המעצר והעינויים בביירות

קיץ 1961. זה היה אמור להיות עוד ערב שקט בוואדי אבו ג'מיל, הרובע היהודי של ביירות. רעם הטנקים שנכנסו לשכונה ואתו עשרות חיילים הבהיר כי יהיה זה אחרת. תושבי הרובע עקבו בסקרנות ובפחד אחר הכוח שכיתר את ביתו של ג'וזף כהן. לאחר מספר דקות לכד הכוח את שולמית קישיק כהן, אישה בת 40 ואמא לשבעה ילדים. "כשבאו לעצור אותה הגיעו המוני חיילים עם טנקים וסגרו את כל הרחוב, כאילו לאמא שלי יש כנפיים לעוף... אפילו להבריח אותה מחלון המטבח לא היתה לנו הזדמנות", סיפרה בתה. שולמית נלקחה מיד למתקן החקירות של שרות המודיעין הלבנוני ובמשך שנתיים נחקרה ועונתה. "צרחתי בפעם ראשונה כשהוציאו לי את הציפורן הראשונה וזו היתה צרחה איומה. עד היום כשאני אומרת שצרחתי אני שומעת את הקול שיצא לי. כל כך צרחתי חזק... ואז התחילו הדמעות יורדות לי. וכשהוא נתן הוראה שימשיכו, התחלתי לנשוך את השפתיים ככה - חזק! מכוח הנשיכה השיניים חתכו לי את הבשר סביב השפתיים והתחיל הדם לרדת, אבל יותר לא צרחתי. הקצין הלבנוני כבר לא יכול היה לראות את זה. הוא התרגז מאוד, הסתובב לחברים שלו ואמר: 'אתם לא יכולתם לסבול רבע ממה שהאישה הזו עברה. אתם רואים למה ישראל עכשיו מנצחת? בגלל שיש להם אנשים כאלה", סיפרה לימים שולמית שהורשעה בריגול חמור ובהברחת יהודים. "בידה האחת היא הייתה מנדנדת את העריסה ובשנייה הופכת עולמות" טען התובע. לאורך כל המשפט שולמית מעולם לא הודתה באשמה. ב-19 במרץ 1963, לאחר שנתיים של חקירות ועינויים, נשפטה שולמית קישיק בבית משפט צבאי ונידונה למוות בתלייה.

שולמית לא עשתה שום טעות שגרמה לה להיעצר. מי שהסגיר אותה היה מחמוד עוואד, מפקח מטעם משרד האוצר, שעבד עבורה. עוואד היה אדם מושחת, מהמר ורודף בצע. שולמית אמנם לא הייתה שלמה עם העסקתו, אבל לאחר שנשלח לבחינה בישראל ולאחר שהביא ידיעות מודיעיניות חשובות נמשך הקשר עמו. הוא התיידד עם ג'וזף, בעלה של שולמית, והפך לבן בית אצלם. בניסיון להציל את עורו סיפר עוואד לסוכן הסורי את כל מה שידע. התיק שלו כלל למעלה מ-350 עמודי עדות כנגד שולמית ובית המשפט לא היה זקוק להודאתה.

דרכה אל הריגול

לשולמית קישיק כהן היו כל התכונות להן היה זקוק מרגל: חוכמה, תעוזה, תחכום, מרץ וכריזמה, אך היא לא עברה כל הכשרה לתפקיד ואף לא הוצע לה להתגייס לכוחות המודיעין. בשנת 1947 היא 'גייסה את עצמה'. "בשביל להיות מרגלת לא ניתן ללמוד את זה. חלק גדול צריך להיות בתוכך. צריך כישרון לראות, לשמוע ולהבין בדקה", הסבירה. משימת המבחן שלה הייתה להעביר קצין יהודי שגורש מאנגליה בשם וינקלר מביירות לאבו עלוואן (איש הקשר ששלחו מהארץ) שיבריח אותו לישראל. שולמית פנתה לאבו ז'ק, סוחר יהודי שאל חנותו היו מגיעים מבריחים שאיתם היה מיודד, ובתמורה ל-800 לירות לבנוניות שאותם קיבלה מבעלה ביצעה את משימתה. כעבור מספר ימים קיבלה שולמית הזמנה להגיע לישראל. היא הגיעה לארץ דרך מטולה והיא בהריונה השישי. בסוף הפגישה הפכה רשמית לסוכנת מודיעין שתפקידה לאסוף מידע ולהבריח יהודים שהגיעו ללבנון ממדינות ערב השונות. שולמית הופעלה על ידי יחידה 154 להפעלת סוכנים וקיבלה את שם הצופן 'הפנינה'. "ליבי אמר לי שאני חיילת מגויסת במדור החשאי של העם היהודי", סיפרה.

