שמעון גולדמן

רעיון האחוזה באמריקה

ביולי 1912 נוסדה בניו יורק חברה בשם "אחוזה א' ניו יורק" בעל הרעיון היה שמעון גולדמן חברה זו לימים יסדה את העיר רעננה והרחוב הראשי שלה "אחוזה" מזכיר לכולם מי היו המייסדים, בספטמבר 1933 עברו לרשות המושבה כל מבני הציבור, מפעל המים, מערכות התשתית שהיו רשומים על שם החברה המייסדת. "אחוזה א' ניו יורק" שהשתחררה מניהול רעננה, פנתה להשלים רכישות קרקע ולהקמתה של מושבה חדשה גן יבנה. המושבה קמה בשנת 1932 במתכונת של אחותה רעננה הצלחה עוררה אמריקאים נוספים שנתיים מאוחר יותר נוסדה בארצות הברית בשנת 1914 חברה בשם כמו "קהיליית ציון אמריקנית" על ידי מסדר בני ציון של ציוני אמריקה, כשמטרתה לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל. על האדמות שרכשה עלו הישובים הבאים המושב בלפוריה, העיר עפולה. רמת ישי. קריית אתא. והעיר הרצליה, מה שעורר את הפרץ הציוני אצל יהודי ארה"ב היה רעיון "האחוזה". רעיון זה עלה באותה עת על ידי שמעון גולדמן בסנט לואיס בארה"ב ועל ידי הד"ר ארתור רופין בארץ. הרעיון היה שאותם יהודים בארה"ב שרוצים להקים לעצמם בית ומשק חקלאי בארץ, ישלחו הון. בהון תירכש האדמה שעליה יוקמו בתים. החלקות יעובדו על ידי פועלים שיחיו בחווה. כשהכול יהיה מוכן והמשק יתחיל להניב הכנסות רק אז יבואו בעלי ההון וייהפכו למתיישבים במקום. האחוזה הראשונה הייתה פוריה שהוקמה על ידי חברת "אחוזת סנט לואיס", בדוגמת "אחוזת סנט לואיס", הוקמו למעלה מעשרים חברות כאלה. שיקגו בשרונה, לונדון בכרכור, ביאליסטוק בכפר אוריה. "אחוזת מוסקבה" הקימה את מגדל ורוחמה שהוקמה על ידי אגודת "שארית ישראל" ממוסקבה ועוד. חברות אלו היו להם מטרה אחת נעלה התיישבות בארץ-ישראל. כדי להבין מה הניע את שמעון גולדמן להקים את רעיון האחוזות יש לחזור אחורה

בני יהודה ברמת הגולן

הסיפור מתחיל בסמטאות האבן הצרות של צפת. בין בתי האבן העתיקים, אחרי תפילת מנחה ולפני ערבית, מתכנסת חבורה של אברכים. פניהם חתומות, עיניהם מהורהרות. הם חשים אי נוחות גוברת נוכח מציאות חייהם כספי החלוקה המגיעים מחו"ל בטפטוף לא יציב, מחולקים לא לפי צורך אלא לפי קרבתם של הנמענים למנהיג העדה. הם חשים כי כך לא ניתן עוד לחיות. הם שואפים רק לעצמאות. לא עוד חיי תלות וציפייה למשלוחים מהגולה, אלא עמל כפיים, עיבוד אדמה, שורשים באדמת הקודש. ויש להם כבר תקדים מעורר השראה כמה מחבריהם הצליחו להיאחז בראש פינה. כך, בשנת 1884, שנתיים לאחר הקמת ראש פינה, הם מקימים את אגודת "בית יהודה" שלימים תיקרא "בני יהודה". בליבם חזון נועז: הקמת יישוב עברי ברמת הגולן הפראית. בראשם עומד הרב שמואל שולמן, אדם תקיף ואמיץ, המשיג רישיון לרכוש אדמות. בסוף 1885 הם עולים לרמת הגולן ומתיישבים מדרום לקוניטרה, סמוך לכפר רמסניה. אך כשהם מגלים כי האדמות לא יירשמו על שמם בטאבו נופלת רוחם והעסקה מתבטלת. ראוי להזכיר כאן את האיש שסייע להם להגשים את חלומם הראשוני: לורנס אוליפנט, עיתונאי, סופר בריטי וחובב ציון, שחלם להקים מדינה יהודית של ממש על רמת הגולן. לאחר כישלון ההתיישבות ברמסניה, רבים מחברי "בני יהודה" מאבדים תקווה ועוזבים. מתוך 52 משפחות, רק עשרים נותרות כעשרים ניצוצות עקשניים בלב מציאות קשה. הזדמנות חדשה מתגלה אפשרות לרכוש קרקע בכפר הערבי ביר א-שאקום שבדרום הגולן, סמוך למקום שבו שוכן כיום גבעת יואב.

