אורד צ'רלס וינגייט

משפחת וינגייט ותחילת דרכו

מסורת המשפחה הסקוטית מספרת כי כפי ששמשון עקר את שערי עזה, כך עקר אחד מאבותיו של אורד צ'רלס וינגייט את שער המצודה ואיפשר את כיבושה. קרב זה העניק למשפחה את השם וינגייט (שער הניצחון) ואת הזכות לסמל המשפחתי. בין בני דודיו הידועים של אורד צ'רלס וינגייט היו מושל סודן סר רג'ינלד וינגייט ותומס אדוארד לורנס (הידוע בכינויו 'לורנס איש ערב'). אביו וסבו היו קציני צבא שהפכו למיסיונרים. התנ"ך היה ספר מוכר במשפחה וסבו אף דיבר עברית. אמו הייתה פרוטסטנטית אדוקה שעסקה בין היתר בתורת הקבלה והיא זו שנטעה בו את האהבה לארץ ישראל.

אורד צ'רלס וינגייט נולד ב-1903 בהודו, למרגלות ההימלאיה, לאב בן 51 ששירת בצבא קבע. אמו דאגה ללמדו מוסיקה, ציור, מתמטיקה, צרפתית, לטינית ויוונית, אבל ימי ראשון הוקדשו לתנ"ך, וכבר בגיל צעיר דקלם אורד פרקים שלמים. כשסיים האב את שירותו הצבאי חזרה המשפחה לאנגליה.

בגיל 18 הצטרף אורד וינגייט לאקדמיה הצבאית המלכותית באנגליה. בקיץ 1923 סיים בהצלחה את לימודיו והוצב לשרת בסמוך לסטונהנג'. בשנת 1927 הועלה לדרגת לוטננט ראשון ושנה אחר כך קודם לדרגת קפטן (סרן). באותה תקופה למד ערבית ובתום הלימודים (1925) נשלח אורד לשרת במצרים, שם חבר לשבטים הבדווים ולמד את הניבים והמנהגים הערביים. שלוש שנים אחר כך הגיע לסודן בסיוע קרוב משפחתו, סר רג'ינלד וינגייט ששירת כמושל המדינה, והוצב בגבול בו פעלו סוחרי עבדים. כך רכש את הניסיון בטיפול בכנופיות שהביאו לפיתוח 'הלוחמה הזעירה'.

באביב 1933 במהלך שייט מאלכסנדריה לקהיר הכיר את לורנה פטרסון. חיים וייצמן שפגש אותה סיפר כי היא "צעירה מאוד ויפה מאוד". רות דיין אמרה כי "גברים לא יכלו להסיר ממנה את מבטיהם". שנתיים אחרי אותו שייט נישאו באנגליה הנערה בת ה-18 והקצין בן ה-32.

המפגש עם ארץ ישראל

בספטמבר 1936 הגיע הזוג לארץ בפעם הראשונה. אורד קרא לה 'ארץ ישראל' ולא 'פלשתינה' כפי שקראו לה חבריו הקצינים. לורנה התאהבה בנופים עליהם קראה בתנ"ך ובאנשים המעריצים את בעלה. החלוצים שעבדו את אדמתם ונלחמו להקים את ארצם נראו בעיניה כהתגשמות הנבואה המקראית והיא הרגישה שותפה היסטורית להקמתה של מדינה בדרך. אורד האמין שעם ישראל הוא העם הנבחר ומשאת נפשו הייתה לעמוד בראש צבא ישראל במלחמת אחרית הימים. לארץ הגיע בתפקיד קצין מודיעין, למרות שהוכשר לתותחנים, והפך למעריץ של העם היהודי: "כאשר למדתי בבית הספר, התבוננו בי מגבוה והביאו אותי ליד כך שהרגשתי כי לא יוצלח אני, ובלתי רצוי בעולם. כאשר הגעתי לארץ ישראל, מצאתי שם אומה שלמה אשר התייחסו אליה באופן דומה במשך עשרות דורות, ובכל זאת, בסופו של דבר, לא הובסו בניה. הם מהווים כוח גדול בעולם והרי הם בונים את ארצם מחדש. חשתי כי אני שייך לעם כזה."

