוך תפיסה כי רק בגובה העיניים ניתן להנהיג ולתת לאזרחים תחושה של חברות. באותם צריפים שוודיים נערכו קבלות הפנים והאירועים הממלכתיים. בכל ראש חודש נהגו הנשיא ורעייתו לכנס בצריף את נציגי שבטי ישראל ולהקדיש את המפגש להיכרות מעמיקה עם אחת העדות, תרבותה ותולדותיה.

יצחק בן צבי נפטר בשנת 1963. בשנת 1979, שש עשרה שנים אחרי בעלה, נפטרה רחל ינאית בן צבי. הם נקברו בחלקת קבר פשוטה בראש חלקת הרבנים שבמרומי בית העלמין בהר המנוחות בירושלים.