בשנת 1887 הרכישה מושלמת. עשרים משפחות, 78 נפשות, מתייצבות מול רוח ההר והבדידות. הרוח החיה ביניהם הוא משה פלקיסזון, יהודי בעל נתינות אמריקאית ואיש מעשה, שהיה אף מועמד להתיישבות בגיא-אוני (לימים ראש פינה). כעבור שנה מגיעות חמש המשפחות הראשונות אל האדמה החדשה. הן בונות חושות עפר, חורשות את אדמתן, עמלות בשמש הלוהטת אך לא החזיקו מעמד. הכסף אזל, גיוסי התרומות כשלו, וזרם התמיכה פסק. גם לורנס אוליפנט, שתמך בתחילה בהתלהבות ואף סייע להם מעט, לא עמד בהבטחותיו להמשיך. לבסוף, בלב כבד, עוזבים כולם את המקום ושבים לצפת.

שנתיים עוברות, והאדמה שוממה ושותקת. אך ב-1890 הם מנסים שוב. הם חוסכים פרוטה לפרוטה מהכנסתם הדלה, מקימים חמישה בתי חימר צנועים, ועולים עשר משפחות בבת אחת. הם מעניקים למקום את השם הנכסף "בני יהודה". בעודם מהרהרים בעתידם, מגיעה הבשורה הקשה: לורנס אוליפנט מת (1888). התקווה הגדולה נקטעת באחת.

באותם ימים נשלח לארץ ד"ר חיים חיסין, איש ביל"ו ואחד ממקימי גדרה, בשליחות הירחון הרוסי "ווסחוד". תפקידו לתאר את מצב ההתיישבות. הוא ציפה למצב קשה, אך מה שראה הותיר אותו המום. וכך כתב: …"פעמים אחדות הזדמן לי לבקר את בני יהודה באשכום (א-שגום). אספר כאן על אחד הביקורים האלה. הייתי בדרום הגולן, ממזרח לים כנרת והיות שהיה יום שישי, החלטתי לסור בערוב היום לאשכום, כדי לבלות שם את השבת. בלוויית יהודי ששכרתי בצפת, פניתי היישר מערבה, אל אשכום, מקום שהיה לפי חשבוני במרחק עוד שעת רכיבה. רכבנו בשדות, בלא דרך סלולה, ודפקנו מאוד בסוסינו מפני שהשמש כבר שקעה. מלווי היה מודאג מאוד, כי כבר באה השבת והיה זה חטא לרכוב. אבל הוא נאלץ לבוא אתי, פן יישאר לבדו בערבה"..."תחת נוף דליל של שיזף קוצני, ישבו שמונה מאנשי 'בני יהודה', כל האוכלוסים הזמניים של אשכום, לפי ש'בני יהודה' גרים בעצם בצפת ובאים הנה רק לפי הצורך... ירדתי בקפיצה מעל סוסי. אחרי עשה כן גם איש צפת שליווני ותוך כדי כך העיף מבטים בוחנים לכל עבר. "מה אתה מחפש?", שאלתי. "איפה המושבה?" "הנה, זוהי המושבה", השבתי לו והצבעתי בידיי על השיזף הקוצני." ובהמשך כתב: "המצב העגום של אנשי אשכום היה ידוע לי היטב ואף על פי כן הייתה לי כהפתעה לא נעימה הדלות הזאת שלעומתה נראים אף חיי הבדווים כחיי מותרות. …למה, חשבתי, גודשים האנשים הללו בעצם את מנת כוסם, הגדושה בלאו הכי? אם אין בתים, האומנם הכרחי הדבר להשתרע תחת כיפת השמים, בלי כל מחסה מטל בלילה ומקרני השמש הלוהטת ביום… האם הכרח הוא לחיות על לחם חָרָר בלבד ואי אפשר לבשל גם איזה מרק דליל של תפוחי אדמה או אורז?… "

באותו זמן פרצה במחוז דמשק מגפת כולרה, והוטל הסגר כבד על כל הכפרים, כולל ביר אשאכום. עשרה חודשים ישבו המתיישבים בבדידות ובחוסר מעש, מנותקים מן העולם. כשתם ההסגר עזבו כולם ושבו לצפת.