הימים היו ימי המרד הערבי ואורד עסק באיסוף מודיעין מהעיתונות הערבית והעברית ובניית מאגר מידע על הדמויות הבולטות בארץ. הוא נפגש עם בכירים בהנהגת הישוב, ביניהם חיים ויצמן, משה שרת, יוחנן רטנר, דוד הכהן, עמנואל וילנסקי, ראובן שילוח ואחרים. אורד, כציוני נלהב, הציע לוויצמן להקים צבא למדינה היהודית שתקום ובכירי הישוב נתנו לו את הכינוי 'הידיד'. באותה עת פגש לראשונה את אברהם עקביה שהיה צעיר מאורד ב-13 שנים. עקביה נולד בפולין ועלה ארצה בשנת 1924. ב-1938 הצטלבו דרכיהם והם הפכו לחברים טובים. עקביה היה יד ימינו של אורד ובכל המבצעים הגדולים היו יחד.

אורד הגיע למסקנה שהיהודים, ולא הערבים, הם בעלי בריתם הטבעיים של האנגלים באזור. הוא היה משוכנע שמדינה יהודית שתהיה חברה בחבר העמים הבריטי תהיה נכס אסטרטגי וכלכלי מרכזי. הייתה זו חשיבה מנוגדת לזרם הכללי שהיה פרו-ערבי. במכתב לבן דודו רג'ינלד הוא כתב: "נאמנותם של היהודים נתונה לאימפריה. היהודים הם אנשים העומדים בדיבורם, הם תמיד היו כאלה. למעשה זוהי תלונתם העיקרית של הנוצרים נגדם. ישנם 15,000,000 יהודים בעולם ופלשתינה תוכל לקלוט הרבה יותר ממיליון תוך שבע שנים. אין לך שמץ של מושג מה הם כבר עשו כאן. היית מתמלא פליאה למראה המדבר הפורח כמו שושנת חקלאות אינטנסיבית. בכל מקום אנרגיה, אמונה, יכולת וכושר המצאה כאלו שהעולם עוד לא ראה. ראיתי את היהודים בַּקבוצות. אני מבטיח לך שהם יהיו כוח לוחם טוב יותר מזה שלנו. עלינו רק לאמנו. הם יציידו אותו. פלשתינה חיונית לאימפריה שלנו האימפריה שלנו חיונית לאנגליה ואנגליה חיונית לשלום העולם."

פלגות הלילה המיוחדות

ביוני 1938 הקים וינגייט את 'פלגות הלילה המיוחדות' (לא 'פלוגות' שכן הן היו קטנות על פי התקן הבריטי), שהיו פלגות מעורבות של חיילים בריטים מיומנים ונוטרים יהודים חברי 'ההגנה'. החידוש בפלגות הלילה היה שימוש במודיעין, בתחבולות והתקפות פתע - מה שיזוהה בעתיד כ'לוחמה זעירה'. יש המגדירים אותו כ'אבי לוחמת הגרילה המודרנית'. משה דיין סיפר "שכל מה שידענו על צבא...למדנו בפלגות הלילה."

דוגמה יפה לתורה זו ניתן לראות בפעולה בטירת צבי שמתוארת על ידי בני המקום: "צעדנו אחריו בכיוון דרום-מערב, לכיוון המורדות המזרחיים של הרי השומרון. האנגלי הזה, שמעולם לא היה באזורנו, רץ קדימה בליל החשוך, כמו איילה שלוחה. כאילו חי כאן כל ימיו. כשהתרחקנו מן המשק, עצר. הורה להציב זקיפים, הושיב אותנו, והתחיל לדבר… בעברית. עברית איטית והססנית, אבל עברית! היינו מופתעים וגם נבוכים. האם יתכן שהגוי הבין מה שדיברנו עליו בינינו? האם יתכן שהוא יודע על הנשק הבלתי לגאלי? וכך אמר בערך: "אחרי הפסקה של אלפיים שנה, אתם הלילה יוצרים את הגרעין של צבא ישראל המתחדש…" ועוד כמה משפטים ברוח זאת. אחר כך המשיך בתדריך צבאי לפעולה: "אנחנו נציב מארב בדרך של מעבר הכנופיות מעבר הירדן לשומרון. צריך לתת למסתננים להתקרב עד מגע יד. ואז נתקע את הרובים בגופם, ונלחץ על ההדק". אכן, זה היה מעמד סוריאליסטי. עשרה יהודים ואנגלי אחד חודרים בלילה לאזור, שאפילו הצבא הבריטי האדיר לא העז להיכנס לתוכו."

