ג'ינו ברטלי

ג'ינו ברטלי והמרוצים הגדולים

ג'ינו ברטלי היה אחד מרוכבי האופניים הראשונים בהיסטוריה שניצחו בשתי התחרויות הקשות והיוקרתיות ביותר בענף. אחת מהן היא המרוץ הקבוצתי היוקרתי והמפורסם 'טור דה פראנס' – 5745 ק"מ שנמתחים על פני כ-3 שבועות, בנופיה עוצרי נשימה של צרפת. הרכיבה מתקיימת במסלולים של טיפוס קשה מאד וירידות מסוכנות, אך גם במסלולים מישוריים. מלבד התחרות של 'מי יגיעו ראשון', אז מוזנקים כל הרוכבים יחד, ישנם ימי רכיבה של 'מרוץ נגד השעון', אז מוזנקים הרוכבים אחד אחרי השני. המנצח בטור דה פראנס נחשב לרוכב הטוב ביותר בעולם.

התחרות השנייה בחשיבותה בעולם אחרי טור דה פראנס היא 'הג'ירו ד'איטליה'. הג'ירו נערך באיטליה מדי חודש מאי. 3 שבועות של רכיבה על פני 3500 ק"מ ב-21 מקטעים. מרוץ זה מורכב כמעט כולו מעליות בהרים וברכיבה כמעט רציפה.

ניצחון בשתי התחרויות האלו ברצף מקנה לרוכב מקום בפנתאון של גדולי הספורטאים. ג'ינו ברטלי קנה את עולמו לא רק בפנתאון הרכיבה אלא גם בזה של האנשים הטובים.

ב-1936 זכה ברטלי בג'ירו ד'איטליה וגם בג'ירו ד'לומברדיה. באותה שנה נהרג אחיו ג'וליו בתאונה בעת מרוץ אופניים, וברטלי היה על סף פרישה מהספורט. הוא שוכנע להישאר, ושנה לאחר מכן ניצח שוב קטע ב'ג'ירו ד'איטליה'. הוא לבש את החולצה הצהובה של הרוכב המוביל אך למחרת פרש מהמרוץ. הסיבה הרשמית הייתה פציעה, אך הסיבה האמיתית התגלתה שנים מאוחר יותר: הוא אולץ לפרוש משום שלא הקדיש את הניצחון באותו מקטע למשטר הפשיסטי. בשנת 1938 השתתף לראשונה בטור דה פראנס. כדי שיתמקד בטור דה פראנס, אסרה עליו התאחדות האופניים האיטלקית להשתתף באותה שנה גם בג'ירו ד'איטליה. בטור דה פראנס נקלע לפיגור אחרי שאחד מגלגליו קרס, אך הוא הצליח לסגור את הפער בדרך לזכייה ראשונה בטורניר היוקרתי. שנה לאחר מכן, כמחאה נגד השלטון הפשיסטי, מנעו הצרפתים את השתתפותם של האיטלקים בטור דה פראנס.

ג'ינו ברטלי נולד ביולי 1914, בדיוק בעת בה נכנסה אירופה לתוהו ובוהו של מלחמת העולם הראשונה, בעיירה קטנה ליד פירנצה למשפחת פועלים ענייה. ברטלי עתיד היה להפוך לא רק לאחד מגדולי הספורטאים בהיסטוריה, אלא גם למופת של אנושיות וגבורה. כילד, עבד בפרך חודשים ארוכים כדי לחסוך לאופניים הראשונים שלו. מה שהתחיל ככלי תחבורה לבית הספר הפך במהרה לתשוקה עזה. ברטלי התאמן בנחישות עילאית ובגיל 21 כבר היה ספורטאי מקצועי. הישגיו היו מדהימים: הוא זכה בשתי התחרויות הקשות והיוקרתיות ביותר בענף – הטור דה פראנס והג'ירו ד'איטליה. ניצחונותיו הפכו אותו לגיבור לאומי אך ברטלי היה עתיד להוכיח שגדולתו האמיתית נמצאת הרחק מעבר למסלולי המרוץ.

