אמוץ זהבי

עקרון ההכבדה

מאוחר יותר, בשנת 1930, הציע הביולוג האבולוציוני והגנטיקאי רונלד פישר הסבר נוסף תחת הכותרת ברירת נתיב מפלט - Runaway Selection. פישר טען כי הכל החל כתכונה שהעידה במקור על איכות גנטית, אך עם הזמן היא הפכה ל'אופנה' אבולוציונית שחייבים לעקוב אחריה. לפי היגיון זה, נקבה שתבחר בזכר 'יפה' תבטיח לעצמה בנים 'יפים', שגם הם ייבחרו על ידי הנקבות בדור הבא, ובכך תבטיח את הפצת הגנים שלה הלאה.

שני ההסברים הללו שלטו בכיפה במשך כ-45 שנים, עד שבשנת 1975 פרסם פרופ' אמוץ זהבי מאמר פורץ דרך ובו הציע פתרון שונה לחלוטין: עקרון ההכבדה - The Handicap Principleשנחשב לאחד המבריקים והמשפיעים ביותר בביולוגיה המודרנית, וכדי להבין אותו באופן הפשוט ביותר, ניתן להתייחס אליו כאל 'מבחן האמינות של הטבע'.

בעולם החי, לכל פרט יש אינטרס להיראות חזק, בריא ומרשים יותר ממה שהוא באמת (כדי למשוך נקבות או להרתיע טורפים). אם כל מה שנדרש כדי להיראות חזק היה 'להגיד' את זה או לעשות תנועה פשוטה, כולם היו מרמים, ואף אחד לא היה מאמין לאף אחד. זהבי טען שכדי שסימן (אות) יהיה אמין, הוא חייב להיות 'עכבה', כלומר משהו שמכביד על בעל החיים ומסכן אותו. ההיגיון הוא כזה: רק מי שבאמת חזק, יכול להרשות לעצמו לסחוב משקל כזה ועדיין לשרוד.

ונחזור לדוגמת זנב הטווס: הזנב הוא כבד, מסורבל, דורש המון אנרגיה כדי לגדל אותו והוא מקשה על הבריחה מטורפים. כשטווס מציג זנב מפואר הוא בעצם אומר לנקבה: "תראי כמה אני חזק למרות המשא הכבד הזה על הגב שלי, אף שועל לא הצליח לתפוס אותי. זה מוכיח שיש לי גנים מעולים."

ומה אצלנו בני האדם? תחשבו על מכונית פרארי. מבחינה פרקטית, היא לא יעילה: היא יקרה מאוד לתחזוקה, הביטוח בשמיים ואין תשתית לנהוג בה מהר. אבל זה בדיוק העניין: רק מי שיש לו עודף כסף (החוסן הכלכלי) יכול להרשות לעצמו לבזבז אותו על רכב כזה. הפרארי היא העכבה שמוכיחה שהאדם באמת עשיר, כי מי שמתחזה לעשיר לא יוכל לעמוד בעלויות שלה לאורך זמן. לפי זהבי, בטבע (ובחיים) האמינות נובעת מהמחיר שאתה משלם. אם זה לא עולה לך כלום כנראה שזה לא אומר עליך הרבה.

עקרון זה הסביר תופעות אחרות, מעבר לזנב הטווס וקרני היעל שהן מעבר למסר בן זכרים לנקבות, דוגמת ההתנהגות של הצבאים לנוכח טורף. ברגע שמתגלה טורף על ידי אחד מחברי הלהקה, חלק מהפרטים מתחיל לנתר ברגליים ישרות ונראה שהם נורים מהאדמה בכוח עצום. ההסבר היה כי ניתורים אלו נועדו להזהיר את העדר מפני הטורף. לפרופ' זהבי פירוש אחר שנגזר מעקרון ההכבדה שלו. לשיטתו מטרת הניתורים נועדה להעביר לטורף מסר בוטה ברוח זו: גיליתי אותך ואינני פוחד ממך. מניתוריי הגבוהים אתה למד על ערנותי ועל יכולת הקפיצה שלי. מוטב לך אפוא לבחור קרבן אחר, חלש ונרפה ממני.

עקרון ההכבדה נדחה על ידי הקהילה המדעית, עד שהחוקר אלן גרייפן פרסם בשנת 1989 מאמר תחת הכותרת 'אותות ביולוגיים כעכבות (Biological Signals as Handicaps), ובו הוכיח שעקרון ההכבדה הוא אסטרטגיה יציבה מבחינה אבולוציונית. כיום רוב החוקרים מכירים בעיקרון זה ומנסים להסביר באמצעותו חלק מהתופעות של תקשורת בן בעלי חיים.

