תמר אשל

שורשי המשפחה והמורשת

מסע בתולדות משפחתה של תמר אשל הוא מסע בין הנשים החזקות בעת החדשה בישראל. אמה, צילה פיינברג שוהם, הייתה חברת הנהלת ויצ"ו ויו"ר העמותה למעמד האישה. צילה היא אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג, מייסד מחתרת ניל"י, שריגלה לטובת הבריטים כנגד התורכים ששלטו בארץ. אבשלום נהרג בדרך למצרים, ובמקום בו נקבר צמח דקל מזרע של תמר שנשא בכיסו. בחבל ימי הוקמה לזכרו היאחזות הנח"ל 'דקלה', ולאחר הנסיגה מסיני הוקם בחבל שלום היישוב 'דקל'. כך גם היישוב אבשלום שנקרא על שמו. אחות סבתה של תמר הייתה סוניה בלקינד, רופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל. אחות אחרת של סבתה, אולגה חנקין, הייתה אשתו של רוכש האדמות יהושע חנקין ועל שמה נקראה גבעת אולגה.

הקשרים המשפחתיים של תמר אשל תרמו רבות להתפתחות המדינה. משפחתה כללה מייסדי ערים, מנהלי בנקים, מקימי מחתרות ועוד. כל מטען הגנים הזה התנקז לתמר אשל, וסיפורה לבדו יכול למלא כמה כרכים בארון הספרים.

לקראת החלטת החלוקה

ב-29 בנובמבר 1947 נערכה ההצבעה באו"ם על החלטה 181 - אחת מאבני הדרך החשובות להקמת המדינה - וזו הסתיימה ברוב. החלטה 181 הודיעה על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית.

תחילתו של התהליך הייתה כחצי שנה קודם לכן, בעצרת האו"ם ב-14 במאי 1947, בה הוחלט להקים ועדת חקירה שתמליץ לאו"ם על פתרון עתידי לבעיית ארץ ישראל – ועדת אונסקו"פ (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine), שהורכבה מאחד עשר נציגי מדינות חברות באו"ם. הוועדה ניהלה את ישיבתה הראשונה בירושלים ב-16 ביוני 1947, סיירה בארץ ובעבר הירדן, קיימה ישיבות וגבתה עדויות. ב-25 ביולי 1947 סיימה את משימתה וב-31 באוגוסט 1947 פרסמה את המלצותיה. מקום עבודת הוועדה היה בבניין ימק"א בירושלים, וחבריה התגוררו ופעלו גם במלון סלביה (כיום 'יד הרב ניסים'), 'בית קדימה' (כיום רחוב הרב ברלין 30) ובמלון 'יסמין האוס' (ברחוב חובבי ציון 21).

חשיבות הוועדה היתה ידועה ולכן היה צורך להשפיע על החלטותיה, מה שחייב מעקב הדוק אחר דיוניה, עמדות חבריה וסיוריהם בארץ. לוועדה זו נדרש גם כיסוי מודיעיני מורכב ומלא ולראשונה גובש מודל מקצועי ומתקדם למבצע מודיעיני שכלל הפעלת מגוון מקורות איסוף והערכת המידע בנפרד מאיסוף הידיעות. מטה המבצע הנחה את האיסוף, הפעיל מגוון מקורות, ניתח את החומר שהתקבל והעריך אותו. המודיעין הוזרם ישירות לצרכנים, בכירי המחלקה המדינית בסוכנות, וקציני הקישור לוועדת אונסקו"פ, אוברי איבן (אבא אבן) ודוד הורוביץ, שהעריכו את המידע לפי התמחותם – אבן בנושאים המדיניים והורוביץ בנושאים הכלכליים.

בין המקורות שהופעלו היו האזנות, רשתות מודיעים (נהגים, חדרניות ועוד), מפגשים אישיים, מעקבים וסיורים ואף איסוף קרעי טיוטות מסמכים ושחזורם. אל חברי הוועדה הוצמדו יוצאי המדינות מהן הם הגיעו ודוברי שפתם. חיים הרצוג, אז עורך דין ולימים נשיא המדינה, נענה לבקשת ראש הש"י, דוד שאלתיאל, לשמש כמתאם הראשי של הפעילות המודיעינית, על רקע ניסיונו כקצין מודיעין בריטי במלחמת העולם השנייה. תמר אשל שהיתה אז ראשת מחלקה מ' בש"י ירושלים, ריכזה והפעילה מטה מיוחד בחדרה שבדירתה של מוסיה לנגודסקי ברח' ההסתדרות 22 במרכז ירושלים, סמוך למלון עדן. לדירת המטה הגיעו מידי ובשעות קבועות ראשי צוותי האיסוף והעבירו לתמר את המידע שהושג, והיא עיבדה לתמונה שלמה.