שמועה מגיעה אליהם: אגודות מחו"ל מחפשות קרקעות להתיישבות בעבר הירדן המזרחי. שביב תקווה נדלק בהם. אך אז הם שומעים ששניים מבעלי הקרקעות הערבים בביר א-שאכום עומדים למכור את חלקתם לאיש פרסי (בהאי) עשיר. הם נחרדים שמא ייכנס גורם זר לכפר המשותף ליהודים ולערבים, ומחליטים לרכוש את הקרקע בעצמם. מחצית הסכום מתקבלת מאלמנתו של אוליפנט, והיתרה ניתנת בהתחייבות לשטר חוב.

בסוף 1894 יוצא משה פלקיסזון למסע גורלי לפריז ולונדון. בלונדון הוא פונה אל אגודת "חובבי ציון" ומתחנן: "אם סכום זה לא ישולם בעתיד הקרוב ביותר כל התשלום הראשון (ששולם למוכר ע"ח הקרקע) יאבד והקרקע תהיה שוב רכושם של המוסלמים... יש לי סמכות מחברי לנקוט בכל הצעדים האפשריים. לכן הנני מבקשכם לקבל את האגודה תחת חסותכם ולעזור לנו להשלים את רכישת הקרקע ולעבדה".

התשובה מתמהמהת ארבעה חודשים. לבסוף, בסוף 1895, מגיע ד"ר הלל יפה לביקור וכותב: "קיימת אפשרות להעביר את הקרקעות של "בני יהודה" על שם אגודת "חובבי ציון" בלונדון בתנאי שייבחר אדם שיש לו זכות לרכוש קרקעות בארץ-ישראל. זה בלתי-אפשרי ליהודי בעל נתינות רוסית וקשה ליהודי נתין אנגליה".

חובבי ציון מסכימים להלוות כסף בשלושה תנאים: שהכסף יוחזר לאורך השנים, שתהיה להם זכות וטו על מכירת הקרקע לבלתי-יהודים, ושהמושבה תנוהל בינתיים בידי נציגם בלונדון.

שמעון גולדמן נוטל את ההובלה

בראשית 1898 מגיע הנציג שמעון גולדמן. הוא פורע את החובות, משפץ את הבתים, בונה שניים חדשים, מקים חצר גדולה מוקפת חומת אבן ואורווה מעין חווה עברית קטנה בלב כפר ערבי. הוא עובד שם כל השבוע, וחוזר רק בסופי שבוע למשפחתו בצפת.

גולדמן בונה תכנית נועזת לביסוס 16 משפחות הכוללת בניית בתים, פיתוח ענפי חקלאות, רוקח, מורה, אפילו סירה לטבריה. אך אז מתרסקת התקווה: מצבה של אגודת "חובבי ציון" בלונדון מתערער, הכסף אינו מגיע, רעב וסכסוכים מכרסמים במושבה. בקיץ 1901 פרסם מכתב בעיתון "המגיד": "בכל מאמצי כֹחי השתדלתי להעמיד את האיכרים על הקרקע באופנים היותר טובים ונחוצים בארצנו כפי מעמד הישוב בימינו, דאגתי לצרכי איכריה המסתפקים במועט ואינם הולכים בגדולות, הקדשתי להם את כל כחתי, שִקעתי במושבה זו את כל הוני, התאבקתי עם כח הדוחף לאחור ולחמתי עם מכשולים רבים, שעמדו על דרכי ולא נלאתי נשוא את כל אשר נטל עלי לשאת ולסבול בתור מנהל [...]. אם לא יתעוררו נדיבי עמנו להקדיש בעבורה סכום כערך שנים עשר אלף פרנק, ואם לא תבא העזרה הדרושה עד חצי אלול הבע"ל [הבא עלינו לטובה] אז תתמוטט כלה ויבוא ח"ו כליון על מושבה עבריה [...] אחי! חושו נא לעזרת המושבה "בני יהודה," אל תנחוה לנפול נפילה, שלא תוסיף קום [...] הצל הצילו מושבה עברית מכליון חרוץ!! הכותב בלב דוי מ.ש. גולדמן מנהל מושבת "בני יהודה" אשר מעבר לים כנרת מזרחה"

