הדרך להשמדת יהודי הונגריה

ההתנקשות בחיי הארכידוכס האוסטרי, פרנץ פרדיננד, בשנת 1914 בסרייבו הניעה שרשרת אירועים שהובילו לחורבן עולמי. ממשלת אוסטרו-הונגריה ראתה בסרביה אחראית לרצח יורש העצר של הקיסר פרנץ יוזף, וחודש לאחר מכן הכריזה על פתיחת מלחמה שהפכה למלחמת עולם הרסנית שנמשכה 4 שנים, אך האוסטרים לא חזו כי בתום המלחמה האימפריה האוסטרו-הונגרית תקרוס לאחר 51 שנות שלטונו של בית הבסבורג. במהלך אותה מלחמה נהרגו כ-2 מיליון מחיילי הקיסרות ו-300,000 מאזרחיה. הקיסרות שקרסה נחלקה למספר מדינות כמו אוסטריה, הונגריה וצ'כוסלובקיה. שינויי הגבול הותירו מיעוטים גדולים של הונגרים ושל דוברי גרמנית, שהיו אזרחי אוסטריה, מחוץ לשטחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית. כך היה בחבל הסודטים סמוך לגבולה עם גרמניה, בו התגוררו בעיקר תושבים ממוצא גרמני. מצב זה נמשך עד מלחמת העולם השנייה, עם עלייתו של היטלר לשלטון. היטלר תכנן לחסל את צ'כוסלובקיה בטענה כי 3 מיליון הגרמנים שחיו בחבל זה חייבים להסתפח לגרמניה יחד עם כל חבל הסודטים. הוא פנה בתביעה לנשיא צ'כוסלובקיה וכשסורב איים לפתוח במלחמה.

האירופאים, מצולקי המלחמה, לא רצו מלחמה נוספת, ואמנם, בהסכם מינכן מספטמבר 1938 סופח חבל הסודטים לגרמניה, אך גם זה לא מנע את מלחמת העולם השנייה.

הונגריה נכבשה רק במרץ 1944, והיהודים, גם לאחר שנשללו זכויותיהם, לא השכילו להבין כי חייהם בסכנה עד כדי כך שהגברים שגויסו לעבודות כפיה טעו לחשוב כי הם חיוניים למערכת ולכן גורלם יהיה שונה מגורל היהודים במדינות האחרות שכבשה גרמניה.

במאי 1944 רוכזו כחצי מיליון יהודים בגטאות ובמחצית מאי כבר החלו המשלוחים למחנה ההשמדה אושוויץ. בתוך חודשיים נרצחו 77% מיהודי הונגריה ועד תחילת 1945 נרצחו הנותרים.

בית צ'יזמדיה כבית מסתור

בית צ'יזמדיה היה בית של נשים בלבד. מריה הייתה תופרת אלמנה גידלה לבדה את שלוש בנותיה: אירנה הבכורה, אולגה ומלבינה הצעירה בת 15, בעיירה קישטורוניה.

שש שנים קודם לכן, באוקטובר 1938 כשבעיירה כבר פעלו החוקים לשלילת זכויות היהודים, מריה קובץ' צ'יזמדיה, אלמנה אמיצה ואשת עקרונות, ארגנה עצומה עליה חתמו תושבי העיירה בקריאה לאפשר את פתיחת חנות הכלבו בבעלות משפחת שוורץ היהודית שנסגרה עם כניסת הגרמנים. בעקבות פעולה זו נאסרה מריה ל־10 ימים.

בתחילת שנת 1944 אולגה, שהיתה אז בת 22, עבדה בחנות בבעלות יהודית בעיירה שאטוראליאויהיי. כשנודע לארנו וואלר, בעל החנות, כי בידי הגסטאפו שבעיירה עצורה קבוצת יהודים שניסו לברוח דרך גבול סלובקיה, הוא סיפר לאולגה וזו מיד הגיעה לתחנת המשטרה בשעות הערב המאוחרות, ובעורמה הצליחה להיכנס לתא המעצר ולהביא להם מזון, ביגוד וכסף. היא מעולם לא ידעה מי הם ומה עלה בגורלם.