לתמר וחיים הרצוג סייע צוות מומחים שכלל את בוריס גוריאל (ראש מחלקה מ' הארצית בש"י), יעקב אבנון, כרמלה רופין-ידין (מזכירת סניף ש"י בירושלים), נתנאל לורך, יצחק נבון (ראש הש"י הערבי בירושלים) ואחרים. הוקמה תשתית האזנה לטלפונים של חברי הוועדה במקום מגוריהם ב'בית קדימה'. נקבע כי ראש הוועדה הוא יעד ההאזנה הראשון וזו התרחבה תוך ימים. בקטמון הוקמה תחנת האזנה שניהלה צוות דוברי אנגלית במשך 24 שעות ביממה בניהולו של נחמן קרצ'מר. גם במלון 'סלביה' הותקנה מערכת מיקרופונים. אחד מהמיקרופונים התגלה על ידי אחד ממזכירי הוועדה, אך הוא ייחס זאת לבריטים. על סמך המידע שהתקבל, תכנן ד"ר חיים ויצמן את הפגישות עם חברי הוועדה ואף הצליח להשפיע על כמה מהם לאמץ את רעיון החלוקה ולתמוך בו.

"אני מוכרחה להגיד, יש לי הרבה סיפוק, כפי שאני אומרת, יש לי איזו מניה בהחלטה. היה לנו מרכז האזנה של כל הטלפונים שלהם. ניצלנו סטודנטים אמריקאים שהגיעו לארץ אחרי המלחמה והם עזרו לנו. היו לנו רשתות... אנחנו בדקנו. האם הנציג של אורוגוואי, אנריקה רודריגס פברגט, הוא בעדנו? על מה הם מתווכחים. עם מי הם נפגשים. מה הם אמרו. היו אוספים את הניירות... ובלילה מחברים את כל הניירות האלה לראות על מה הם כותבים. בכל בוקר בשמונה הייתי נפגשת עם חיים הרצוג שהיה המקשר בין המחלקה המדינית והאו"ם. והוא כבר ידע על מה הם מתווכחים. וזה מאוד עזר בקשרים איתם."

בין מחתרת ללונדון

זאת לא הייתה פעולת הריגול וההאזנה הראשונה של תמר. בשנת 1936, כשהייתה תמר בת 16, פרעו הערבים ביהודים. "הכנתי רימונים ופירקתי אקדחים. ככה זה היה בימים של מחסור בכוח אדם. היינו צייתניים. כשאמרו לנו לעשות משהו, עשינו. כשהיו שסירבו לתרום ל’כופר היישוב’, שלחו אותי לסמן בטוש בלתי מחיק על דלתות הסרבנים". בנוסף, שימשה כקשרית מורס ודגלים. את התפקיד הזה היא מילאה גם בעלייה על הקרקע של קיבוץ מעלה החמישה.

