וילם הוזנפלד

הקצין שהציל יהודים

האישה שרצה במורד הכביש בעיירה הקטנה בפולין התנשפה בכבדות וכשעצר לידה הקצין הגרמני נעתקה נשמתה. "לאן את רצה?" שאל. "אני עומדת ללדת ובעלי הוא אסיר במחנה הריכוז הסמוך", ענתה. "אני מתכוונת להתחנן בפני השומרים שישחררו אותו, כדי שיוכל להיות לידי בשעת הלידה". כשהושיט הקצין את ידו למותנו במקום בו היה נעוץ אקדחו הבינה כי סופה קרב, אך ידו המשיכה לכיסו והוא שלף פנקס קטן ועפרון, אז שאל לשמו של בעלה ואמר לה: "חזרי הביתה, בתוך שלושה ימים בעלך יהיה בבית." וכך היה.

ב-17 בנובמבר 1944 גטו ורשה כבר היה הרוס כחודשיים. היהודי ולדיסלב שפילמן היה על סף מוות בשל הרעב והקור חודר העצמות. הוא שוטט לו בהריסות הגטו כדי למצוא משהו להשקיט את רעבונו. כשהחל לאכול ברוב עונג אוכל שמצא בקופסאות פח בווילה ישנה והרוסה הוא לא הבחין בדמות הגבוהה שנכנסה לחדר. "מה אתה מחפש כאן?" שאל האיש במדי קצין נאצי. "תעשה לי מה שאתה רוצה" ענה שפילמן המותש. הקצין שאל לעיסוקו וזה ענה לו "פסנתרן". הקצין הצביע על הפסנתר בחדר הסמוך והורה לו: "נגן משהו!" שפילמן השמיע את הנוקטורנה בדו מינור של שופן, יצירה אותה ניגן חמש שנים קודם לכן באולפן הרדיו הפולני כשהפצצות הגרמניות הראשונות פגעו בוורשה. כשדעכה המנגינה בהו שני הגברים זה בזה. הקצין הגרמני שבר את השתיקה: "אתה יהודי?" – "כן" אמר שפילמן. "אתה גרמני?" שאל שפילמן. "כן! אני גרמני!" צעק האיש במדים, "ואחרי כל מה שקרה, אני מתבייש בזה". במהלך השבועות הבאים דאג הקצין להביא מזון ובגדים חמים למקום המסתור של הפסנתרן עד שהוורמאכט פינה את ורשה. היה זה אותו הקצין שהציל את בעלה של האישה ההרה.

שנתיים קודם לכן הצליח היהודי ליאון וורם להימלט מהרכבת לטרבלינקה. כשהבחין בו אותו קצין, במקום לירות בו על פי ההוראות שקיבלו החיילים הנאצים, הוא סידר לוורם זהות חלופית ועבודה באחד ממתקני הספורט שבפיקודו וכך הציל את חייו. הייתה זו הפעם הראשון בה הקצין הנאצי הציל יהודי.

בשנת 1945, זמן קצר אחרי סיום המלחמה, כתב ולדיסלב שפילמן (הפסנתרן) את זיכרונותיו בספר 'מותה של עיר'. כ-60 שנה מאוחר יותר הביא הבמאי רומן פולנסקי את החוויות הללו לקולנוע עם 'הפסנתרן' - הסרט המרגש שזכה בשלושה פרסי אוסקר. הקצין היה וילם הוזנפלד.

ממורה לנאצי ומושיע

הוזנפלד נולד בשנת 1895 למשפחה קתולית בגרמניה. אביו היה מנהל בית ספר ובעקבותיו בחר בנו במקצוע ההוראה. בצעירותו הצטרף הוזנפלד לתנועת הנוער 'ואנדרפוגל' (ציפורים נודדות), שדגלה בחירות הפרט, חזרה לטבע ושמירה על איכות הסביבה (בהמשך אף עמד בראש התנועה). במהלך מלחמת העולם הראשונה נפצע וחלומו על קריירה צבאית נקטע. על גבורתו במלחמה זכה ב'צלב הברזל'.

בין שתי מלחמות העולם עבד הוזנפלד כמורה ותפיסתו החינוכית התאפיינה בגישה הומניסטית ומתקדמת, רחוקה מאוד ממה שהיה מקובל אז בחברה גרמנית. ב-1935 הצטרף למפלגה הנאצית וכעבור שנה כבר צעד עם עשרות אלפי נאצים ברחובות נירנברג כשהוא שר בהתלהבות את המנון המפלגה. "נשק חדש הוצג היום במצעד. טנקים ונשק נגד טנקים, מטוסי קרב. המחזה הזה ריגש אותי", כתב ביומנו. בסוף אוגוסט 1939, שבוע לפני המתקפה הגרמנית על פולין, גויס הוזנפלד בן 43 לשורות הוורמאכט.