באפריל אותה שנה, לאחר הדחת ממשלת הונגריה וכינון ממשלה נאצית, נסגרו כל העסקים שהיו בבעלות יהודית. ארנו וואלר העביר את המפתחות לאולגה כדי שתשמור על החנות עד 'יעבור זעם'. אולגה עשתה מאמץ עצום להבריח את וואלר ואשתו אך הוא סרב להשאיר את בני משפחתו מאחור. ארנו וואלר נרצח באושוויץ. אשתו הצליחה לשרוד את המחנה ובתוך המלחמה עברה להתגורר בבית משפחת צ'יזמדיה עד שהיגרה לארצות הברית.

הפעם הראשונה שמלבינה נתקלה בעובדי הכפייה הייתה כששיחקה בחצר ביתה שגבל בבית הספר למסחר שהפך למחנה עבודה בו רוכזו 210 עובדים. מלבינה, אז בת 14, טיפסה על החומה והחלה לדבר עם גבר יהודי, שהיה הטבח במחנה. היא הציעה את עזרתה והוא ביקש ממנה לשלוח את מכתביו בדואר. מלבינה סיפרה לאולגה על המפגש עם "האנשים המשונים", כפי שכינתה אותם. כשאולגה ואירנה הבינו כי מדובר ביהודים התגייסה כל המשפחה לסייע להם. דרך אותה חומה שהפרידה בין חצר המשפחה למחנה העבירה המשפחה אוכל מבושל, מאפים ודברי מזון אחרים. בית המשפחה הפך לנקודת הקשר של האסירים עם העולם החיצון. בנות צ'יזמדיה היו הקשר בין עובדי הכפייה למשפחותיהם ואף עדכנו את האסירים על הנעשה בעולם. בחלק מהפעמים הצליחה המשפחה לרומם את מצב הרוח על ידי הברחת סיגריות ועיתונים. פעילותן של בנות המשפחה נמשכה כך עד כמעט סוף אוקטובר 1944,

עם הזמן, שלוש בנותיה של מריה התיידדו עם כמה מאנשי היחידה, מה שאפשר להן להשתמש בביתן לפגישות עם בני משפחה שבאו לבקר מרחוק, כפי שהעיד אחד היהודים שהצילו: "הבית שלהם היה הבית שלנו."

כשהצבא האדום התקרב למחנה היה ברור כי גורלם של האסירים יהיה הוצאה מידית להורג או צעדת מוות. חלק מהאסירים ביקשו מאולגה להסתתר בביתה, ולאלה שביקשו לברוח מצאה מקומות מסתור אצל בני משפחה אחרים וחברים באזור.

בסוף אותו חודש הסתירה המשפחה בביתה המשפחה 28 גברים במבצע שתוכנן מבעוד מועד. כל הפעולות התבצעו ממש מתחת לאפם של החיילים הנאצים ששרצו בעיירה, תוך סיכון חיי המשפחה.

ביום הבריחה, סמל ששירת במחנה וחשד באולגה, הגיע לבית המשפחה והודיע לה כי חסרים לו 30 אנשים וכי הוא ממליץ לה להודיע להם שכדאי שיחזרו למחנה. אולגה ענתה כי אין לה מושג על במה מדובר והציעה לו לאסוף גברים ברחוב.

אחד מאסירים, נפתלי (לדיסלב) שורני, סיפר איך אולגה הסיחה את דעתו של ז'נדרם ששמר על הרכבת עליה עמד לעלות, עד שברח והתמוטט באפיסת כוחות בשדה. אולגה אספה אותו למקום מבטחים.

פעילות אינטנסיבית זו זימנה לא מעט פעולות מוזרות. באחד המקרים מלבינה, שהיתה נמוכת קומה, הצליחה לגרור את אחד הניצולים, שהיה גדול גוף, למקום המסתור שייעדה לו, בעוד קצין אס. אס חלף על פניהם. במקרה אחר הסתירו אותם בנות המשפחה שני ניצולים בארון בחדר נטוש בגשר הסמוך לנקודת הגבול. אחד מהם היה קרול חיים פישר. קרול כתב לאולגה כי נודע לו שמתכננים להרוס את הגשר ושתגיע מהר לחלץ אותם. בלילה העבירה אותם אולגה לעיירה דרך שדה מוקשים, אך כשראתה כי העיירה מלאה בחיילים גרמנים שברחו מהצבא האדום היא הסתירה אותם בגורן ורצה לבית סבה כדי להביא להם לאוכל. כשהגיעה לבית סבה גילתה כי בבית שהו מספר קצינים גרמניים בדרכם חזרה מהחזית הרוסית. אולגה ידעה כי הפעולות שלה לא רק מסכנות אותה אלה גם את משפחתה האהובה, ולמרות זאת הסתירה את קרול וחברו בעליית הגג ובמשך יומיים סיפקה להם אוכל, עד שהעבירה אותם לאחד ממכריה שפרש עליהם את חסותו.