יהדות איטליה בצל הפשיזם

על קצה המגף של איטליה, בחצי האי סלנטו, נכתב פרק מרתק בסיפורה של יהדות אירופה. מקום זה, הקרוב ביותר לחופי ארץ ישראל, היה עד אילם לשני רגעים מכוננים בהיסטוריה היהודית – תחילתה של הגלות וכמעט סופה. לפני כאלפיים שנה, עיניהם הדומעות של אלפי שבויים יהודים נפלו על חופי סלנטו. הם הגיעו באוניותיו של טיטוס, לאחר חורבן בית המקדש, והיוו את הגרעין הראשון של קהילה יהודית עתיקת יומין באיטליה. קהילה זו, מהעתיקות באירופה, שרדה והתפתחה במשך אלפיים שנה, למרות מאבק מתמיד לשוויון זכויות.

רק ב-1848, בסרדיניה, החלו היהודים לטעום מפירות השוויון. תהליך זה הגיע לשיאו כעבור 22 שנים, כשכל יהודי איטליה זכו סוף סוף לשוויון זכויות מלא. פתיחות זו הובילה לפריצת דרך היסטורית: איטליה הפכה למדינה הראשונה באירופה שבה כיהנו שר מלחמה יהודי (ג'וזפה אוטולנגי 1903-1902), וראש ממשלה יהודי (לואיג'י לוצאטי 1911-1910). אך השמחה הייתה קצרת מועד. עלייתו של בניטו מוסוליני הביאה עמה גל אנטישמיות קשה. מ-1937 עד 1943 חוותה יהדות איטליה שנים של רדיפה ואפליה, ששיאן בגירושים ורצח המוני.

בשנת 1943, לאחר שמדינות הציר (גרמניה, איטליה ויפן) היו בדרך להפסד במלחמה, החליטה איטליה להדיח את מוסוליני, להיכנע ולהצטרף לבעלות הברית. כתוצאה מ'הבגידה' בגרמניה, החליט היטלר לפלוש לאיטליה וכבש את הצפון, בעוד דרום איטליה נשלט בידי בעלות הברית.

מספטמבר 1943 עד ינואר 1944, נשלחו לאושוויץ לפחות 3,110 יהודים מאיטליה. ידוע כי 2,224 מהם נספו בשואה. עוד 4,056 גורשו בין פברואר לדצמבר 1944 למזרח, וידוע כי 2,425 מהם נספו. כ-2,700 יהודים איטלקים הוגלו, ורובם נספו.

בתוך האפלה הזו זרח אורם של הפרטיזנים היהודים. כ-2,000 לוחמים יהודים הצטרפו לשורות ההתנגדות, אחוז גבוה פי תשעה מחלקם באוכלוסייה. דמויות מופת כמו דנטה אלמנסי, ליאו וליאני, מריו ז'קיה ואמיליו סרני הפכו לסמלים של אומץ והקרבה.

המחתרת באסיזי

על רקע זה בולטים מעשיו של ג'ינו ברטלי. הוא הצטרף למחתרת אסיזי שפעלה להציל יהודים מהנאצים. מחתרת זו הוקמה זמן קצר אחרי הכיבוש הגרמני בידי הבישוף של אסיזי, מונסיניור ג'וזפה פלסידו ניקוליני. כאן המקום לציין כי אסיזי היא עירו של פרנצ'סקו מבֶּרנרדונה – הוא פרנציסקוס הקדוש מאסיזי – מייסד המסדר הקתולי, המסדר הפרנציסקני. בארץ למעלה מ-30 כנסיות פרנציסקניות, בין המוכרות: כנסיית ההִשְׁתַּנוּת על הר תבור, כנסיית כל העמים, כנסיית דומינוס פלוויט, מנזר סן סימון, כנסיית הביקור בעין כרם, מנזר יוחנן בהרים בעין כרם, כנסיית המולד בבית לחם, וכנסיית פטרוס הקדוש ביפו. מטבע הדברים, אסיזי הפכה למקום מרכזי וחשוב עבור הכנסייה הקתולית. מונסיניור ג'וזפה פלסידו ניקוליני עמד בראש המבצע להצלת יהודים וארגן מקומות מסתור ב-26 המנזרים של העיר. הבישוף הרחיק לכת ואישר הסתרתם של יהודים במנזרים שאין בהם כל כניסה לזרים. בזכות ועדת הסיוע אותה הקים, הפכה אסיזי למקום מקלט עבור יהודים רבים ואחרים, שעברו דרך העיר, קיבלו ניירות מזויפים שאפשרו להם לשרוד במקומות אחרים.

בלי תעודות שכאלה לא ניתן היה להתאכסן בפנסיונים, לעבור בין מחסומי בדיקה ברחובות או לקבל מן הרשויות תלושי מזון. יהודים בפירנצה, עיר מגוריו של ברטלי, שניגשו לקבל את תלושי המזון בזהותם האמיתית, נעצרו במקום. התעודות המזויפות העניקו סיכוי לחיים. בלעדיהן, הסיכוי הזה שאף לאפס.

