ריצ'ארד מיינרצהאגן נולד באנגליה ב-3 במרץ 1878 ואת ילדותו בילה בהמפשייר. בשל שמו המוזר הקניטו אותו חבריו ורמזו לכך שהוא יהודי גרמני, בעוד שמקורותיו היו דניים, וכך כתב: "וככל שאני יכול להתחקות אחר שורשי הדברים אין כל דם יהודי בעורקי ומעולם לא היה''. בין ידידי המשפחה היו הפילוסוף הרברט ספנסר וחוקר האבולוציה צ'ארלס דארווין והם שעודדו את ריצ'רד להתמסר למחקר עולם הטבע. מיינרצהאגן נעשה צפר נלהב ואף גילה ציפור שלימים נקראה על שמו. כשהתגייס למשמר הפרשים הלאומי נשלח לשרת בקניה, ושם ביער קאקאמגה גילה גולגולת ופיסות עור של חזיר היער הענק (Hylochoerus meinertzhageni) שגם הוא קרוי על שמו.
הטעיית התורכים בארץ ישראל
את עיקר פרסומו רכש מיינרצהאגן במלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה שלטו התורכים בארץ ישראל והבריטים החלו להיערך במצרים לכיבושה מידיהם. בפיקודו של גנרל ארצ'יבלד מארי חצו הבריטים את מדבר סיני, כבשו את רפיח ונערכו לקרב על כיבוש עזה. בשני הקרבות הראשונים נחלו הבריטים כישלונות שהביאו להחלפתו של גנרל ארצ'יבלד מארי בגנרל אדמונד אלנבי.
בשנת 1917 נשלח מיינרצהאגן למצרים על מנת ליטול לידיו את אגף המודיעין של הגנרל אלנבי. יומיים לאחר שהפליגה ספינתו למצרים היא נפגעה מטיל טורפדו של האויב. מיינרצהאגן וחבריו קפצו מהספינה הפגועה ושהו בים כחמש שעות בטרם נאספו על ידי משחתת יפנית. לאחר שהגיע לקהיר קיבל על עצמו את האחריות לאגף מודיעין השדה והוא נשלח לרכז את המודיעין הקדמי בגזרת דיר אל-בלח שבצפון סיני, אז תכנן אלנבי לתקוף את עזה בפעם השלישית.
מיינרצהאגן הגה תכנית הטעייה. לפי הצעתו הוכן תיק מסמכים שהוא עתיד היה 'לאבד' בקרבת קו החזית (מצודת פטיש שבמזרח אופקים של היום). התורכים שימצאו את התיק יבינו מתוכנו שהבריטים מתכוננים למערכה שלישית בעזה בעוד שלאמיתו של דבר יתקוף אלנבי את אויביו בבאר שבע. ''בזמן האחרון עסקתי בהכנת דמה פנקס של קצין מטה המכיל כל מיני שטויות על התוכניות והקשיים שלנו'', כתב אז ביומנו. ''היום הוצאתי אותו לשדה מצפון-מערב לבאר שבע במגמה להפילו בידי האויב מבלי לעורר חשד. לאחר שצלחתי את נחל עזה פניתי בכיוון צפון-מערב לעבר שריעה. רכבתי יפה וליד גרר מצאתי פטרול תורכי שפתח מיד במרדף. נמלטתי בחזרה מהלך מייל אחד לערך ואז הם חדלו ולכן נעצרתי. ירדתי מן הסוס ויריתי בהם ממרחק כ-600 יארד. זה הרגיז אותם יותר מדי והם חידשו מיד את המרדף, כשהם מרביצים כל הזמן אש בלתי-מזיקה. זאת הייתה שעת הכושר שלי, ובהתאמצי לעלות על הסוס ריפיתי מן התרמיל, משקפת השדה והמימייה שלי, ובעצם עשיתי הכול כדי לעוררם לחשוב שנפגעתי וברחתי כל עוד נפשי בי. בינתיים התקרבו במידה מספקת ואני עקרתי משם כשאני מפיל את התרמיל שבו היו הפנקס וכל מיני מפות, ארוחת הצהריים שלי וכו'. ראיתי אחד מהם נעצר ומרים את התרמיל והרובה. עד מהרה חמקתי מידיהם, מרוצה מאוד ממעשי ומהצלחת התרמית שלי. אם רק יפעלו על סמך מה שרשום בפנקס, הרי אנחנו עתידים לחולל גדולות."
