אלכסנדר זייד

מילדות בסיביר עד ההנצחה

אלכסנדר נולד בסיביר בשנת 1886. אביו, יצחק אליהו, שעסק ביציקת מתכות בווילנה, הוגלה לסיביר למשך 25 שנים לאחר שהואשם בבית המשפט בפעילות מהפכנית. עוד בהיותו בווילנה נרצחו אשתו וילדיו בידי אחד הפועלים שעבד בבית היציקה שלו. לאחר שהתאלמן נשא יצחק אליהו לאישה את רבקה, אמו של אלכסנדר, שהייתה בת למשפחה סובוטניקית –משפחת רוסים נוצרים שהתגיירו, ואלכסנדר נולד חזק ועקשן, בעל תווי פנים חדים כשל איכר רוסי וכמותו אף גידל שפם לתפארת.

כשאלכסנדר היה בן ארבע נפטרה אמו ממחלה ואביו התחתן בשלישית. אשתו החדשה אימצה את אלכסנדר לבן והמשפחה חזרה לווילנה (כיום ליטא). כשהיה בן 15 התייתם מאביו וכראש המשפחה החדש האחראי לפרנסה החל לנהל את מפעל היציקה של אביו.

על הגבעה, לא הרחק מקבר שיח' אבריק, הסתופפו בחום יולי הכבד מאות מלווים. איכרי הגליל בכובעי חאקי, המושבניקים מהעמק בסרבלים כחולים, חברי 'אגודת השומרים', ונערים רבים שראו בו גיבור והיווה עבורם השראה. בין המלווים היו גם ראשי הישוב דאז: דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק בן צבי, מניה שוחט, דב הוז ואליהו גולומב. הם חלפו על פני הארון שהונח בחדר הגדול בבית, ולאחר מכן הלכו לחורשה שעל הגבעה לחלוק כבוד אחרון לאיש שהפך עוד בחייו סמל לאומץ, יושר, אהבת האדמה וגאווה לאומית.

בשנת 1901 יצא מיכאל הלפרין, עטור הזקן הגדול והעיניים היוקדות, מארץ ישראל לווילנה. הוא תיאר בפני צעירי וילנה המהופנטים את חלומותיו שהגבורה, העוז והקמת צבא של אמיצים בארץ ישראל היו תוכנם. מתוך חברי 'הפועל הצעיר' בחר הלפרין קבוצה של שלושים צעירים בעלי גוף וביניהם אלכסנדר זייד. בשבתות היו חברי הקבוצה יוצאים לאימונים גופניים ביערות אך גם למדו התגוננות והתקפה. כשסיימו את האימונים ישבו במעגל והלפרין היה מטיף להם לעזוב את מנהגי היהודים שבגלות, לשנות את הלבוש, התספורת והשפה ולעלות לארץ. אלכסנדר זייד, שהושפע מדבריו של מיכאל הלפרין, החליט לעלות לארץ ישראל.

שלוש עשרה שנים לאחר ההלוויה, על גבעות שיח' אבריק, התנוסס פסלו של אלכסנדר זייד רכוב על סוסתו וצופה על העמק אותו אהב ועליו שמר. למרגלות הפסל נערך טקס ואישה קטנה בשיער לבן אסוף ירתה מאקדחה באוויר ושאלה מי נקרא על שם אלכסנדר וחוגג בר מצווה כעת. "זו ציפורה זייד" התלחשו הנערים ועשרות מהם בחולצות כחולות קרבו אליה וקיבלו ממנה כשי את הספר 'אנשי בראשית' מאת אליעזר שמאלי המספר את אגדת אלכסנדר זייד. בסיום הטקס שרו הנערים את שירו של אלכסנדר פן 'על גבעות שיח' אבריק' - אֲדָמָה-אַדְמָתִי, / רַחוּמָה עַד-מוֹתִי, / רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ, / רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ. / אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם / שֶׁאָדַם וְנָדַם, / עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח' אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה!

