אלמה רוזה

מותה והנצחתה של אלמה רוזה

"אז ניתן לומר שאת בעצם חיה בזכות עלמה", כך נפתחה השיחה ביני ובין סיוון. "לגמרי... הסיפור שלה בוער בעצמותיי ואני חוקרת אותו כבר עשרים שנה. בתקופה שגרתי בהולנד עברתי שם בין תחנות חייה. התגוררתי מספר בניינים מביתה. האולם בו הופיעה היה בדרך לבית קפה שלי. דמותה עטפה את חיי היום יום שלי".

אלמה, שלמרות שעל פי חוקי נירנברג נחשבה יהודייה, זכתה ליחס של כבוד מידי קציני האס.אס שאף כינו אותה "פראו אלמה" (גברת אלמה), כך סיפרה לי סיוון. אך האירוע המרתק היה בכלל אחר: "אין ספק כי האירוע הכי מפתיע בסיפור חייה של אלמה רוזה הוא מותה". היא הורעלה על ידי אסירה גרמנייה בשם שמידט שקינאה בה. מבחינת הגרמנים היה זה מחדל חמור. הם ראו באלמה אוצר יקר ערך והדבר האחרון שהם רצו זה מותה. היתה זו הפעם היחידה שבה נערך טקס אשכבה לאסירה יהודייה. אלמה הונחה על כמה ספסלים וכל אחת מבנות התזמורת חלפו על פניה. בסוף הטקס, ד"ר יוזף מנגלה, שנודע לעולם בשם 'מלאך המוות מאושוויץ', ובעצמו היה חובב מוסיקה, הניח ורד על גופתה של אלמה. סיבת המוות שנרשמה בתעודת הפטירה היתה דלקת קרום המוח." סיוון המשיכה וסיפרה: "בנות הלהקה הרגישו כי אבדה להם אמא מגוננת, ומי שקיבלה הכי קשה את מותה הייתה סבתא שלי, רבקה בציה, אז רג'ינה קופרברג, שהייתה העוזרת האישית שלה."

סיוון כהן קרמר היא הכוח המניע מאחורי 'אות המציל היהודי' שהוענק לאלמה רוזה מטעם המרכז העולמי של ארגון 'בני ברית'. אלמה רוזה לא זכתה לתואר 'חסידת אומות העולם' מאחר שזה ניתן רק לאלה שאינם יהודים.

סיוון, בת קיבוץ נצר סרני שהוקם על ידי ניצולי שואה סיפרה: "סבתא שלי רבקה הגיעה לאושוויץ בטרנספורט עם כל החברות שלה. המשפחה שלה עברה סלקציה להשמדה והיא והחברות שלה עברו לעבודות כפייה. באחד הימים היא נקראה לאודישן לתזמורת רק משום שבבית הספר שלה היא למדה לנגן על מנדולינה. היא לא רצתה להשתתף באודישן כי רצתה להישאר עם החברות שלה, אבל אלמה רוזה נתנה לה מנדולינה והורתה לה לנגן. היא לא ניגנה טוב. אלמה אמרה לה שהיא לא יכולה לקבל אותה. היה זה גזר דין מוות עבורה, אבל היא נקראה שוב ואלמה אמרה לה שכשהיא מסתכלת עליה בעיניים היא לא יכולה לתת לה ללכת. וכך למרות הכישרון החלש שלה החליטה אלמה שהתפקיד שסבתא שלי תקבל יהיה העוזרת האישית שלה... היא הייתה האדם הקרוב ביותר לאלמה, הכינה לה ארוחת בוקר, ניקתה את המגפיים, היא הייתה מקשרת בינה לבין שאר הבנות... כשאלמה הגיעה לתזמורת הייתה שם מנצחת בשם סופיה צ'ייקובקיה ורוב הנגניות לא היו יהודיות. אחרי שאלמה הגיעה זה התחיל להשתנות. ידוע לי שזה היה במכוון. היא החליפה הרבה נגניות גויות ביהודיות משום שידעה שלגויות יהיה סיכוי רב יותר להינצל במחנה."