שולמית נולדה בשנת 1917 בארגנטינה בשם שולמית קישיק למאיר שהיה סוחר יליד סוריה ואלגרה. בשנת 1924 עלתה משפחתה הציונית לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. שולמית למדה בבית הספר לבנות אוולינה דה-רוטשילד והייתה תלמידה חכמה וחרוצה שאף הוקפצה כיתה פעמיים. היא הייתה סולנית במקהלת בית הספר, פעילה בתנועת הצופים ובמכבי. אביה המשיך בעסקיו בארגנטינה ובכל שנה הגיע לארץ למספר חודשים. בפרעות תרפ"ט (1929) החזיקה המשפחה נשק לא חוקי להגנה עצמית ושולמית ינקה את ההכרה שעל היהודים להגן על עצמם. משבר כלכלי שפקד את עסקי אביה הביא אותו להחלטה להשיא את שולמית, עוד טרם מלאו לה 17 שנים, לג'וזף כהן, סוחר יהודי עשיר שהגיע מלבנון שגילו היה כפול מגילה.

"במקום שאבי ייתן נדוניה לחתן הוא קיבל כסף, הוא בעצם מכר אותי", מתארת שולמית את מה שקרה. "בחיים לא חלמתי להתחתן בגיל שלי. היו לי שיגעונות של נערות... בליל החתונה ננעלתי בחדר ובכיתי..." אחרי הנישואין עברה שולמית להתגורר עם ג'וזף בוואדי אבו ג׳מיל, הרובע היהודי של ביירות. "זה היה משהו יוצא דופן שמישהו הביא כלה מפלסטין", סיפרה. בלב כבד עזבה שולמית את ירושלים שאהבה ואת משפחתה ולמרות העושר והבעל האוהב הרגישה נטע זר בכלוב זהב.

מהקהילה אל המחתרת

אבל לא אישה כשולמית תשב בחוסר מעש לאורך זמן. ליד ביתה פעל מועדון נוער של 'מכבי'. היא התנדבה ללמדם עברית, שירה וריקודים ארצישראליים והכשירה את הנוער לעלות לארץ ישראל. את ראש ממשלת לבנון הכירה במסגרת התנדבותה, אז נהגה הקהילה היהודית להזמין את ראש הממשלה לטקס סיום השנה. כשהתייצבה בלשכתו ובידה הזמנה לטקס התרשם ראש הממשלה ריאד א-סולח מחריפות שכלה, מרצה וקסמה האישי והזמין אותה לביתו להיפגש עם אשתו ובנותיו.

24 בדצמבר 1947, יום נשף חג מולד אצל ראש ממשלת לבנון אליו הוזמנה, היה יום המהפך בחייה, יום שיצק בהם תוכן חדש והפך אותם למסעירים ומסוכנים עד כדי מוות. היו אלו הימים הראשונים שלאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, בנשף היא פגשה את רמטכ"ל סוריה, את רמטכ"ל לבנון ושורה של קצינים בכירים. היא שמעה אותם מדברים על 'צבא ההצלה' של פאוזי קאווקג'י שהגיע לבנת ג'בייל ועל התכנון לחסל את המדינה היהודית שעומדת לקום. "ידיי ורגלי רעדו וראשי הסתחרר. המראות שלנגד עיניי הלכו והיטשטשו, רק האוזניים הוסיפו לשמוע בבהירות את הדברים הנוראים. עוד ועוד מקומות שייחרבו וחיי היהודים שייכחדו", תיארה את מה שעבר עליה באותם רגעים. היא הבינה כי המידע החשוב שבידיה חייב להגיע במהירות לגורמי הביטחון בארץ. היא כתבה מכתב בכתב סתרים אותו למדה בצופים ושלחה אותו דרך סוחר מדרום לבנון לחבר יהודי מקיבוץ משגב-עם הסמוך לגבול. במכתב תיארה את מה ששמעה ואף הציעה את עצמה כסוכנת. כעבור מספר ימים הגיע לביתה גבר ערבי שהציג את עצמו כאבו-עלוואן וכך קיבלה את משימת המבחן - להעביר קצין יהודי בשם וינקלר לידיו.