למעט אלנבי ושלושה קצינים נוספים איש לא ידע על ההטעיה. מיד כששב לבסיס התייצב מיינרצהאגן במפקדת חטיבת הרוכבים המדברית, מסר דיווח על החפצים שאיבד וביקש לשגר פטרול במטרה להחזיר את התרמיל שאבד. ''כשחזרתי למפקדה הראשית'', סיפר בעליזות, ''התייצבתי אצל אלנבי שסיפר לי שקיבל שדר נזעם מחטיבת הרוכבים המדברית בו נתבקש שלא להעסיק 'קצינים צעירים וחסרי ניסיון שכאלה בסיורים' ושגרמתי נזק בל ישוער על ידי רשלנותי וסכלותי."
התורכים בלעו את הפיתיון. הם שינו את היערכותם, חיזקו את גזרת עזה והחלישו את הגנת האגף המזרחי. ולכן ב-31 באוקטובר 1917 הייתה הפתעתם גדולה כאשר כוחות אלנבי תקפו דווקא את באר-שבע, כבשו אותה והתקדמו לעזה שבסופו של דבר נכבשה אף היא. בין מסמכי השלל שנתגלו בעזה היה גם דו"ח חתום בידי הקולונל התורכי עלי פואד המספר כי ''פטרול שלנו לכד ב-10 באוקטובר מפות ומסמכים שהושארו על ידי קצין בכיר מהצבא הבריטי. חומר חשוב זה מאפשר לנו לעמוד על כל תכניותיו של האויב בגזרת עזה ולהזעיק תגבורות כדי למחוץ את התוקף האנגלי."
החל מחודש יולי 1917 החל מיינרצהאגן להגות את הרעיון הבא שלו: "להקהות את עוקצו של הצבא התורכי המחזיק בעזה ולסממו ביום שנפתח בהתקפה שלנו". החל מחודש אוגוסט החלו מטוסים בריטיים לטוס בקביעות עם שקיעת השמש מעל קווי התורכים ולהשליך אליהם חפיסות קטנות של סיגריות ובהן מעט דברי תעמולה. בחלוף ימים אחדים התרגלו התורכים לסיגריות שלהם ומיד לאחר שהסתלקו המטוסים היו החיילים יוצאים מחפירותיהם ואוספים את החפיסות. הדבר נמשך עד ל-5 בנובמבר. ביום זה הושלכו אלפי חפיסות וכל סיגריה הייתה ספוגה בכמות נדיבה ביותר של אופיום. "התוצאה הייתה", כתב מיינרצהאגן ביומנו, "שב-6 בנובמבר היה חלק גדול מן הצבא התורכי בשריעה ובעזה אחוז תרדמה ומטומטם. אחדים מן השבויים שנלקחו לא יכלו כמעט לדבר ובשום פנים לא היו מסוגלים להתנגדות."
אלנבי עצמו העריך מאוד את תרומתו של מיינרצהאגן לניצחונותיו ובחוות דעתו בשנת 1917 כתב על קצין המודיעין שלו: "קצין זה אחראי במידה רבה להצלחותיי בארץ ישראל."
הזדהות עם הציונות
ב-1910, בדיוק ביום הולדתו ה-32, ביקר מיינרצהאגן באודסה ושם היה עד לפוגרום שטבע בו רושם בל יימחה וקשר אותו קשר הדוק עוד יותר לרעיון הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, וכך כתב: "הזדעזעתי במידה שלא תאומן... מעולם לא הייתי מאמין שיכולת התנהגותם של בני-אדם יכולה להיות גרועה מזו של החיות הפראיות והאכזריות ביותר... עד הייתי לפוגרום בחוצותיה של אודסה... אני נרעש עד עמקי לבי מן המעשים הנוראים האלה וגמרתי אומר שבכל עת ובכל מקום שאוכל לעזור ליהודים אעשה כן כמיטב יכולתי. אין בלשון הבריטית מילה לתיאור התנהגות נתעבת ובהמית שכזאת."