סיוון סיפרה כי לאירוע הענקת האות לזכרה של אלמה רוזה הגיע גם בנה של ויולט ז'אקט, כנרית ילידת רומניה שניגנה בתזמורת ולאחר המלחמה הפכה לזמרת. אלמה הצילה את ויולט פעמיים: "אלמה, שהגיעה למחנה לפני ויולט, אמרה לה שהיא תיתן לה שמונה ימי חסד ואז תיבדק. באחד הבקרים היא הגיעה יחפה כי מישהו גנב לה את הנעליים. המנצחת, שאותה אלמה החליפה, אמרה לה לשטוף את הרגליים במים הקפואים שבכניסה. ויולט פרצה בבכי וסיפרה שההורים שלה עלו בעשן אושוויץ. באותו רגע אלמה הודיעה לה שהיא חלק מהתזמורת."

"בפעם השנייה הצילה אותה אלמה לאחר שהחלימה ממחלה. היא הייתה עדיין חלשה, אבל יכלה לנגן. בעוד שהנגניות צעדו באון, ויולט השתרכה מאחור. מפקד המחנה עצר את אלמה ושאל אותה מי המוזלמנית ומה היא בכלל עושה בתזמורת. אלמה השיבה שהיא 'הנגנית הכי טובה שלי ושאף אחד לא יגע בה'. זאת על אף שבפועל היה מדובר אולי בנגנית הגרועה מכולן". סיוון הוסיפה כי מנהל המחנה אפילו הורה לתת לויולט מנה גדולה יותר של אוכל כדי שתבריא.

שורשים מוזיקליים בווינה

גורלה של אלמה ככנרית נקבע עוד לפני שנולדה מאחר שהיתה בתו של הכנר הראשי בתזמורת הפילהרמונית של וינה שזכה להערכה רבה. אמנם שורשיה של אלמה היו יהודים (שם נעוריו של אביה היה רוזנבלום) אך שנתיים לפני לידתה המירה המשפחה את דתה (האב פרוטסטנטי והאם קתולית), ואלמה ואחיה אלפרד אף הוטבלו לנצרות. אמה, יוסטינה מאהלר, היתה אחותו של המלחין והמנצח הווינאי גוסטב מאהלר, שהיה הפרשן הגדול ביותר של יצירותיו של המלחין ריכרד וגנר האנטישמי.

ארנולד, אביה של אלמה, היה אמן מפורסם לא רק בווינה אלא גם בעולם. שנת 1906, שנת לידתה של אלמה, ידועה בכינויה 'שנת מוצרט', בה צוינו 150 שנים להולדתו של המלחין. גוסטב מאהלר, דודה של אלמה, ניצח באותה שנה על 37 הפקות חדשות של יצירותיו של מוצרט. משפחת רוזה נטמעה באצולה הווינאית והאירופאית והיא עצמה היתה מאצולת המוסיקה. היו שאמרו שרק הקיסר פרנץ יוזף וראש העיר קרל לוגר היו נערצים על הציבור יותר מאמני העיר. פרנץ יוזף בז לגזענות בעוד שלוגר היה אנטישמי מובהק ואחד ממייסדי המפלגה הסוציאליסטית הנוצרית מבשרת הנאציזם.

אלמה אהבה מוסיקה וכל רגע פנוי הקדישה לכינור. בגיל 24 נישאה לכנר הצ'כי המחונן ואשה פז'יהודה. למרות כישרונה, נגינתה תמיד נשפטה ביחס לדודה גוסטב או לבעלה ולכן, בברכת אביה, הקימה בגיל 27 אנסמבל כנריות צעירות שניגנו מוסיקה קלה שנקרא 'נערות הוואלס הווינאיות' (Die Wiener Walzermädeln), והופעותיהן ביטאו את הזוהר והרומנטיקה הווינאית. בזמן שהאנסמבל זכה להצלחה ונודע במרכזי התרבות האירופאיים הגדולים, החל אדולף היטלר לצבור כוח בגרמניה.