הילד שצפה בציפורים

"אינני זוכר את עצמי בלי ציפורים. אמי נהגה להגיד שצפיתי בהן עוד לפני שלמדתי ללכת או לדבר. נולדתי ב-14 באוגוסט 1928 בפתח תקווה... סבי היה בין המתיישבים הראשונים במקום. בהיותי ילד נפרשו מרחבים של שדות ופרדסים בין הבתים, ונהגתי לצאת השכם בבוקר לצפות בציפורים לפני שהלכתי לבית הספר. לא הכרתי שום אדם אחר שהתעניין בציפורים או הכיר מינים כלשהם, פרט לשכיחים ביותר, ולא היו אז בנמצא מגדירים מאוירים, שיכולתי ללמוד מהם, לזהות ולהבחין בין המינים. אהבתי לצפות בציפורים, מצאתי את קניהן, הכרתי את קולותיהן והענקתי להן שמות משלי." כך פותח אמוץ את הביוגרפיה שלו וממשיך וכותב על מי שישפיע על עתידו: "בשנת,1940 כאשר מלאו לי 12 שנה, פגשתי בד"ר היינריך מנדלסון. הוא ניהל גן חיות קטן של המכון הביולוגי-פדגוגי בתל אביב. במכון ניתנה לי ההזדמנות ללמוד את שמותיהן הנכונים של הציפורים ולזהותן באמצעות אוסף הפוחלצים שהיה שם. יתרה מכך, זכיתי באדם שהתעניין בתצפיות שלי. ליוויתי את מנדלסון בשדה ושמעתי הרבה מהרצאותיו." בהמשך סיפר: "בשנת 1947 שכנע אותי מנדלסון ללמוד ביולוגיה, ולא חקלאות, באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא טען שאפשר להיות איכר בלי תואר אקדמי, אבל יהיה קשה להיות ביולוג עם תואר בחקלאות. הוא גם טען כי מכיוון שאין כמעט חוקרי ציפורים צעירים בארץ, אוכל לתרום יותר כחוקר ציפורים, מאשר כחקלאי אחד מיני רבים."

בין היתר, סיפק לנו אמוץ זהבי הסבר מרתק לתופעה המוכרת היטב בטבע, אך מעוררת בנו, הישראלים, רתיעה אינסטינקטיבית: תופעת 'הפראייר'. דוגמה מובהקת לכך היא הקוקייה - ציפור הנוהגת להטיל את ביציה בקניהן של ציפורים אחרות. הציפור המארחת מגדלת את גוזל הקוקייה כאילו היה בשרה מבשרה, בעוד שהפולש הצעיר, מיד עם בקיעתו, משליך מהקן את ביצי המארחת המקורית ומשמיד את צאצאיה.

במשך שנים רבות, נטייתם של חוקרים הייתה להניח שהציפור המארחת היא פשוט 'מטומטמת', וכי היא חסרה את התבונה להבחין בין גוזליה שלה לבין גוזל הקוקייה, שגדול מהם לעיתים פי שלושה. בראייה שטחית זו נראה כי הציפור הפונדקאית (דוגמת הנחליאלי) היא הפראיירית האולטימטיבית של הטבע: היא משקיעה את כל מרצה ומשאביה בגידול גוזל זר, בזמן ששושלתה הגנטית נמחקת.

אולם כאן בדיוק נכנס לתמונה הסברו המבריק של אמוץ זהבי. בניגוד לאמירה המפורסמת 'פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים', כאן הפונדקאים משלמים מחיר כבד מנשוא בחייהם ובעתיד הדור הבא שלהם. עובדה זו מעלה שאלה אבולוציונית נוקבת: כיצד ייתכן שהברירה הטבעית, בתהליך של מיליוני שנים, לא ציידה את הפונדקאי במנגנון זיהוי פשוט שיפסיק את הניצול האכזרי הזה?

הקוקייה והפונדקאי

"הפתרון הקלאסי של בעיית הקוקייה", משיב פרופ' זהבי, "מתבסס על ההנחה שהקוקייה מצליחה לרמות את הפונדקאי. העניין הוא שאני לא מאמין ברמאות ובהונאה בטבע כפתרון כללי. במיוחד לא לאור הקנס הגבוה שמשלם הפונדקאי המרומה."