העלייה לארץ והמפגש עם ציפורה

אלכסנדר זייד עלה ארצה לבדו בשנת 1904 והוא בן 18. מיד עם הגיעו נאסר מאחר שלא היו בידיו התעודות המתאימות. הוא השתחרר לאחר ששילם שוחד ועבר לעבוד ביקב בראשון לציון, שם פגש את ישראל שוחט. שוחט, כמו מיכאל הלפרין שחלם על עיצובו של הלוחם היהודי, ביקש להקים קבוצת שומרים יהודים שישמרו על המושבות העבריות. מראשון לציון עבר אלכסנדר לעבוד בשמירה בכרמי זיכרון יעקב יחד עם חברו יחזקאל חנקין משם עברו לעבוד בבן שמן בבית החרושת לסבון 'עתיד' שהוקם שם על ידי נחום וילבוש, אחיה של מניה שוחט. לאחר שעזבו את בן שמן עברו השניים לירושלים והכירו את בוריס שץ שייסד את בית-הספר לאמנות 'בצלאל', שם למדו סיתות ודיגמנו בעירום לסטודנטים. בירושלים הצטרף אלכסנדר לקומונה של יצחק בן צבי, שם פגש את רעייתו לעתיד ציפורה שהגיעה ארצה מווילנה יחד עם אחותה קיילה. לימים יכתוב ביומנו: "בערב ההרצאה הכרתי את ציפורה ונקשרתי אליה קשר של ידידות. לא העזתי לקוות שתישאר בארץ ישראל. היא הייתה בעד אוטונומיה יהודית בגולה. למחרת באו האחיות (ציפורה וקיילה) לבקר בדירתנו המשותפת בה גרה קבוצת הסתתים, טעמו מן 'הבעבלך' (שעועית) שלנו וחיינו מצאו חן בעיניהן... המחשבה על שיבתה לרוסיה ציערה את שנינו. לבסוף הכרענו, ארץ ישראל ואני - והיא החליטה להישאר". קיילה אחותה נישאה לישראל גלעדי.

על נקמת מותו של אלכסנדר זייד הוחלט לאחר שהובהר מעל כל צל של ספק שקאסם אל-טבאש הוא הרוצח. בשנת 1942 שלחה 'ההגנה' חולית לוחמים למאהל השבט לביצוע הנקמה. בראש החוליה עמד יצחק חנקין, בנו של יחזקאל חנקין, חברו הטוב של אלכסנדר זייד. כשהגיעו לאוהל, שאל חנקין בערבית רהוטה "מי זה קאסם אל-טבאש?" כשקאסם הרים את ידו שלף חנקין את אקדחו של אלכסנדר זייד, ירה בו והרגו.

בשמחה תורה של שנת 1907 התכנסו בחדרו של יצחק בן צבי ביפו ישראל שוחט, ישראל גלעדי, יחזקאל ניסנוב, יחזקאל חנקין, צבי בקר ואלכסנדר זייד והחליטו על הקמת ארגון 'בר גיורא' שמטרתו הייתה לקחת את האחריות לשמירה על הישובים היהודיים. הארגון חרת על דגלו את הסיסמה 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום'. חברי הארגון הצטרפו ל'קולקטיב' הראשון שהקימה מניה שוחט בסג'רה (אילניה). שנתיים לאחר מכן הקימו במסחה (כפר תבור) את 'השומר'. אלכסנדר זייד עסק בשמירה בכרכור ובסג'רה, ומשם עבר לשמור במלחמיה (מנחמיה), יבנאל, חדרה, רחובות וראשון-לציון. ב-1913 עבר לתל-עדס (תל-עדשים).

בין הקמת 'בר גיורא' ו'השומר' החל אלכסנדר זייד לכתוב יומן: "בפעם הראשונה מתחיל אני לכתוב את יומני. היומן נעשה לי צורך. רוצה אני לדון בו במחשבותיי, ברשמי היום. לרשום, ואי מתי בעתיד לעיין ברשימות האלה, ימי העבר... מתבייש אני אם מישהו יקרא ברשימות האלה, אך איזו בושה היא זאת איני מבין. ציפורה עובדת היום בכרם, ותביא לי כמובן ענבים". אלכסנדר זייד הרומנטיקן אהב את ציפורה אהבה עזה וראה בה את תאומת נפשו, חזקה ואמיצה, רוכבת סוסים מוכשרת ואשת מעשה. מצד שני ראה בה את היפוכו בהיותה יציבה ומעשית: "מתגעגע אני אל ציפורה. היא אינה מוסחת ממחשבותיי... פעמים רבות אני חולם חלומות שציפורה נפרדת ממני לעולם, עוזבת אותי, אני מתעורר בענות לבי, ולפחות לו יכולתי מיד לראות את יקירתי. האהבה היא הרגש העדין ביותר אצל האדם."