לפני מלחמת העולם השנייה, הייתה תמר בלונדון עיר הולדתה, לשם חזרה כדי להגשים את חלומה – לימודי אנטומולוגיה של הצמחים, "מתוך רצון לתרום לחקלאות בארץ". אך כשפרצה המלחמה, פנה אליה שאול אביגור מראשי ההגנה וביקש ממנה להפעיל תחנת אלחוט בלונדון, כמו בסרט מתח, הוסיף כי "זה תפקיד מסוכן ואם תיעצרי, נכחיש כל קשר אלייך". התחנה הייתה קצהו הלונדוני של עורק רדיו חד־כיווני שהוקם בין הארץ ('תחנת שרה' החשאית בקיבוץ גבת) לבין לונדון. התחנה שימשה להעברת הודעות מוצפנות בין מנהיגי היישוב בארץ והמחלקה המדינית של הסוכנות בלונדון, שכללו בין היתר מסרים סודיים לבן גוריון ולמשה שרת ששהו בעיר לעיתים קרובות. תמר הפכה ל'גדעונית' - כינוי למרגלת בעלת מומחיות. היא הפעילה את התחנה במשך כשלוש שנים, משנת 1939 ועד אפריל 1942. חלק מהזמן התחנה פעלה תחת 'הבליץ' הגרמני. "תפקידי היה לקלוט תשדורות מהארץ מדי ערב ב-11, לפענח אותן ולהעביר את המידע למחרת למי שצריך", סיפרה תמר. "המשכתי בכך גם כשהיה הבליץ של הפצצות הגרמנים על לונדון, שזרעו הרס וחורבן, ולא ירדתי למקלט. אם אתה שואל אם הייתי אמיצה, לא ידענו פחד באותם זמנים". בהמשך הצטרפה אליה שולמית ארלוזורוב, בתו של חיים ארלוזורוב. השתיים, בתנאים קשים ומסוכנים, עסקו בקליטה, פענוח הצופן והעברת החומר ליעדיו. מאוחר יותר, ב-1946, התברר שהבריטים האזינו לשידורים אלו ופענחו את חילופי המברקים של ההנהגה הציונית, כנראה באמצעות תחנת ההאזנה הבריטית בצריפין.

אך תפקיד זה לא סיפק את תמר: "למעשה, לא סיפק אותי להיות רק 'גדעונית'. במסגרת המשמר האזרחי שם, שפעל נגד התקפות אוויר, התנדבתי לעבוד במפעל של מקלחות ואמבטיות, שהוסב לייצר תאי מקלענים למטוסי 'ספיטפייר', ובו הייתי הבחורה היחידה שעבדה במתכת", סיפרה.

מהצבא הבריטי לאו״ם

ב-1942 תמר אשל התגייסה לצבא הבריטי ועברה במסגרתו למצרים. בדרך חשבה על דודה, אבשלום פיינברג, שנראה בפעם האחרונה כשהוא יוצא למצרים לפעולת מודיעין שממנה לא שב. במצרים גויסה לפעילות עם לוי אברהמי, שליח ארגון ההגנה במצרים. במהלך שירותה בצבא סייעה בהברחת אנשים לארץ, העברת נשק והקמת תחנת אלחוט וקשר. לאחר חזרתה לארץ, השתתפה בקורס 'גדעונים'. מעמדה כחיילת בריטית (ולא ארץ ישראלית) איפשר לה לפעול במסגרת הש"י במשימות מיוחדות, כמו העברת חומר לבן גוריון ולשרתוק בימי עוצר וסגר. דרישתו של מפקד הש"י, דוד שאלתיאל, להעברתה משירות הקשר של ההגנה לש"י המדיני, התקבלה ובמהלך 1947-1946 היתה אחראית על הש"י המדיני. פעולתה הבולטת של תמר אשל בתקופה זו הייתה מבצע המעקב אחר ועדת אונסקו"פ.

בגיל 27 שימשה תמר כקצינת הקישור של משלחת ההגנה לארה"ב בימי קבלת ההחלטה על החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. ב-1948 יצאה לאירופה כשליחת המוסד לעלייה ב' וניהלה את עלייה ד' במרסיי. בפעילות זו עסקה בין היתר בטיפול חזרתם לארץ של מעפילי 'אקסודוס' באמצעות תעודות ומסמכים מזויפים. עם קום המדינה עסקה בהעברת מתנדבי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) לישראל ואף נישאה לליונל שוורץ, מתנדב מדרום אפריקה, עמו הביאה לעולם את בתה. לאחר גירושיהם עזבה תמר את מסגרות הביטחון.

תמר אשל נולדה בקיץ 1920 בלונדון, בעת שהוריה שהו בעיר בשליחות ההנהלה הציונית. אמה הייתה צילה פיינברג, אחותו של אבשלום פיינברג, ממייסדי מחתרת ניל"י, ובתם של הביל"ויים ומייסדי חדרה, ישראל ופניה (בלקינד) פיינברג. סבה של תמר, אביה של צילה, זאב שוהם (וולף פינקלשטיין), היה מראשוני עורכי הדין בארץ וכיהן כמנהל מחלקת העלייה של ההנהלה הציונית העולמית בלונדון בשנים 1918–1924. מעט לפני סיום תפקידו תמר ואמה צילה חזרו לארץ ואביה הצטרף כמה חודשים מאוחר יותר. תחילה קבעו את ביתם בתל אביב ובהמשך עברו לחיפה. תמר התגייסה לשורות ההגנה כבר בגיל 14. היא למדה בריאלי בחיפה ולקחה על עצמה תפקידים ציבוריים: מדריכה בצופים, חברה בגדוד מגיני השפה העברית, בוועד להגנה על תוצרת הארץ, ובארגון 'תלמידים למען הקרן הקיימת'. בכיתה יא' עמדה בראש 'הוועד העליון של תלמידי בית הספר'.