זהבי טוען שאם הנזק מגיע ל-30% מהאוכלוסייה, זהו לחץ סלקציוני עצום. אם הפתרון היה רק 'להפסיק להיות פראייר' ולזהות את הרמאות הרי שהאבולוציה כבר מזמן הייתה דואגת לכך.

"בוא ניקח, למשל, אוכלוסייה של נחליאלים. כל מה שאני דורש ממוטציה כזאת שהיא תאפשר לנחליאלי להבחין בין הגוזלים שלו לאלה של הקוקייה. זה הכל. דרישה אלמנטרית ביותר... והנה, בכל הנוגע לקוקייה, הגדולה ממנו פי שלוש והמשמיעה קריאות קו-קו כמו שעון קוקייה, מאבד הנחליאלי את כושר הזיהוי. איך זה יתכן? האמנם הוא כל כך טיפש והקוקייה כל כך חכמה? לא. הדבר לא נראה לי... אני טוען שהרמאות בטבע היא תופעה שולית... חשוב יותר להסביר מדוע כדאי להיות ישר, כלומר אמין."

כדי להסביר מדוע הפונדקאי ממשיך בדרכו, זהבי מציע מודל אסטרטגי שמראה כי מי שמנסה לא לצאת פראייר עלול לשלם מחיר גבוה יותר.

נניח שפונדקאים חכמים מזהים את ביצת הקוקייה וזורקים אותה, ופונדקאים טיפשים (הפראיירים) מאפשרים לקוקייה להישאר. אם הקוקייה נוקטת בטקטיקה של נקמה כלומר, חוזרת ובודקת מה עלה בגורל הביצה שהותירה בקן הרי שהתמונה משתנה: ה'חכם' שזרק את הביצה מרוויח את הגאווה שלו, אבל הקוקייה הזועמת חוזרת וטורפת לו את כל הקן. התוצאה: אפס צאצאים. הפראייר שגידל את גוזל הקוקייה אמנם הפסיד את צאצאיו באותו קן, אבל הקוקייה אינה פוגעת בו מעבר לכך. בנוסף, בניסיון הנואש לא לצאת פראייר ולפתח מנגנון זיהוי, הפונדקאי עלול לטעות ולזרוק בטעות את הביצים של עצמו (אזעקת שווא). לפיכך, הברירה הטבעית מעדיפה את הטיפשים לכאורה, כי במערכת הזו המאבק ברמאות עולה יותר מהרמאות עצמה.

"למעשה", מדגיש פרופ' זהבי, "הקוקייה פועלת לפי עקרון המַאפְיָה. כלומר, היא מחסלת כל מי שמעז להתייצב נגדה ומסרב לקבל את חסותה". לפי זהבי, הפונדקאי אינו פראייר במובן המקובל אלא קורבן בשיטת ה'פרוטקשן'. הוא משלם מעשר לטורף כי אין לו אלטרנטיבה. "כל מי שיכול לנטוש את השכונות שבשליטת המאפיה, מפקיע את עצמו מחסותה". רק מי שיכול לברוח לאזור ללא קוקיות מפסיק לשלם את המחיר.

מהמדבר לחצבה

את האהבה למדבר ספג פרופ' זהבי כשהצטרף כעוזר במשלחתו של פרופסור בן תור, שערך סקר גיאולוגי של הנגב. וכך כתב בספרו: "בין השנים 1954-1949 בילינו מאות ימים בשדה. אמנם הפסדתי הרבה הרצאות והתנסויות במעבדה, אולם למדתי הרבה על המדבר והגיאולוגיה, על הצומח באזור ועל החי בו... בתקופה זו התאהבתי במדבר הפתוח."

בשנת 1950, לאחר ההחלטה על ייבוש אגם החולה, הצטרף פרופ' זהבי לצוות חוקרים שעסק בתצפיות על ציפורים. שנתיים לאחר מכן ליווה את הוועדה ששקלה להקים שמורת טבע במקום. וכפי שכתב: "לכן קמתי ותיארתי בפניהם את הקן של העיטם לבן-הזנב, שמצאתי באזור באותה שנה, את הגודל המרשים של הקן, ואת הדורס הגדול והיפה שעף כל בוקר לצוד דגים באגם. הדגשתי שיש צורך ב-4000 דונם לפחות של ביצה ואגם בשמורה, אחרת העוף המרשים ייעלם מהארץ". וממשיך ומספר: "פגשתי את יושב ראש הוועדה ברחוב. 'בוא, בחור' הוא קרא לי, 'בגללך החלטנו להקציב 4000 דונם לשמורה'. לפתע הבנתי שביכולתי להשפיע על החלטות לגבי איזו שמורת טבע תוקם ובאיזה גודל, ושאוכל להציל חלק מהאזור ומהציפורים." באותה שנה, יחד עם חברו עזריה אלון, הקים את החברה להגנת הטבע.