להכנת המסמכים חברה ועדת הסיוע לרשת שנוסדה על ידי הרב נתן קסוטו, בנו של משה דוד קסוטו, אשר הוזמן על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים לכהן כפרופסור למקרא. נתן, שהיה רופא עיניים, הקים רשת להכנת אותן תעודות. הכנת התעודות המזויפות נעשתה בשלבים. שלב ראשון היה השגת תעודות ריקות. בשלב הבא מילאו בתעודה הפרטים של המחזיק הפוטנציאלי והוטבעו חותמות. בשלב השלישי צולם בעל התעודה העתידי, ותמונתו הודבקה בתעודות. בשלב האחרון נמסרו התעודות לניצולים. בכל אחד מהשלבים נדרש שינוע של התעודות ממקום למקום, מה שסיכן הן את השליח והן את שאר אנשי המחתרת.

כאן נכנס ברטלי לתמונה. במסגרת אימוניו הספורטיביים, רכב ברטלי באומץ לב ותעוזה יוצאת דופן, וסיכן את חייו כשהוא רוכב מאות קילומטרים ברחבי איטליה על אופניו, ומגיע לכל מקום מבלי לעורר חשד. הוא ניצל את המוניטין שיצא לו וסמך על כך שהמשטרה המקומית לא תעז לעצור אותו. כאשר נודע על נוכחות פליטים במנזר מסוים, נהג ברטלי לצאת לכיוון המנזר במסגרת אימוניו, כשהוא לבוש בחולצה הנושאת את שמו, במטרה שהדבר יסייע לזהותו כרוכב הנודע. הוא אסף צילומים של הפליטים מהמנזרים והביא אותם למעבדה באסיזי לשם שילובם בתעודות זהות מזויפות, ובאופן דומה מסר את התעודות המוכנות לפליטים שבמנזרים, כל זאת, תחת עיניהן הפקוחות של המשטרה הפשיסטית, הגלויה והסמויה, והצבא הגרמני. המסמכים הוחבאו בשלדת האופניים, באוכף האופניים ובספר התפילות שנשא.

באותם הימים נחשבו הספורטאים באיטליה ללוחמים וזכו להערצה אדירה. אף אחד לא העלה על דעתו לחשוד באליל כמו ג'ינו ברטלי. מי שהצטרף לאותה מחתרת היה גם אליה דלה קוסטה, הארכיבישוף של פירנצה, שנתן את ההוראה לסייע בהצלת יהודים. דלה קוסטה, נוסף על משרתו הרמה בהיררכיה הכנסייתית, ערך את הנישואין של ברטלי, וברור כי לבקשה שלו היה משקל אדיר בעיני ברטלי.

בנוסף לסיכון הרב שג'ינו ברטלי לקח על עצמו במסעותיו ממנזר למנזר, מייחסים לו מעשי הצלה נוספים: הוא החביא במרתף ביתו את משפחת גולדנברג, הורים ושני ילדיהם, שהגיעו לאיטליה ממזרח אירופה. במקרה אחר כשקבוצות יהודים ניסו להימלט, נסע ברטלי לתחנות הרכבת, שם הסיח את דעתם של השומרים הנאצים שהתלהבו מהספורטאי המפורסם. בפעם אחת הוא נקרא לחקירה במפקדה של המשטרה הפשיסטית, בה בוצעו עינויים והוצאות להורג, והוזהר שלא לקיים קשר עם המחתרת. לאחר חקירה זו שלח ברטלי את בני משפחתו למחבוא והמשיך בפעולותיו במחתרת. הוא אף מסר מידע על משמרות הגרמנים לאורך דרך המילוט היחידה שנותרה לדרום, אך בסופו של דבר, נתפסו המבריחים שהשתמשו בה והדרך נסגרה. בעקבות דיווחיו החליטה המחתרת להפסיק את ניסיונות משלוח הפליטים לדרום המדינה.

מעריכים כי ג'ינו ברטלי הציל כ-800 יהודים במהלך המלחמה.