פלגות הלילה פעלו רק כשנה וחצי אבל זכו להצלחה עצומה ופעולותיהן היכו גלים. אורד עצמו קודם בעקבות זאת לדרגת מייג'ור (רס"ן) והוענק לו העיטור 'צלב השירות המצוין' - העיטור השני בחשיבותו באימפריה הבריטית.

אורד חווה תקופות ממושכות של דיכאון. "התקפי זעם" הוא קרא להן. "אלוהים הוא טוב" היה המשפט שחזר עליו עד שנרגע. חלק מהמוזרויות שלו היו אכילת בצל חי, חליטת תה דרך הגרביים שלו וקבלת אורחים בעירום. אליהו אפשטיין סיפר שבהגיעו לבקר את אורד בירושלים הוא פתח את הדלת כשהוא עירום כביום היוולדו. ללא מילת הסבר או ניסיון התנצלות הוליך את אורחו לסלון, ישב מולו וניהל איתו שיחה ערנית. תחילה על ספרות פרסית, תחום התמחותו של אליהו, ואחר כך על ציונות, אהבתו הגדולה של וינגייט. כשהוליך לאחר כמה שעות את אורחו לדלת עדיין היה עירום לגמרי.

באוקטובר 1938 יצא אורד לחופשה בלונדון. את הזמן הוא ניצל לפגישות עם שר המושבות מלקולם מקדונלד וחבר הפרלמנט וינסטון צ'רצ'יל וניסה לעניין אותם במפעל הציוני ולדחוק את דרישות הערבים. פעולות אלו הרגיזו את מפקדיו הפרו-ערבים ובילקוט השירות שלו נכתב כך: "אורד וינגייט D.C.O [אות השירות המצוין]; חייל טוב, אבל במידה שהדברים אמורים בארץ ישראל, הריהו בבחינת סיכון בטחוני. אין לתת בו אמון. האינטרסים של היהודים חשובים בעיניו יותר מן האינטרסים של ארצו. אין להרשותו לבוא עוד פעם לארץ ישראל". אורד הודח מהפיקוד על 'פלגות הלילה' ובסופו של דבר הורחק מארץ ישראל.

חבש ויחידת גדעון

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הציע אורד להקים צבא יהודי בארץ ישראל אבל נשלח לאתיופיה, שם הקים יחידת גרילה בשם 'גדעון' (על שם השופט גדעון בן יואש). יחידה זו הורכבה מסודנים, אתיופים ומספר ותיקי 'ההגנה'. היחידה מנתה כ-1700 לוחמים. באותה העת כבר היה אברהם עקביה אזרח אבל אורד התעקש שהוא ימשיך להיות שלישו ושיעמוד לימינו. את קורות אותה המלחמה פרסם עקביה בספר 'עם וינגייט בחבש'. עקביה זכה להשתתף במצעד הניצחון בבירת אתיופיה אדיס אבבה במאי 1941. "צעדנו ברחובות העיר במצעד הניצחון הראשון של מלחמת העולם השנייה. אורד רכב בראש על סוס לבן ואחריו צעדתי... בראש פלוגה אתיופית". אורד עמד על כך שרופאים יהודים מארץ ישראל יטפלו בפצועים. בפסח ערך לחייליו היהודים ארוחת ליל סדר בתנאי שדה, ונשא בפניהם נאום ציוני מרגש.

עקביה לא רק תרגם מאנגלית לעברית הוא גם תרגם מצה"לית לעברית ופרסם מילון 'מילון למונחי הצבא' שכלל 6,000 מונחים ובהם 'דו"ח', 'מיקום', 'עדכני', 'לדווח', 'תדריך, ו'אילתור'.

תרומתו של עקביה לשחרור אתיופיה מהרודן מוסוליני זכה להערכה ובשנת 1966, כשבאתיופיה חגגו 25 שנים לשחרור, הוזמן עקביה על ידי הקיסר היילה סלאסי לקבל את אות הצטיינות של 'מסדר מנליק השני'. אורד, שהיה מוכן למות בלחימתו עבור אתיופיה, ראה את שירותו באתיופיה אמצעי לחזור לארץ ישראל בדרגה גבוהה יותר ובהשפעה חזקה בצבא.