הביצות בחולה היו המצע לא רק להקמת השמורה הראשונה וההכרה בחשיבות הטבע, אלא גם המצע שבו הכיר את אבישג קדמן, סטודנטית לבוטניקה, (בתו של ליאו קדמן מומחה למטבעות ארץ ישראל וממקימי קיבוץ חפציבה בעמק יזרעאל, שחי עם אשתו גרטרוד ועם שולמית – שלישייה שדורשת פוסט נפרד). אבישג ואמוץ התאהבו והיא הפכה לשותפתו המלאה למסע: היא ליוותה אותו בשטח, בגידול הבנות בתוך סוסיתא ישנה בטיולים ברחבי הארץ, ובעיקר הייתה השותפה המדעית שסייעה לו, כפי שסיפר: "אשתי, אבישג זהבי, עזרה לי לפתח ולנסח את הרעיונות טוב יותר בספרנו ובמאמרים רבים, והיה לה חלק חשוב בעיצובם ובבירורם."

מעבר לפעילותו בהקמת החברה להגנת הטבע היה פרופ' זהבי שותף להעברת חוק שמירת הטבע ובין אלה שדחפו לייסד שני גופים נפרדים: האחד לגנים הלאומיים והאחר לשמירת טבע. הוא עצמו היה חבר כ-30 שנה בוועד של רשות הגנים הלאומיים. בשנת 1980 הוענק פרס ישראל לחברה להגנת הטבע ושלושת המזכירים הראשונים שלה: עזריה אלון, יואב שגיא ואמוץ זהבי על תרומתה של החברה להגנת הטבע וראשיה למדינת ישראל.

המעבדה החיה הגדולה ביותר של פרופ' זהבי הייתה בבית ספר שדה חצבה שבערבה. לאחר שהחברה להגנת הטבע איבדה את מרכזיותה הפכו בתי הספר שלה לאכסניות רגילות, וכשהחברה רצתה להיפטר מבית ספר שדה 'חצבה', זהבי משכן את ביתו כדי לממן את הצלת המקום וירד לערבה כדי לנהל אותו בעצמו. "כשהלכתי להקים את החברה להגנת הטבע האמנתי שאני עושה את זה למען ארץ ישראל והטבע שלה", הסביר זהבי. "רק אחרי שלמדתי על הזנבנים, הבנתי שזה גם נתן לי כבוד בחיים. זאת לא הסתכלות צינית על החיים."

פרופ' זהבי חקר את הזנבנים (ציפור קטנה אפורה) וגילה שהם אינם עוזרים זה לזה מתוך טוב-לב טהור או קרבה משפחתית בלבד, אלא שהם מתחרים על הזכות לעזור כדי לצבור 'יוקרה חברתית'. הוא ראה זנבנים בכירים תוקפים זנבנים נחותים שרק ניסו לשמור על הקבוצה כדי לקבל את הקרדיט לעצמם.

פרופ' אמוץ זהבי סיכם את חייו כמסע של עקשנות ואמונה בדרכו, גם כשעמיתיו בחו"ל דחו את רעיונותיו במשך עשרות שנים. עד יומו האחרון היה איש שטח שעם שחר יצא בלווית אבישג לצפות בזנבנים. "אנחנו מכירים אישית כל זנבן בשם... אנחנו מתאבלים כשהם עוזבים את העולם". עבודתו הותירה מורשת של אהבת טבע חסרת פשרות וגאווה מדעית ישראלית שהפכה לנכס צאן ברזל בעולם כולו. פרופ' אמוץ זהבי נפטר במאי 2017 בגיל 89, והובא למנוחות בבית העלמין של חצבה. אשתו אבישג נפטרה בשנת 2021, ונקברה לצידו. ועד היום כל זנבן לגבי הוא תזכורת למושא הערצתי אמוץ זהבי.