המשפחות מאהלר ורוזה לא ייחסו חשיבות רבה לשורשיהם היהודים. שפתם היתה גרמנית ולא יידיש ורב היה המשותף עם בני ארצם האוסטרים מאשר עם בני דת עברם היהודים. תפיסת תורת הגזע נראתה להם רעיון מגוחך והם לא ראו בחבורת צרי האופק וגסי הרוח הגזעניים כקבוצה המהווה איום ממשי על חייהם.

בתחילת 1938 פלשו הנאצים לאוסטריה והמציאות דפקה על דלתה של משפחת רוזה. על פי חוקי נירנברג נחשבו בני המשפחה יהודים ועל כן חייהם היו בסכנה אמיתית. ההידרדרות הייתה מהירה. תחילה סומנו חנויות היהודים ורכוש יהודי הוחרם. נקבעו הגבלות תעסוקה ותנועה, הגבלות סטודנטים, סגירת משרדי הקהילות היהודיות ואף איסור שחיטה. בהמשך פוטרו יהודים מתפקידיהם במוסדות ציבוריים וחוקי הגזע החלו להתפרסם כמו איסור כניסה של יהודים לפארקים. אירועי ההשפלה ההמוניים שהתקיימו בווינה כונו 'חגיגות קרצוף רחובות', אז הוכרחו היהודים לקרצף בתמיסת חיטוי חמה את רחובות העיר.

הפלישה הנאצית והבריחה

באותה שנה נפטרה יוסטינה אמה של אלמה ויחד עם אביה ואחיה נמלטו ללונדון. אלמה ואביה נותרו בלונדון בעוד אחיה אלפרד המשיך לארצות הברית. המוסיקה והלחץ הכספי הביאו את אלמה לקראת סוף 1939 לעזוב את לונדון הבטוחה ולעבור להולנד. כ-6 חודשים אחר כך כבשו הנאצים גם את הולנד ואלמה נאלצה להמשיך בבריחתה. בשנת 1943 נישאה למהנדס הולנדי תמהוני בשם קונסטנט אוגוסט וון ליוון בומקאמפ, במטרה לטשטש את יהדותה, למרות שידעה כי נישואין אלו לא יצילו אותה. בניסיונה לברוח מהולנד לשוויץ היא נתפסה ונשלחה למחנה הריכוז דרנסי בצרפת. באמצע 1943 נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ, שם התחיל הפרק הדרמטי ביותר בחייה.

באושוויץ נשלחה לבלוק מספר 10, בלוק הניסויים הרפואיים, שנודע גם בשם 'הבלוק של קלַאוּבֶּרג' ובהמשך 'הבלוק של מנגלה'. מריה מנדל, מפקדת מחנה הנשים בבירקנאו, זיהתה את הכנרת המפורסמת והחליטה להפקיד בידיה את תזמורת הנשים באושוויץ - Mädchenorchester von Auschwitz. אלמה הועברה למחנה B בלוק 12 ובאוגוסט 1943 מונתה לתפקיד הקאפו של הבלוק.

כשאלמה קיבלה את ניהול התזמורת היא שמה לה למטרה להפוך אותה לנכס עבור הנאצים. היא ידעה כי הם יעריכו מקצועיות וישמרו על התזמורת וחבריה ובידיה כרטיס החיים של הנגניות. המוסיקה תמשיך להתנגן כל עוד הם ינגנו במקצועיות, על כן השקיעה מאמצים רבים בהכנת רפרטואר עשיר ומגוון שישביע את רצונם של הנאצים ויוכיח את מיומנותה של התזמורת. היא דרשה תרגול וליטוש עד כדי שלמות וכך זכתה להערכה עד כדי כך שכל דרישותיה מולאו.

"מה שהיא השיגה במשמעת הברזל שכפתה עלינו היה שתשומת לבנו הורחקה תמיד ממה שקרה מחוץ לבלוק – מהארובה המעשנת ומריח הבשר העולה באש אל צליל פה שאמור היה להיות פה דיאז. אולי זאת הייתה דרכה להישאר שפויה, לערב אותנו ביסודיות כזו בחיפוש הזה עד שגם אנחנו הצלחנו לשמור על השפיות שלנו. היא לא חשבה שאנחנו מנגנים בשביל הנאצים אלא בשביל עצמנו כדי לשרוד. היא גם ידעה שעל התזמורת להיות טובה, אחרת יחסלו אותנו", כך סיפרה אחת הנגניות. "כשאלמה ניגנה בכינור היא לקחה את האסירות איתה אל מעבר לגדר התיל לעולם רחוק של יופי שאבד להן."