באותה תקופה מצב היהודים במדינות ערב החמיר. זכויותיהם נשללו, כספיהם הוקפאו, בתי כנסת הועלו באש ובתים נהרסו. ללבנון, שהתנאים בה היו טובים יותר, הגיעו פליטים יהודים מסוריה ועל שולמית הוטל להעבירם ארצה. הפליטים, שרובם ברחו ללא ידיעת הוריהם, היו צעירים ציוניים בני 13-20 שחלקם היו דתיים אך כולם היו בעלי להט ותשוקה להגיע לארץ. כך נרקם מבצע 'להבה' (1961 – 1959) - מבצע העברת כל אותם פליטים לארץ ישראל. במסגרת 25 פעימות הועברו כל הפליטים לארץ. שולמית היתה המוח של המבצע. הודות לכישרונה להתאים עצמה לכל מעמד הצליחה לשחד קצינים לבנונים ונעזרה במבריחים עבריינים. כך זכתה לכינוי 'מיסייה שולמית', כינוי מכובד שניתן לגבר ולא לאישה. בחלק מהמקרים הובילה בעצמה את טור הפליטים דרך דרום לבנון לארץ ואף הבריחה את שני בניה הגדולים שהיו בני 5 ו-7. כשנסגר הנתיב היבשתי הצליחה שולמית להבריח כ-1000 יהודים דרך הים. את הסיוע הכלכלי לאותם מבצעים קיבלה מבעלה ג'וזף לאחר שהמבריחים ביקשו את הכסף מראש.

בעקבות פעילותה של רעייתו נאלץ ג'וזף להתמודד עם בעיות תדמיתיות. "נפגשתי עם ראש הבולשת, ראש הש"ב, ראש הממשלה, נשיא מדינה אז היה כמיל שמעון ופייר ג'מאייל שהיה ראש הפלנגות... הייתי נושא לרכילות. אישה נשואה הנפגשת עם ראשי הממשל בשעות לא מקובלות, כל יום יוצאת עם מישהו אחר ועוד לא יהודי..."

משפט, כלא ושחרור

בשנת 1961 נתפסה שולמית קישיק ולאחר שנתיים של עינויים נידונה למוות בתלייה. בעלה, שידע על כל אותן פעולות, נשלח למאסר. בעקבות לחץ פוליטי הומתק עונשה ל-20 שנות מאסר. בכלא הנשים בו ריצתה את מאסרה לימדה את האסירות קרוא וכתוב, שירה, רקמה ותפירה, ושם זכתה בתואר המכובד 'סית שולמית' - גברת שולמית.

לאחר מלחמת ששת הימים שוחררה שולמית בעסקת חילופי שבויים. דקות לפני שהועברה לישראל עוד ניסה אחד הקצינים שעצרו אותה לחלץ ממנה הודאה באשמה ואמר לה: "רגל אחת שלך כבר בישראל... את יכולה סוף סוף להודות באמת", אבל היא סירבה. "ראיתי עשר דקות לארבע אמרתי אני יודעת. שולמית, שתקת שבע שנים, עוד שבע-שמונה דקות לא יזיקו. עד ששתי הרגליים יהיו בצד השני אני לא פותחת את הפה", סיפרה. שולמית השתחררה והגיעה ארצה אך את בעלה והמשפחה שנותרו שם הבריחו לישראל דרך קפריסין. כך סיכמה את 14 שנות פעילותה: "כשאת עושה פעולה והיא מצליחה היא דוחפת אותך לעוד פעולה אבל כל פעם זה יותר מסוכן, כל פעם זה יותר מיוחד... בכל זאת אני יכולה להיות גאה במשהו. יש לי חלק במדינה אפילו כגפרור קטן."

בארץ זכתה שולמית להכרה והכבוד המגיעים לה. בשנת 1992 קיבלה את 'אות יקיר הסתר' מהמרכז למורשת המודיעין שגם הפיק את הסרט 'מיסייה שולמית'. בשנת 2007, ביום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל השיאה משואה ובנאומה אמרה: "אלוהים הציל אותי ממוות. אף פעם לא עבדתי על מנת לקבל פרס ולא על מנת לרוץ אחר תהילה. עשיתי את זה כי רציתי ואהבתי את המדינה ורציתי לעזור להקמתה. זה לא היה ביזנס. עשיתי ולא ביקשתי אגורה שחוקה". שלוש שנים לאחר מכן הוענק לה תואר יקירת העיר ירושלים וב-2011 זכתה לאות המופת ולמדליית 'דונה גרציה'. עיריית הרצליה קראה רחוב על שמה.

סיפורה מגולל בספר 'שירת השולמית - סיפורה של מרגלת ציונית' שכתב עזרא אלנקם וכן בספר 'שם צופן הפנינה' מאת אביעזר גולן ודני פנקס.

לשולמית היו שבעה ילדים. בנה יצחק לבנון הוא דיפלומט ישראלי שהיה שגריר ישראל במצרים. בן נוסף הוא דוד קישיק-כהן, לשעבר בכיר במנהל האזרחי. שולמית זכתה לאריכות חיים ונפטרה בשנת 2017 בגיל 100.