בורמה והצ'ינדיטים

במקביל ללחימה באירופה התנהלה בדרום מזרח אסיה מלחמה בין יפן לסין עד שנת 1941. היפנים ניתקו את סין והדרך היחידה להעביר אספקה לסין הייתה דרך בורמה. ליפנים היה ברור כי כיבוש בורמה תפיל סופית את סין ותאפשר להם לדהור קדימה לעבר הודו, מה שעורר את דאגתם של הבריטים ששלטו אז בהודו. הבריטים חשבו שיוכלו בקלות להשתלט על בורמה אבל היפנים הקדימו אותם וכבשו את בורמה במאי אותה השנה. הבריטים חיפשו קצין שיוכל לחדור לבורמה ולדחוק ממנה את היפנים ואורד הציע את ניסיונו הרב בלוחמה זעירה. הוא הציע להחדיר לבורמה צוותים מיוחדים שיבצעו פעולות גרילה בשיטת 'פגע וברח'. ביוני 1942 הועלה אורד לדרגת בריגדיר גנרל ומונה לפקד על 'חטיבת הרגלים ההודית מס' 77' שנועדה לבצע את הפשיטות בבורמה. הפשיטה הראשונה הייתה בפברואר 1943 ונחלה הצלחה ופרסום אדיר. כוחותיו של אורד קיבלו את הכינוי 'צ'ינדיטים' על שם החיה המיתולוגית שחציה נשר וחציה אריה ושעל פי המסורת הבורמזית שמרה על הפגודות. אורד ייזכר כראשון שניצח את היפנים ביבשה.

אורד צ'רלס וינגייט הוזמן ללונדון על ידי ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל והופיע בוועידת קוויבק הצבאית באוגוסט 1943 בה הרצה על לחימת הגרילה. עם שובו להודו קודם לדרגת מייג'ור-גנרל אבל כוונותיו היו לחזור לארץ ישראל ולעבוד את האדמה עד שייקרא להוביל את הצבא היהודי לניצחון ולעצמאות.

לקראת נובמבר 1943 הודיעה לו רעייתו לורנה כי היא הרה. השמחה הייתה עצומה ואורד כתב לה: "אני מרגיש כרגע "עַ֥ל נַהֲר֨וֹת ׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃...׃ אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃ אחזור ונשוב לישראל להתראות בקרוב". אבל הם לא תראו... והם לא חזרו לישראל...

אורד חזר לבורמה. הפעם המשימה הייתה לתקוף את היפנים ולהקים מספר בסיסים. ההתקפה שבוצעה במרס 1944 הצליחה וחיבלה במאמצי היפנים לתקוף את הודו והצילה את סין מרעב.

ב-24 במרץ יצא אורד בטיסה לבקר בשלושה בסיסים שהוקמו בבורמה. המטוס שבו טס התרסק בדרכו חזרה להודו ועשרת נוסעיו נהרגו. גופתו של אורד לא נמצאה מעולם ורק הקסדה שלו אותרה בשטח.

בנאום בפרלמנט הבריטי אמר עליו צ'רצ'יל: "שמנו יהבנו על המפקד העליון, האדמירל לואי מאונטבטן, ועל עוזרו המבריק, מייג'ור ג'נרל וינגייט, אשר לדאבוננו פרﬠ את חובו של חייל. היה זה איש גאוני, אשר קרוב לוודאי יכול היה להיות איש של ייﬠוד. הוא הלך, נסתלק מאתנו, אולם רוחו שורה על קבוצות החדירה לטווח ארוך, ועומדת ביסוד כל אותם מבצעים מסובכים ונועזים באוויר וביבשה, המבוססים ﬠל תובלה אווירית וﬠל אספקה אווירית."

עם שחרור אתיופיה חזר אברהם עקביה לארץ ונשלח להילחם בנאצים במסגרת הבריגדה היהודית באיטליה, ושם כמפקד הוא כתב: "אחד האירועים המרגשים ביותר היה על אדמת איטליה, כאשר במסדר הגדוד הונף לראשונה בגלוי ובאישור הדגל הציוני... על אדמת אירופה הוא נתקל באודים של השואה... היהודים ראו את סמל המגן דוד על המכוניות וקפצו משמחה, עלו על המכוניות, תוך כדי נסיעתן, אמנם האיטית במכוון, ונישקו את הסמל וגם אותנו."

מעט אחרי שסיים את קורס הקצינים בצבא הבריטי נשא עקביה את רות לאישה והם הפכו להורים לשלושה בנים: גדעון-יוסף, אליהו ואורי-מיכאל. אורי צעיר הבנים שירת כמפקד פלוגת טנקים בגדוד 74 של חטיבה 188 בדרום הגולן ונפל במלחמת יום הכיפורים. עבור לחימתו ופיקודו בקרב שבו נהרג הוענק לו עיטור המופת.