בתחילת דצמבר 1944, כשהצבא האדום נכנס לעיירה והצבא הנאצי נסוג, יכלו סוף סוף בנות המשפחה לנשום לרווחה והניצולים יכלו לצאת ממקומות מחבואם ולהסתובב בעיירה. רוב העובדי הכפייה והנמלטים התפזרו לכל עבר. חלקם חזרו למשפחותיהם ואלו שאיבדו את בני משפחתם יצאו לחפש להם חיים חדשם. בעיירה נותרו רק ארבעה גברים וביניהם קרול חיים פישר.

אחרי המלחמה וההוקרה

קרול חיים פישר לקה בדלקת כליות ופונה לבית החולים. מכיוון שבית החולים היה ריק מציוד, אולגה הביאה לו מזרן, כלי מיטה ותרופות. כשהתברר שיש צורך בפניצילין, נסעה אולגה במשך שלושה ימים ברכבות משא, באזורי קרבות, כדי להשיג לו את התרופה. תוך כדי ביקוריה היומיים נרקמה בין השניים מערכת יחסים דוקה. לאחר מספר חודשים בבית החולים קרול התאושש וביקש את ידה של אולגה. אולגה נעתרה ואף התגיירה ברבנות בסלובניה והוסיפה לשמה את השם 'שרה'.

נפתלי (לדיסלב) שורני התאהב באחותה אירנה. כבר בהתחלה פנה נפתלי למריה האמא, הצביע על אירנה ואמר: "זאת תהיה אשתי". לימים סיפרה בתם ציפי: "היא הייתה אז בסך הכל בת 14.5, והוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים, אבל בהמשך הוא חזר ולקח אותה". ואכן אחרי המלחמה אירנה התגיירה, הפכה לאורנה, ונישאה לנפתלי שורני. הם עברו להתגורר בצ'כיה, שם ניהלו חנות ספורט. ב-1949 עלו לישראל עם בנם שנולד באירופה וציפי בתם כבר נולדה בארץ. עם עלייתם לארץ שלחה אירנה מכתב לאמה ואחיותיה בהונגריה בו כתבה: "קשה מאוד בישראל, אבל זאת הארץ שלנו." אירנה ונפתלי קבעו את ביתם בנהריה והקימו בביתם את 'פנסיון שוּרני'. נפתלי עבד גם כימאי. בעקבות המכתב עלו ארצה גם אולגה וקרול עם ילדיהם משה ויצחק. מלבינה הצטרפה לאחיותיה בארץ ונישאה לישראלי.

עם מפלת גרמניה והחזרת השליטה לידי ממשלת צ'כוסלובקיה, בין החודשים מאי ואוגוסט 1944 גורשו מחבל הסודטים כ-800 אלף גרמנים וכ-30 אלף נהרגו במהלך הטרנספר.

ביוני 1965 קיבלה מלבינה אות חסידת אומות העולם ובמרץ 1987 קיבלה גם אולגה. חצי שנה אחר כך הוכרה גם אירנה. האם מריה קיבלה את האות בשנת 1988 וניטע לכבודה עץ בגן חסידי אומות העולם. מריה רצתה להתגייר אף היא, אבל נפטרה בטרם הצליחה להשלים את התהליך.

טוב הלב של האחיות לא הסתיימו עם תום המלחמה והעליה לארץ. אולגה התנדבה במשך שנים רבות לטובת הקהילה בעמותות למען חולי סרטן, עיוורים, ילדים בעלי מוגבלויות ועוד.

במלחמת לבנון השנייה נפגע ביתה של אירנה (אורנה) מקטיושה. היא לקתה בשבץ מוחי, ממנו לא התאוששה עד מותה. ביתה של אירנה בנהריה היה פתוח לכל עולה חדש ונזקק, ואמה מריה צי'זמדיה, שגרה עמה, הייתה מאכילה, מלבישה ומלינה את העולים ומסייעת לכל דורש בחפץ לב.

אולגה שרה נפטרה בספטמבר 2006 בגיל 84. מלבינה נפטרה בשנת 2010 בגיל 84 ואורנה נפטרה בשנת 2017 בגיל 89.