אחרי 15 שנות נישואין כתב: "ציפורה הופיעה כמו יונה, שמש מלטפת חמה, ללא מלה". אלכסנדר התגאה גם בחברותיה: "הבנות שלנו נחשבו אצל קראוזה הטובות ביותר, הן עבדו בכל העבודות, חרשו בשוורים... הן בעצמן, ברצונן ובמרצן כבשו להן דרך במקצוע החדש, יצאו מהמטבח המחניק לשדה, וראו את ההבדל בין העבודה הביתית לזו החופשית בשדה". בקטעים אחדים הוא חתם בשם א. משי (זייד ביידיש) ובמקומות אחרים כינה את עצמו אבו גיורא, כשם בנו בכורו שנקרא על שם ארגון 'בר גיורא'.

בר גיורא, השומר ותל חי

בשנת 1913, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוקם מושב תל עדשים לטובת חברי ארגון 'השומר'. הרעב התפשט בארץ ומחלוקת פרצה בין חברי הקבוצה. קבוצה אחת טענה כי תל עדשים צריך להיות בית השומרים לכולם, ולעומתה הקבוצה האחרת, שבראשה היו שמואל הפטר, חיים שטורמן ואחיותיו ואליעזר קרול, טענה כי המשק יוכל לכלכל רק את הפועלים הקבועים ולא יותר. אלכסנדר זייד התייצב לצד חברו וגיסו ישראל גלעדי וברוב של קול אחד התקבלה ההחלטה שהקבוצה של שמואל הפטר תעזוב את תל עדשים.

הקבוצה קיבלה הצעה לעלות לאדמות חמארה מדרום למטולה. "תמיד חלמנו על נקודת יישוב שתוקם במקום נישא ורם", כתב אז זייד ביומנו, "ועתה נוכל להגשים את חלומנו". גרעין זה הקים את הישוב בר גיורא. החיים בנקודה הצפונית היו קשים מאד. ישראל גלעדי פנה למוסדות בבקשה לתקציבים, לציוד ולעזרה, אך כשהותש וכוחותיו עזבו אותו נפטר. "אחרי מות גלעדי לא נשאר לי אפילו חבר קרוב אחד" כתב אלכסנדר בצער ביומנו. שמו של כפר בר גיורא שונה לכפר גלעדי.

כפר גלעדי התחלק לשלוש קבוצות משפחות: יוצאי 'השומר', אלמנות השומרים וצעירים חברי 'גדוד העבודה' שהצטרפו לישוב אחרי מאורעות תל חי. הצעירים הביאו איתם רוח אחרת. הם פרצו מוסכמות ולדברי אלכסנדר התרשלו בעבודה וחיו חיי אהבה חופשית. "שוחט מצא בשביל כפר גלעדי אינטליגנציה משלו, גימנזיסטים, מי שהיו קצינים תורכיים שיכורים, עצלנים כמעט כולם, יסוד מנוון. בכפר גלעדי הנהיגו פריצות ושוחט בעצמו תמך בהם בזה. חיי המשפחה בכפר גלעדי נהרסו כמעט לגמרי, החלו דרמות משפחתיות כאשר האבירים הגימנזיסטים גזלו מחבריהם את נשותיהם."

באותה עת הגיע לכפר גלעדי המורה הירושלמי אליעזר שמאלי וחי שם כשנתיים עד שהחלו המלחמות בין החברים והוא עזב. לימים זכה שמאלי בפרס מוסד ביאליק לספרות ילדים על ספרו 'אנשי בראשית' המתאר את קורות חייו של אלכסנדר זייד.