אחרי המלחמה וההכרה

אחרי המלחמה חזר ברטלי להתחרות, ואחרי מספר זכיות בטורנירים האיטלקים, הדהים את כולם כשעשור אחרי הזכייה בטור דה פראנס זכה שוב בטורניר היוקרתי. באחד הערבים קיבל שיחה גורלית. בשיחה נאמר לו כי נעשה ניסיון התנקשות בפלמירו טוליאטי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שנפצע קשה וכי איטליה עומדת על סף כאוס. ברטלי הבטיח כי יעשה הכול כדי לזכות ולעזור להרגעת המדינה. בסופו של דבר עמד ברטלי בהבטחתו לניצחון הירואי. הרוחות באיטליה נרגעו ורבים זוקפים זאת לזכות זכייתו של ברטלי. ב-1950, הייתה לו הזדמנות לזכות בטור דה פראנס, אך סכסוך בין האיטלקים לצרפתים הביא את ההתאחדות האיטלקית להכריח את רוכביה לפרוש.

ברטלי נפטר במאי 2000, ורק שלוש שנים לאחר פטירתו פורסמו מעשיו. כשנשאל במהלך חייו על מעשיו, סירב לשתף ורק ענה: "את הטוב יש לעשות, לא להגיד".

בשנת 2008 ערכו מספר רוכבי אופניים איטלקים, בהם פאולו בטיני, מאוריציו פונדריסט וכדורגלן העבר פבריציו רבאנלי, מסע אופניים מפירנצה לאסיזי – הדרך אותה עשה ברטלי על אופניו בזמן המלחמה, לציון פעולתו האמיצה להצלת פליטים. בסוף 2010 התפרסמה עדותו של ניצול שואה ישראלי, שעל פיה הוסתרה משפחתו במרתף 'וילה בנדינו' – ביתו של ברטלי בפירנצה, עד שחרור העיר על ידי בעלות הברית.

13 שנים לאחר מותו, לאחר עדויות של יהודים רבים שהציל אותם, העניק 'יד ושם' לג'ינו ברטלי את התואר 'חסיד אומות העולם'.

ב-2018 התקיים בשפלת יהודה מסע אופניים בשם 'Ride To Remember' לזכרו של ג'ינו ברטלי. לקטע הראשון בג'ירו ד'איטליה 2018, שנערך בירושלים, העניקו מארגני המרוץ את השם 'קטע ברטלי' (Tappa Bartali). הקטע הוקדש לפועלו ולזכרו, ובסיומו העניקה נכדתו של ברטלי פרס בדמות לוחית ציון למנצח הקטע, טום דימולן.

בזכות מעשיו, בשנת 2006, העניק לו קרלו אזליו צ'אמפי, נשיא איטליה, את מדליית הזהב עבור גבורה אזרחית. בהענקת המדליה אמר: "זו דוגמה נאצלת לגדלות רוח ההקרבה ולסולידריות אנושית."

בשנים האחרונות פועל בישראל ארגון 'ברטלי – נוער בתנועה'. מדובר למעשה בתנועת נוער על אופניים, שבהשראת סיפורו של ברטלי, משתמשת ברכיבת שטח ככלי להובלת שינוי חברתי. מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', פועל הארגון ביתר שאת גם למען הילדים המפונים מהעוטף ומהצפון, במטרה לסייע להם בזמנים הקשים.

ג'ינו ברטלי היה מאותם גיבורים שגבורתם יוצאת הדופן בוצעה בזמנים קשים, כנגד הזרם, ללא תמורה, ללא פרסום, תוך סיכון עצמי, באומץ לב ובצניעות.

"אבי רכב 700 אלף מייל בחייו, מה זה עוד כמה מיילים כדי להציל יהודים?" סיפר בנו אנדראה כשהגיע לביקור בארץ לקבל את התואר 'חסיד אומות העולם' שהוענק לאביו. עוד הוסיף וסיפר: "אני זוכר איך כשהייתי בן 20, אבא החליט לספר לי על כך... כל השנים הוא לא סיפר על מעשיו, אפילו לא לאמא. הוא היה אדם צנוע. גם כשהוא סיפר לי, הוא השביע אותי שלא אגלה. כנראה שאחרי שנים הוא לא רצה עוד לשמור את הדברים רק לעצמו."

ג'ינו ברטלי היה יותר מאשר אלוף ספורט. הוא היה מופת לאנושיות, לאומץ ולצניעות. מעשיו הטובים של ברטלי ממשיכים לגעת בנשמות רבות עד היום.

כשנשאל פעם על ההצלחה הספורטיבית, אמר: "מדליות ספורטיביות מוצמדות לחזה שלך, מעשים טובים נצמדים לנשמה שלך."