לאחר שעזבה את מסגרות הביטחון בתחילת שנת 1951, הצטרפה למשרד החוץ, וכעבור ארבע שנים כבר מצאה את עצמה כחלק ממשלחת ישראל באו"ם, שם התמקדה בפעילות למען זכויות אדם. בשנת 1961 הפכה ליו"ר הוועדה למעמד האישה באו"ם ובמסגרת תפקידה נלחמה למען שיפור זכויות האישה ברחבי תבל. רק אז, כפי שהעידה, למדה על מצוקות הנשים בישראל. "אמי הייתה לוחמת מאוד אמיצה לזכויות האישה, ואני אף פעם לא הסכמתי איתה. אמרתי לה, 'אתן, הנשים, צריכות לעבוד בעולם עם הגברים ולהראות את כוחכן. לא התעניינתי בזה", סיפרה לימים בראיון. אולם כששירתה באו"ם, שינתה את דעתה: "באו אלי משלחות מארצות שונות לבקש את עזרתי בפתרון בעיות של מעמד האישה. התביישתי. אני עוזרת לאחרים ואינני יודעת דבר על מה שקורה בארץ. התחלתי להתעניין בחצר האחורית שלי ונבהלתי, ואז גם התחלתי להיות פעילה בנושא הזה", סיפרה. בהמשך, שירתה שבע פעמים במשלחת ישראל לעצרת האו"ם. "זאת הייתה עבודת פרך, בפרט ההתמודדויות עם נציגי מדינות ערב. אני כזה טיפוס, שאם מתקיפים את ישראל, אני מחזירה מנה כפולה ועל המקום", אמרה.

שנה לפני מינויה ליו"ר הוועדה למעמד האישה באו"ם, נישאה לבעלה השני, עובד משרד החוץ אריה אשל, שהיה קונסול ישראל בארגנטינה, הקונסול הכללי בווינה, שגריר ישראל באורוגוואי, סגן נציג משלחת ישראל באו"ם, קונסול כללי בניו יורק, ושגריר ישראל בברזיל ובקנדה. אריה הביא אתו את בתו מנישואיו הראשונים, והיא הפכה לבתה השנייה של תמר. באוקטובר 1968 הלך אריה אשל לעולמו ותמר חזרה לארץ.

ירושלים, נעמת והכנסת

אך לא אישה כתמר תשב בחוסר מעש. לבקשת טדי קולק, היא נרתמה למספר משימות לטובת העיר. בכל פעם עברה מתפקיד אחד לאחר, כולל יחסי ציבור ושימור אתרים היסטוריים – מהם יש רבים בעיר. היא גם עמדה בראש ועדת התרבות, הייתה ממונה על החינוך ועוד.

במקביל לפעילותה למען העיר ירושלים, עסקה תמר בנושא שהיה קרוב לליבה – קידום מעמד האישה. בשנת 1974 איחדה את שלוש שלוחות התנועה: 'מועצת הפועלות', 'ארגון אמהות עובדות' ו'התנועה העולמית' לארגון אחד: 'נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות'. "בעקבות פעילותי למען מעמד האישה, לחצו עלי שארוץ למועצת הפועלות.", סיפרה. "בבה אידלסון, שעמדה בראש הארגון יותר מ-40 שנה, אמרה - 'אני רוצה אותך לידי כדי לעצב אותך וכשארגיש שאת מוכנה, אעביר לך את השרביט'. 'בבה, לא מעצבים אותי', השבתי לה. 'אם תרצי, תוכלי לנסות אותי ואם לא אהיה טובה, תהיי רשאית לזרוק אותי". כשנכנסה לארגון בניגוד לבחירתה של אידלסון היא תיארה: "לא היה לי קל להזיז שם דברים לאחר שבבה שלטה בארגון בסגנון המאה ה-19. רציתי להפוך את הארגון לעכשווי ולמודרני ושידבר גם לנשים צעירות, מה גם שפועלות כבר כמעט לא היו". בתפקיד זה כיהנה עד שנת 1977, אז החליטה להשפיע על האירועים ממקום עם יותר כוח – מכנסת ישראל.