אך הימים עברו, והחלום דעך. גולדמן מתפטר בעצב, מעביר את הניהול לדוד שוב ממייסדי ראש פינה שמטפל במושבה לזמן קצר בלבד. שש משפחות עוד מחזיקות מעמד עד מלחמת העולם הראשונה. בקיץ 1914 חמש מהן עוזבות, ונותרת רק משפחת חיים ברנשטיין. באביב 1920, בעת מאורעות הדמים, יוצא אחד מבני המשפחה לעבוד בשדה. ערבים מהכפר תוקפים ורוצחים אותו באכזריות, ורוצחים גם את האם פרומה. הבן שנותר ניצל בנס בעזרת שכניהם הערבים. כך בא הקץ על מושבת "בני יהודה". אך האדמה לא שכחה. ב-1937 קם בסמוך קיבוץ עין גב, וב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הוקם מושב גבעת יואב כיורשה. ולבסוף, ב-1972, קם על אדמות החלוצים הראשונים יישוב קהילתי חדש, הנושא בגאווה נחזור לגיבורינו שמעון גולדמן נולד בשם זלוטניק ב-1859 למשפחת חסידים בעיר פינסק בפולין. כבר בגיל 22 נדבק בחיידק הציוני והיה לראשוני תנועת "חיבת ציון" בעירו לימים נכדו, מוני (שמעון) דותן, כתב עליו: "עוד בנעוריו נתפס לאהבת הציונות, ולאו דווקא לציונות השמימית. הוא היה מאלה שתבעו הגשמה אישית ואף הגדיל ודרש כי ההגשמה האישית תהיה ביישובה של ארץ־ישראל ובעבודת האדמה." לאחר תקופה בהולנד עבר ללונדון, שם עסק בהוראה והצטרף מיד עם הגיעו לסניף מזרח לונדון של "חובבי ציון" הוא התבלט בהשפעתו, בחריצותו, בהתלהבותו וביכולתו לארגן את הצעירים היהודים שבעיר. אגודת "חובבי ציון" בלונדון מצאה בשמעון הצעיר איש בעל מרץ מסוגל למלא שליחות ציונית. ולכן נשלח לנהל את המושבה "בני יהודה"

כשלון ההתיישבות לא החליש את התלהבותו לרעיון הציוני. גולדמן עוזב את הארץ שבור לב בשנת 1902 ושב ללונדון אך לא ויתר על חלומו.

הקמת פוריה

בסוף 1908 הקים גולדמן את חברת אחוזת סנט לואיס. באוקטובר 1910 רכשה החברה מיק"א שטח מדרום לטבריה, המקום נקרא פוריה, במשמעות מלא פרי, בקיץ 1911 החלה המלאכה ניקוי השטח, בנייה ונטיעות. אליהו איזראליט מונה למנהל העבודה מטעם המשרד הארץ ישראלי, אהרן אהרנסון ומשה ברמן שימשו יועצים חקלאיים, ושמעון גולדמן עצמו פיקח בשטח. בתוך זמן קצר הוקמו בתי אבן למגורי פועלים, מטבח וחדר אוכל, רפת ודיר, מרחב עבודה לבהמות, ואף החלה בניית ביתו הפרטי של גולדמן, בית מידות מאבן בזלת מקומית. הוקמה חומת אבן סביב החצר, בחלקה הפנימי נבנו דירות צנועות עבור הפועלים. הוקמה ספרייה קטנה, נפתח בית ספר לילדים שהחזיק עד קיץ 1914, ולאחר מכן צעדו הילדים מדי יום ללמוד ביבנאל, הלוך ושוב חמישה קילומטרים.