אניטה, אחת הניצולות, תיארה את הבריחה מהמציאות שסיפקה הנגינה בתזמורת הנשים, את הלילה בו ניגנו הנשים בראשונה את סונטה מס' 8 של בטהובן: "איך אוכל לתאר את הערב ההוא, לאחר שהאס-אס עזבו את השטח... זה היה קשר אל החוץ, אל היופי, אל התרבות - בריחה גמורה אל עולם דמיוני ובלתי מושג. כשאלמה מובילה אותנו, הרמנו את עצמנו מעל התופת של בירקנאו אל ספירה שבה ההשפלה של החיים במחנה הריכוז לא יכלה לגעת בנו." הילדה שמחה גרינבאום אמרה: "ניגנו כדי להרוויח את החיים."

אלמה ניצלה את מעמדה כדי ליצור מקומות עבודה בתוך הבלוק. היא יצרה תפקידים עבור הנגניות הפחות טובות – מעתיקות תווים או בעלות תפקידי תחזוקה בבלוק. היה לה חשוב שהתזמורת תיראה טוב. לדרישתה קיבלה תלבושת אחידה עבור הנגניות. היא דאגה שיהיו מזרנים על הדרגשים של הנגניות ודאגה לתנאי תברואה נאותים בבלוק. היא דרשה להפסיק לנגן בקור בחוץ כדי שהמיתרים ייקרעו ולהפעיל תנור החימום בטענה שהכלים זקוקים לטמפרטורה וללחות מסוימת. היא קיבלה פטור מהשתתפות במסדרים כי לכאורה בזמן הזה יכלו הנגניות לתרגל את היצירות. עוד היא דרשה מנוחה קצרה בשעת הצהריים כדי שיהיו רעננות בהופעות בפני הסגל בערבים. זו הייתה זכות יתר שלא שמעו עליה בשום צריף או בלוק בכל רחבי אושוויץ. אלמה אף קיבלה רשות חד-פעמית להוציא את הנגניות לטיול מחוץ למחנה.

התזמורת נהגה לנגן ברציף הרכבת ולקבל את האומללים שהגיעו למחנה. הן ניגנו לאסירים ביציאה לעבודה ובחזרה ממנה. התזמורת גם ניגנה בימי ראשון, בחגים, בימי הולדת של חברי הסגל, בטקסי העלאה בדרגה ולכבוד אורחים רמי מעלה שהגיעו לבקר. בתזמורת היו כארבעים נשים אך לא כולן היו נגניות: כמה מהן רק העתיקו תווים ודאגו לתחזוקת הכלים והאביזרים. הגיל הממוצע של נגניות התזמורת היה תשע עשרה. המבוגרת ביותר בת שלושים ושש והצעירה בת ארבע עשרה. בתזמורת היו נשים ממדינות שונות, יהודיות ולא יהודיות וללא שפה משותפת.

תזמורת הנשים באושוויץ

אלמה רוזה נרצחה בשנת 1944 באושוויץ והיא בת 37. לאחר פטירתה נוהלה התזמורת על ידי אסירה רוסייה בשם סוניה וינוגרדובנה (Vinogradovna), שנחשדה כסוכנת של הק.ג.ב. בנובמבר 1937, עם התקדמות הצבא האדום לאושוויץ פירקו הנאצים את התזמורת וחברותיה היהודיות נשלחו לברגן-בלזן שבגרמניה.

רוב הנגניות בתזמורת הנשים באושוויץ נותרו בחיים וחלקן אף עלו לישראל. הילדה גרינבאום הייתה בת 20 כשנתפסה בשנת 1943 ונשלחה למחנה אושוויץ-בירקנאו במשלוח הגדול האחרון שיצא מברלין. חברותיה הגניבו לה ציפית לכרית והיא תפרה ממנה תיק בתוכו שמרה על התווים ועל חפציה האישיים של אלמה. במחנה העקורים פגשה את עזריאל שמחה, שלימים הפך לבעלה, ויחד עם החברים המעטים ששרדו עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נצר סרני.