כשנשאלה מהיכן המחויבות לפעול למען החברה, סיפרה: "אצלנו במשפחה היה מין שיגעון כזה, שאדם צריך להתנדב ולתרום"... אי לכך, כבר בגיל 8 עבדתי בחנות פרחים וכל מה שהרווחתי, שמתי בקופסת קרן קיימת. הדוד של אמא היה יהושע חנקין, כך שחיינו את גאולת הקרקע 24 שעות ביממה. בגילי הצעיר דאז סירבתי לאכול תפוזים מהפרדס המשפחתי שלנו מפני שעבדו שם פועלים ערבים. בימים ההם ייבאו תפוחי עץ מחוץ לארץ. כשראיתי את אבא שלי הולך לנגוס באחד מהם, זה שיגע אותי. 'אבא, אתה לא יכול לאכול תוצרת חוץ', הזכרתי לו".

בשנת 1977 נבחרה לכנסת מטעם מפלגת המערך וכיהנה עד סוף שנת 1984 בכנסת התשיעית והעשירית. במסגרת תפקיד זה כיהנה גם כיו"ר ועדת המשנה לנשים מוכות והוועדה לתחום האנרגיה. היא יזמה את הקמת ועדת המשנה לתיקון החוק הפלילי בענייני אונס ויזמה שינוי ביחס המשטרה לאלימות משפחה. "נלחמתי כלביאה על העלאת אחוז הנשים בכנסת", היא מציינת, "אבל הרגשתי שם רע מאוד. לעומת חברות כנסת אחרות, שלכל אחת מהן היה פטרון, לא רציתי פטרון. לכן, מאוד חששו ממני ושמו לי רגליים בכל הזדמנות. על כן לא מפליא שאת עיקר המחמאות קיבלתי מספסלי האופוזיציה ומח"כים גברים. אף פעם לא מנשים, שביניהן הייתה קנאה רבה."

פעילותה בכנסת הבליטה את היושרה שלה ואת החירות שלקחה מבלי שראתה את עצמה מחויבת לדין התנועה. לדוגמה, ב-1981 התמרדה והצביעה עם הימין בעד חוק הגולן נגד המשמעת הסיעתית. "על הגולן להישאר בתחומי מדינת ישראל", אמרה והבהירה: "בהשקפותיי הייתי ונשארתי אקטיביסטית ביטחונית, שהיונים במפלגה התנגדו לה".

לאחר פרישתה מהחיים הפוליטיים המשיכה בפעילותה ההתנדבותית. החל מהוועדה הציבורית של בית החולים 'הדסה' ועד למועצה הלאומית ליהודי אתיופיה. היא גם הקימה את מקלט הנשים 'בית ציפורה'. בשנותיה האחרונות התגוררה אשל ב'נופי ירושלים' - בית דיור מוגן שמנוהל על ידי דייריו, והייתה ממייסדיו. היא נהגה ברכבה עד גיל 95 ובגיל 100 עדיין הייתה חדה ועוקצנית. כשנשאלה "עד מתי ביבי", השיבה: "כל עוד הוא שבוי מאז ימי 'הקלטת הלוהטת' בידי שרה, שהיא קצת פסיכופטית, הוא לא יוותר על השלטון".

ביום הולדתה ה-101, הביאו יו"ר הכנסת מיקי לוי ונציגות הנהלת הכנסת עוגה ומתנה מיוחדת לתמר: את הוונדר וומן שלנו בכנסת. תרומתך למדינה ולמאבק למען זכויות הנשים בארץ ובעולם לא יסולא בפז", ברך יו"ר הכנסת. תמר הנרגשת אמרה במעמד זה כי אף פעם לא רצתה להיות גיבורה והוסיפה: "חשוב לי לומר לכולם – תהיו מי שאתם ולא מי שרוצים שאתם תהיו".

ביולי 2022, ביום שבו מלאו לה 102 שנים, נפטרה תמר אשל.