אברהם עקביה זכה לאריכות ימים ובשנת 2014, שנה לאחר לכתה של אשתו בגיל 98, הלך לעולמו בהותירו אחריו ספרים, מילון ומורשת.

חודשיים לאחר שנהרג נולד לאורד צ'רלס וינגייט בן שלא זכה להכיר. בן גוריון כתב בזיכרונותיו: "שלחתי מברק ללורנה וינגייט, אלמנתו הטרייה של הידיד אורד וינגייט. היא ילדה את בנם הבכור והיחיד מעט אחרי נפילתו של אורד, וקראה לו אורד ג'ונתן. וכך הברקתי לה: "איחוליי הכנים לשנה חדשה ושמחה לך ולאורד הצעיר. אלפים מחבריו של אורד ברחבי העולם זוכרים אותך בחיבה עמוקה. מי ייתן ולתינוק תהיה תמונת אמת חיה של אביו הבלתי נשכח. דוד בן גוריון."

לורנה ממשיכה את המורשת

לורנה וינגייט עצמה, בדומה לבעלה, הפכה לציונית עם תחושת מחויבות לבניית הארץ. בהכנות לקראת ההצבעה באו"ם בסוף נובמבר 1947 היא שלחה מברק לקיסר אתיופיה היילה סלאסי והזכירה לו מה עשה בעלה עבורו ומה מחויבותו לבעלה ולעם היהודי שאירח אותו בירושלים כשברח מאתיופיה. סלאסי לא ענה. ביום ההצבעה נציג אתיופיה נמנע.

באותה שנה נסעה לורנה לצפון אמריקה ודיברה ברגש לפני יהודים ונוצרים על הצורך לסייע ליהודים ששרדו את הברוטאליות באירופה הנאצית. בקנדה היא דחקה בארגון הנשים של כנסיית סנט ג'יימס ללחוץ על ממשלת קנדה לבקש מבריטניה לקיים את הבטחתו של בלפור להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. היא הסבירה לקהל המרותק כי זהו אינטרס נוצרי לא פחות מאשר יהודי.

מיד עם הקמת המדינה ב-1948 הותקפה ישראל על ידי שישה צבאות ערב. לורנה, בת 31, הגיעה לארץ כדי לעמוד לצד העם היהודי בשעתו הקשה ביותר. כשנשאלה על ידי עיתונאי מדוע עזבה את הנוחות השלווה של ביתה באברדין שבסקוטלנד היא ענתה: "זה הרבה יותר קשה לחבר של אמת ושל ישראל לשבת בשקט סקוטלנד ולקרוא את הדברים הסוערים הקורים בארץ, מאשר להימצא כאן בחזית."

למדינה שזה עתה נולדה היה מחסור בנשק, בלוחמים ובקציני פיקוד. לורנה פנתה לידידה בן דונקלמן שהיה יהודי קנדי עשיר, ואמרה לו "אם בעלי היה חי הוא לא היה מקבל ממך תשובה שלילית, הוא היה מבקש שתלך ותתנדב ותתרום מהידע שלך". דונקלמן שהיה קצין קנדי מנוסה שהשתתף בפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה הבין את הרמז, התנדב ואף עזר בגיוס מתנדבים מחו"ל במסגרת מח"ל. לימים קיבל את הפיקוד על חטיבה 7 ושחרר חלקים מארץ ישראל.

התנ״ך של וינגייט

בהמשך הקרבות על הארץ שמעה לורנה על נצורי רמות נפתלי וניסתה לרומם את רוחם של המגינים הנצורים. מטרתה הייתה למסור להם את ספר התנ"ך של בעלה. לסיפור מסירתו של הספר הייחודי יש מספר גרסאות המוכיחות עד כמה הסיפור הפך לחלק מהאפוס של אותה עת. בגרסה אחת המתוארת בספר 'ראשונים לקרב' (גליה ירדני) מסופר כי כאשר הגיעה לורנה לרמות נפתלי המותקפת והסתבר כי לא ניתן להתקרב ולהפגיש אותה עם המגינים, הוציאה לורנה מארנקה ספר קטן. "זהו התנ"ך של בעלי אורד" אמרה. "בבקשה ממך, מסור את הספר לאנשים המגינים על רמות נפתלי!" היא כתבה מכתב קצר לחיילים והשאירה גם אותו לאורי יפה שהיה אחד המפקדים במקום. מאוחר יותר הוביל יפה כיתת חיילים שהגיעה למקום והשאיר להם את התנ"ך שנתן לנצורים את העידוד לו נזקקו להמשך הלחימה.