כאשר הגיע למצרים יצר מיינרצהאגן לראשונה בחייו שיתוף פעולה הדוק עם יהודים. היו אלה אהרן אהרונסון וחבריו למחתרת ניל''י: ''...עד מהרה הכרתי לדעת את תבונתם וגבורתם... כולם מצוינים בבריאותם, ולגודל תימהוני בהירי שיער ותכולי עיניים. הם עבדו כצוות ומנהיגם היה אהרן אהרונסון. האיש המופלא הזה היה הסוכן הנועז והצנוע ביותר."
את חיים ויצמן שהיה אחד מידידיו הקרובים העריך במיוחד: "לעתים רחוקות הערצתי אדם יותר מכך... 'מעולם לא ראיתי התמסרות כזאת למטרה, החלטיות כזאת ואינטלקט עשיר שכזה מגולמים כולם בנשמה אחת. לעתים רחוקות היה אדם העוסק ברעיונות כה גדולים ישר וכן כל-כך."
ב-1919 הציע מיינרצהאגן לדיוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה דאז, להקים מדינה ריבונית יהודית בארץ ישראל. הוא פרסם ספר בשם 'יומן מזרח תיכוני' שבו הציע את גבולות המדינה היהודית שבשטחה ייכללו רמת הגולן, חלק מעבר הירדן המזרחי ורוב חצי האי סיני.
בשנת 1925 עזב ריצ'רד מיינרצהאגן את הצבא לאחר שמילא מספר תפקידים אצל לורד בלפור. יצר הנדודים הטבוע בו לא חדל והוא החל לסייר בארצות אסיה כדי ללקט ציפורים עבור אוסף בעלי החיים שלו. בשנת 1928 נהרגה אשתו בתאונת ירי בלתי מפוענחת ויש אף מי שטען כי רצח אותה.
בשנות השלושים ראה תחילה תקווה כלשהי בעלייתו של היטלר אך עד מהרה נואש ממנו. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה נכנס ללשכתו של היטלר כשהוא חמוש באקדח. הוא לא ירה בו אך לימים הטרידה אותו המחשבה אם בהריגתו היה מונע את המלחמה. כשהיטלר בירך אותו במועל יד וב-''הייל היטלר'' החזיר לו מיינרצהאגן המשועשע ב''הייל מיינרצהאגן". איש לא צחק... בתחילת מלחמת העולם השנייה גויס מחדש לצבא אך נפצע בזמן הנסיגה מדנקירק וישב בביתו עד תום הקרבות.
ב-23 באפריל 1948, כשהוא בן 70, נסע מיינרצהאגן לנופש והגיע בהפלגה לחיפה. באותו יום נערכו בעיר הקרבות המכריעים בין יהודים לערבים. מיינרצהאגן ראה כי הבריטים מזעיקים פלוגת חיילים מהספינה כדי להגן על האספקה הבריטית בנמל. הוא השיג מאחד החיילים מדים, רובה ו-200 כדורים, ירד לנמל והצטרף לכוחות ההגנה ואף הפליא לפגוע בלוחמים הערביים. לוחמי ההגנה לא ידעו בדיוק מיהו הישיש המשתתף בקרב לצדם אך ביצועיו לא הותירו ספק באשר ליכולתו ולכוונותיו. כשאזלה התחמושת התגלה מיינרצהאגן על ידי קצין בריטי והוא הוחזר לספינה. ''עליתי לסיפון, החזרתי את המדים שלי לידידי, ניקיתי את הרובה שלו ואחר-כך הזמנתי בקבוק גדול של שמפניה, שאותו שתינו יחד בתא שלו. בסך הכול היה לי יום נהדר."
ריצ'רד מיינרצהאגן האריך ימים דיו כדי לחזות לא רק בהקמת מדינת ישראל אלא גם בניצחונה במלחמת ששת הימים. ב-17 ביוני 1967 הלך לעולמו.
תגובות
עדיין אין תגובות.