עבודת הנטיעות התקדמה בקצב מרשים. ניטעו אלפי דונמים של שקדים וזיתים, ובמקומות אחדים גם גפנים. חלקם החל לשאת פרי כבר כשנתיים לאחר הרכבה. סביב המשק נבנתה קהילה חרוצה של פועלים, אנשי העלייה השנייה, בני היישוב הישן, עולים מתימן, וגם פועלים ערבים בתקופות שבהן היה מחסור בבעלי מקצוע יהודים בסיתות, בבנייה ובחפירת בורות. המתח סביב עקרון העבודה העברית היה מוחשי, התנהלו שביתות ומאבקים, ולבסוף הוחלט לצמצם העסקת פועלים ערבים ככל האפשר. השמירה הוטלה תחילה על מנחם פיזם מטבריה, ובהמשך על חברי אגודת השומר, שהחזיקו בפוריה בסיס פעילות אזורי. בתוך הבית הגדול של משפחת גולדמן דיברו אנגלית לצד עברית, אך רוח המקום הייתה עברית עובדת, מלאת תנועה. הבית אירח דמויות מפתח של היישוב. בשנת 1913 במסגרת "מסע המושבות", הידוע גם בשם "מסע הרבנים", שהוביל הרב קוק והרב יוסף חיים זוננפלד במסע זה עברו ב 26 ישובים בצפון הארץ, מסע שמטרתו הייתה לחזק את הקשר עם הקהילות החדשות. במסע זה הגיע הרב קוק לאחוזה בפוריה לאחר שהתפלל תפילת ערבית, סעודה כשרה, דברי פיוס וקרבה, הסתיים הערב בריקוד משותף בחצר האחוזה. אותה תמונה, רב מזדקף, כיפה ועקל בראשו, חרב נוי בידו, והחלוצים סביבו בשירה, נחרתה בזיכרון רבים. גם ביקורו של הברון רוטשילד בארץ סימן לפוריה רגע של גאווה, שיירת רוכבים עצרה לראות את המטעים החדשים ואת החצר המרובעת.

ואז הגיעה המלחמה. הכספים מחוץ לארץ התעכבו ולעיתים לא הגיעו כלל. בנק אפ"ק, שאצלו נלקחו הלוואות כנגד משכנתה על הקרקע, הודיע שלא יוכל להמשיך להזרים אשראי. חלק מן הפועלים לא קיבל שכר ועזב, ובמטעים צעירים כל איחור בעיבוד הופך מיד למחלה, לעשב שוטה, לעץ נחלש. מכת הארבה של 1915 הכהה שמיים והנחיתה נזק כבד. ובשקדים זוהתה מגפת קפנודיס השקד, הצבא העות'מאני החרים סוסים, ציוד, עגלות ואנשים לעבודות כפייה, ובנוסף ב־1919 נרשמה ירידה חדה במחירי השקדים באירופה, וגם כשהפרי נקצר ההכנסה לא כיסתה את ההוצאות.

שנותיו האחרונות והמורשת

במרץ 1918, והוא רק בן 49, נפטר. נכדו מוני כתב: "יש אומרים כי סבא נפל למשכב משברון לב ממנו לא קם... סיפרו במשפחה, כי לפני מותו ביקש שירימו אותו ממיטתו כדי שיוכל להשקיף, בפעם האחרונה, על בקעת יבנאל והכנרת." הוא נקבר על מצוק הצופה לכנרת, ורעייתו רחל נקברה שנה אחריו בהר הזיתים.

קברו של שמעון גולדמן וביתו בפוריה נותרו עדות לפרקים עצובים בקורות ההתיישבות, אך גם לחזון ציוני גדול ולמאמץ נועז של איש שהשקיע את כל הונו ואונו בבניין הארץ. כפי שכתב עליו השופט רוזנבלט מאמריקה לאחר מותו: "לא יכולנו שלא להעריץ את רצון הברזל הנחוש ואת האידיאלים שהניעו את שמעון גולדמן לשרוף מאחוריו את כל הגשרים ולהביא את משפחתו לחיות או למות עם עקרונותיו..."

אחוזת פוריה דעכה לאיטה. בניהם של גולדמן ניסו להחיותה, אך לבסוף עזבו. המאורעות של 1936 חיסלו את שארית המקום, ובית האבן של גולדמן נותר חרב ושומם. מוני דותן סיכם בהרצאה שנשא לימים: "וכך בא הקץ על חלומו של סבי, רק חורבותיו של בית האבן השרוף נותרו עומדים בשיממונם עד היום עדות אילמת לחזונו הגדול של סבי ולחיים שהיו בו פעם חיים מלאי תלאות ותקוות גדולות."