גרסה אחרת טוענת כי התנ"ך נזרק ממטוס אותו הטיס ישעיהו בודינובסקי. גרסה זו מובאת בסיפור של ירוחם כהן, בספרו 'לאור היום ובמחשך'.

הגרסה האחרונה טוענת כי התנ"ך נמסר לנשות הלוחמים שפונו ליסוד המעלה. התנ"ך עצמו עם מכתב ההקדשה נמצא כיום בבית שטורמן הנקרא על שם חיים שטורמן ידידו הטוב של וינגייט.

וזה דבר המכתב: "ללוחמי ימין אורד 7.5.1948 אורד וינגייט איתכם ברוחו, למרות שהוא עצמו איננו יכול להנהיג אתכם לקרב. אני שולחת לכם את התנ״ך שנשא איתו בכל מסעותיו, התנ"ך ממנו שאב את האמונה שהובילה אותו לניצחונותיו. יהיה נא הספר הזה אות ברית ביניכם ובינו בעת ניצחון או במפלה. עתה ולתמיד."

בעין חרוד, היכן שהייתה המפקדה של אורד בשיא הקרבות, נשאה לורנה וינגייט מילות עידוד: "ברצוני לומר לידידיי הערב כי במותו של וינגייט לא נסתיימה עבודתו למען הארץ הזאת אשר אהב. לא פסק מלעבוד ומלחשוב עליה ולמענה. במשך שנות המלחמה אשר קדמו למותו נלחם בשלוש מערכות עיקריות וניהל הרבה קרבות דיפלומטיים. בחבש, בבורמה, בלונדון ובקוויבק תמיד היו מטרותיו הגנת הארץ הזאת, הבטחת ניצחונה... הוא ידע לכבוש לבבות לרעיונותיו, למרות ההתנגדות הקשה והנוקשה ולהוכיח כי אמנם יש אפשרות לבצע את הפעולות אשר נראו דמיוניות לאנשי השגרה. הוא עבד על תכניותיו הנועזות. רשם וציין כל פרט ובכיבושיו המופלאים בחבש ובג'ונגל (בבורמה) חתר להוכיח כיצד יכולים מעטים להתגבר על רבים, כאשר הם מסגלים להם דרכי לחימה מסוימות. בפיתוח דרכי מלחמה נועזות של מעטים מול רבים היו תמיד מול עיניו מטרותיו של היישוב העברי בארץ. על כן הוריש לי, לפי הוראה מיוחדת, את כל רשימותיו על דרכי פעולתו בהיותו בטוח כי מידי יגיעו רשימותיו אלה המכילות חומר יקר להדרכת צבאנו. ובטוחה אני כי רוחו השורה בתוכנו יודעת כי היטבנו עשות. באתי אליכם כי לא יכולתי להימצא מחוץ לכם. איני יכולה לעזור לכם רק בכוחכם אתם להביא את הישועה".

מבצע הרכש וההנצחה

ימים ספורים לאחר מכן הייתה לורנה אמורה לחזור ללונדון אבל רגע לפני ששבה התבקשה לעוד שירות קטן במסגרת פעולות הרכש לצבא הצעיר. משימת הרכש הוטלה על לובה אליאב שהיה אמור לצאת לאיטליה. למרות הכרזת המדינה עדיין היו הבריטים בארץ ושמרו על הגבולות, ומשימתה של לורנה הייתה להבריח את אליאב לחו"ל. עמנואל וילנסקי, איש מפתח ב'הגנה' בחיפה שהיה חבר של הזוג וינגייט עוד מימים עברו, פנה אליה וביקש ממנה בקשה פשוטה, כפי שתיאר לובה אליאב: "רצינו כי תשב במטוס לידי ותנהג בי כאילו היינו ידידים וחברים משכבר הימים. אולי אפילו מימי ילדות ובחרות וכי ננהג זה בזו דרך חרות וחופשיות, כזוג ידידים או כזוג יונים..."