בקיבוץ כפר גלעדי החל לפעול גוף מחתרתי בשם 'הקיבוץ החשאי' שתמך ברוסיה והחל לארגן את הביטחון, ללא כל תיאום עם 'ההגנה'. שיטת החינוך המשותף, שכפר גלעדי היה מהראשונים לאמץ, לא הייתה לרוחו של אלכסנדר זייד והמשפחה 'נפלטה' מכפר גלעדי, הישוב אותו הקימו אלכסנדר וציפורה ונקרא על שם גיסם.

ב-1924 עברה המשפחה לתל חי. אלכסנדר זייד חרש, זרע וגידל זן מיוחד של שעורה נטולת קליפה (הידועה עד היום כ'שיבולת זייד'), אך גם שם לא מצא מרגוע. הישוב היה קטן ודל אמצעים וכפר גלעדי פעל לספח אותו. אלכסנדר זייד ניסה למנוע את האיחוד וכשניסו אנשי כפר גלעדי להשתלט עליו בכוח התפתחה קטטה אלימה בין זייד לחבריו מהעבר. לאחר שפנה לבן גוריון וביקש שיתערב למניעת האיחוד, הגיע האחרון לכפר גלעדי ופסק כי 'הקיבוץ החשאי' הוא ארגון מחתרתי וחברי הקיבוץ הוצאו מההסתדרות. כדי להרגיע את הרוחות נדרשה משפחת זייד לעזוב את תל חי. בגיל 40, כשהוא אב ל-4 ילדים, ולאחר 22 שנות שמירה ועבודה נותר אלכסנדר זייד חסר כל, ללא בית, רכוש וחברים.

באוגוסט 1926 עברה משפחת זייד לגור בצריף ליד חיפה ומשם הגיעה הישועה בדמות הצעה לחבור ל'הרועים' ולשמור על אדמות שיח' אבריק. אלכסנדר כתב ביומנו: "איני יודע אם תסכים ציפורה שנחיה עם הרועים, שוב בחושות ערביות, חושות כמו קודם בכרכור. מהתקרה תדיר מתפורר, בחורף לח, מלמעלה מטפטף, אין חלונות והכל מאובק ומעושן. בכל מקום חורים ובהם זבובונים שונים. מים אין במקום". שנים לא קלות עברו על המשפחה בגבעות שחוותה לא מעט התנכלויות מצד הבדווים, אבל כשהדברים החלו להסתדר ולהיכנס לשגרה הגיעה משלחת חברים מכפר גלעדי וביקשה שיחזרו. אלכסנדר סירב: "עד הרגע האחרון לא אשכח מה שלקחתם ממני, אך כעת, בחיי העם יש סכנות גדולות המרחפות עלינו, והאינטרסים הפרטיים שלנו הם אפס."

בית האבן וההנצחה

בשנת 1931 הסתיימה בניית בית האבן בשיח' אבריק, בניין בו מתגוררים חלק מבני המשפחה עד היום. בבנייתו השתתפו חברים מכל הארץ, לרבות 'חברה טראסק' מתל אביב, יוצאי 'השומר' ובניהם, סופרים ומשוררים. טקס חנוכת הבית היה אירוע רב משתתפים וזכה לפרסום גם בעיתונות. אלכסנדר פן כתב אז: "בית זה אינו אלא סמל הנשקף כדגל מעל הגבעה הזאת אל עבר הנוער החורג להעפיל... כאן נארג רעיון העבודה והכיבוש בחוטי היופי והחן של הטבע". לא הרחק מהבית גילה אלכסנדר זייד שרידים ארכיאולוגיים המעידים על ישוב יהודי ולא היה גבול לאושרו - הוא היה זה שפתח את חפירות בית שערים.

בעשרה ביולי 1938 חזרה סוסתו הנאמנה לבדה לבית המשפחה בשיח' אבריק, אז הבינו כי אסון גדול קרה. כששאלו ילדיה של ציפורה מה יעשו כעת ענתה: "נמשיך בדרכו של אבא, נישאר על הגבעה ולא נזוז ממנה."