רבקה קופרברג נישאה לבציה אהרן ולאחר תלאות רבים הגיעו גם הם לנצר סרני.

נגנית אחרת היתה קלייר מוניס שהייתה זמרת יהודייה צרפתייה, שחקנית ולוחמת בתנועת ההתנגדות הצרפתית נגד הנאצים. לאחר מלחמת העולם השנייה הפיקה סרטי קולנוע ותכניות טלוויזיה. קלייר מוניס נהרגה בתאונת דרכים לקראת סוף שנת 1967 ונקברה בפריז.

הלנה דוניץ'-ניווינסקה הייתה כנרת פולנייה שלאחר שחרורה נסעה לקראקוב. עד 1975 עבדה כסגנית ראש מערכת ההוצאה לאור לחינוך מוזיקלי בהוצאת המוזיקה הפולנית והיא תרגמה ספרות מקצועית. הלנה נפטרה ביוני 2018 בגיל 102.

הלן שפיצר נישאה לארווין טיכאואר, ראש אבטחת הפליטים היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה. בני הזוג הועסקו על ידי האו"ם בפרויקטים הומניטריים מרובים בפרו, בוליביה ואינדונזיה. בדצמבר 2019 פרסם הניו יורק טיימס כתבה על חייה של הלן שפיצר באושוויץ. להלן בת ה-25 היה באושוויץ מאהב בן 17 בשם דייוויד וישניה. הזוג הצליח לשמור על קשר מידי פעם ותכנן להינשא לאחר המלחמה, אך נותק עוד קודם. כשנודע להם כי שניהם שרדו כבר היו נשואים. העיתון הפגיש ביניהם אחרי 72 שנים.

אניטה לסקר-וולפיש עברה לבריטניה בשנת 1946, שם נישאה לפסנתרן פיטר וולפיש ונולדו להם שני ילדים. אניטה הקימה את התזמורת הקאמרית האנגלית שהופיעה ברחבי העולם. בנה הוא הצ'לן רפאל וולפיש ונכדה הוא המלחין בנג'מין וולפיש.

החיים אחרי המלחמה

סיפורה של אלמה רוזה והתזמורת התפרסם רק לאחר צאת ספרה האוטוביוגרפי של פניה פנלון - 'תזמורת על תנאי' ('Playing for time') בשנת 1976 (בשנת 1980 עובד הספר לסרט טלוויזיה באותו שם). בספר תיארה פניה את אלמה כאישה קשוחה, מטילת משמעת אכזרית ומרות, אך לא מעט מחברות התזמורת יצאו להגנתה של אלמה רוזה.

בספרם של ריצ'רד ניומן וקארן קירטלי - 'אלמה רוזה: מווינה לאושוויץ', מצטיירת דמותה של אלמה רוזה כגיבורה שהצילה את חייהן של כמעט כל הנשים שהיו תחת השגחתה, בכך שאילצה אותן לעבוד קשה גם אם לא היו מוכשרות דיין.

סרט נוסף שיצאה הוא סרטו של מישל דארון 'באך באושוויץ' (’Bach in Auschwitz’, במקור בצרפתית: La chaconne d'Auschwitz) משנת 1999.

בשנת 2009 יצא לאור הספר 'אסור לבכות כאן!' שכתבה רחל אולבסקי-זלמנוביץ' שהייתה אחת מחברות התזמורת. רחל עלתה לארץ בשנת 1949.

הכנר הרוסי זכר ברון הגיע ארצה עם הכינור של אלמה ואמן הכינורות אמנון ויינשטיין תיקן וכיוון אותו מחדש. צליליו הנוגים של הכינור נשמעו שוב בקונצרט שנערך לזכרה של אלמה רוזה, יחד עם צלילי כינורות של יהודים אחרים שנספו בשואה.

בשנת 1969 קראה עיריית וינה רחוב על שמה של אלמה רוזה.