לורנה היפיפייה נענתה לבקשה. "יצאנו שנינו, לורנה ואני למחרת בבוקר במונית לשדה התעופה שליד 'שמן' בחיפה". ממשיך אליאב ומספר: "השדה היה שמור היטב על ידי יחידות של הצבא הבריטי. הדרך אליו הייתה חסומה במחסום משטרה וצנחני ה'כלניות', על כומתותיהם האדומות. עברנו את הביקורת כשלורנה משוחחת איתי כל הזמן באינטנסיביות רבה, אוחזת קלות בידי ונוהגת בי כבידיד נעוריה. השוטרים והפקידים הבריטיים נהגו בה, וכך גם בי, ביראת כבוד רבה ומתוך כבוד המגיע לה". בהמשך נחתו בניצה בצרפת. "שם נפרדתי בנשיקה קלה ובתודה עמוקה מלורנה, שהמשיכה ללונדון, ותפסתי מטוס אחר..." באותו מבצע רכש נשלחו ארצה ארבע אניות וספינות הטורפדו הראשונות.

המדינה כבר קמה ולורנה המשיכה בפעילות למען המדינה. בשנת 1953 הוקם מושב ניר עציון ובסמוך אליו הוקם כפר הנוער שנקרא על שמו של אורד צ'ארלס וינגייט. המימון להקמת כפר לזכרו של בעלה הגיע מתורמים יהודים ולא יהודים מבריטניה שלורנה גייסה לטובת העניין. לאחר שהכסף נאסף פנתה לורנה למשה קול חבר הנהלת הסוכנות היהודית ושאלה איפה כדאי להקים את כפר נוער שינציח שם בעלה. "האיש היה גיבור מלחמה" ענה לה קול, "ספוג יראת שמים, פסוקי התנ"ך היו כאברים הפנימיים בגופו. בכרמל קם ישוב המנציח את כפר עציון, קיבוץ שנוסד על ברכי האמונה באלוהי ישראל על ידי צעירים שחיו את השריפה שהשמידה את העם היהודי בגולה. הבחורים והבחורות שסיקלו את הרי יהודה מסלעי עולם, בנו בהר, למדו בו, לימדו בו את אצבעותיהם למלחמת מגן היו ספוגים אף הם פסוקים ופרקים וספרים של התנ"ך. הם הותקפו, לחמו, נפלו מות גיבורים. ניר עציון הוקמה על ידי השרידים הספורים של קרב הגבורה ההוא. אין כמקום ההוא עוד מקום בארץ להקים ישוב שינציח את אורד. אחוות זהויות היא."

בטקס חנוכת כפר הנוער, וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, שלח איגרת: "אני שמח מאד על שהכסף לבניית הכפר 'ימין אורד' נאסף בממלכה המאוחדת ושקם על הר הכרמל ציון לידידות שצריכה לקשר תמיד את בריטניה ואת ישראל." באותה שנה גם החלה הבנייה של 'מכון וינגייט' ליד נתניה - המכון הלאומי למצוינות בספורט.

הזיכרון שנשאר

אורד צ'רלס וינגייט, שהיה בן 41 במותו, לא ראה מעולם את בנו ג'ונתן ולא זכה לראות את תקומתה של המדינה היהודית שאליה כה השתוקק. מצבות לזכרו, ללא קבר, נמצאות בחלקת הקבורה של משפחת וינגייט בבית הקברות צ'ארלסטון בלונדון וכן בבית הקברות הלאומי ארלינגטון במדינת וירג'יניה.

כעבור שנים ספורות נישאה לורנה לחוואי סקוטי בשם ג'ון סמית' ולזוג נולדו בן ובת. בנה הבכור והיחידי מאורד, אורד ג'ונתן וינגייט, פנה אף הוא לקריירה צבאית.

לורנה וינגייט הלכה לעולמה בשנת 1991. אורד ג'ונתן וינגייט, הלך לעולמו בשנת 2000.

בנוסף לכפר הנוער ומכון וינגייט הונצח אורד צ'רלס וינגייט גם במוסד חינוכי במורדות הכרמל, ברחובות ברחבי הארץ אבל גם בשם של תינוקת שנולדה מעט אחרי מותו ונקראת על שמו – אורדית, בתו של עקיבא עצמון שהיה חבר ב'פלגות הלילה' והעריץ את מפקדו. עקיבא עצמון היה גם מפקד הגדנ״ע בראשית שנות ה-50. בין מפעליו היו הקמת חוות הגדנ״ע באר אורה, הקמת תזמורת הגדנ״ע, שתילת האקליפטוסים לאורך כבישי הארץ ועוד.