העיתונאי הרמן וינקה חיבר את הביוגרפיה של וילם הוזנפלד בספר שתורגם לעברית תחת השם 'צליל האנושיות' המספר את סיפור של הקצין הנאצי שהפך מנאציונל-סוציאליסט למושיעם של קורבנות הנאצים.

"היטלר הוא גאון גדול", אמר הוזנפלד לאן מארי אשתו ואם חמשת ילדיו. זה היה ב-1940, כאשר צבאות גרמניה הביסו את צרפת. הוזנפלד רווה נחת מאותה נקמה מתוקה על תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה ועלבון הכניעה בוורסאי. אן מארי לא התרגשה כמוהו מאחר שהייתה פציפיסטית.

ככל שנחשפו מראות הזוועה התלהבותו של הוזנפלד מהמלחמה והנאציונל-סוציאליזם דעכה במהרה. "כולם היום חייבים להרגיש בושה שהם נותנים אישור קל ביותר לשיטה הזו", כתב ביומנו בשנת 1943. הוזנפלד הוצב בפולין מתחילת המלחמה. לאחר כיבוש פולין השליטו הגרמנים משטר טרור. הם ריכזו במחנות אינטלקטואלים פולנים ואנשי דת או ירו בהם. יהודי פולין נדחסו בגטאות וכפי שכינו זאת הנאצים - 'הפתרון הסופי לשאלת היהודים'.

הוזנפלד, קתולי אדוק, היה עד לפשעי הגרמנים. בתחילה הוטל עליו להקים מחנה שבויים ליד לודז' שם נכלאו פולנים ויהודים במחנות ועבדו בפרך בכפייה. הוזנפלד ניסה לעזור ככל יכולתו, בין השאר איפשר לנשים פולניות להיכנס למחנה כדי שיוכלו לחפש את בעליהן ושחרר אדם כדי שיוכל לעזור לאשתו בחווה כדי שלא תגווע ברעב. הגזענות הבלתי אנושית של רבים מבני ארצו הייתה זרה לו. "אני לפעמים מחזיק את הילדים הפולנים וחושב על הבנות הקטנות שלי", כתב לבתו אוטה.

הוא התייחס לעצמו כאחראי על האזרחים שתחתיו, הוא למד את שפתם כדי לתקשר איתם ולהעניק להם תחושה נוחה, אך במקביל שמע על הגירושים וההוצאות להורג. "אתם רוצים להפוך את האנשים האלה לחולים, אומללים, חסרי אונים... מאיפה הגיעה התוכנית השטנית הזו?" כתב ביומנו.

בשנת 1941 היה אמור הוזנפלד להקים בוורשה בית ספר לספורט עבור הוורמאכט. הוא ניצל את תפקידו החדש כדי להגן על הנרדפים מפני הגסטאפו. הוא העסיק בשם בדוי את הכומר הפולני אנטוני צ'יצ'ורה שהיה פעיל בהתנגדות ועובדיו הפולנים תיארו אותו כ"אב טוב ודואג."

ב-1943, לאחר שראה במו עיניו את דיכוי מרד גטו ורשה, כתב ביומנו: "החיות האלה. ברצח ההמוני של היהודים הפסדנו את המלחמה. הבאנו על עצמנו קללת נצח ולעולם נישא אות קלון זה. איננו ראויים לחמלה ולרחמים. כולנו שותפים לאשמה. אני מתבייש להתהלך בעיר..."

בקיץ 1944 כאשר אנשי צבא הבית הפולני התקוממו נגד הכובשים הגרמנים בוורשה נאלץ הוזנפלד לחקור אסירים. לעתים הובאו לפניו אותם לוחמי ההתנגדות כשהם מדממים. "קיבלתי אותם לטיפול", כתב, אך הוא טיפל בהם בהתאם לאמנת ז'נבה ולא כפי שהורה היינריך הימלר, לירות בהם כשודדים ומורדים.

שבי, מוות והכרה מאוחרת

וילם הוזנפלד וולדיסלב שפילמן התראו בפעם האחרונה ב-12 בדצמבר 1944 בעת נסיגת הגרמנים. כחודש אחר כך, בינואר 1945 נפל הוזנפלד בשבי הצבא הסובייטי ונשפט ל־25 שנות מאסר בגין פשעי מלחמה. הוא נשלח לכלא בסטלינגרד ועבר עינויים קשים בליווי עבודות פרך. לאחר חודש במחנה הכפייה עבר מעבר לגדר הכנר הפולני זיגמונט לדניצקי. הוזנפלד שאל אותו האם הוא מכיר את הפסנתרן שפילמן וזה השיב בחיוב. "הוא צריך להציל אותי" אמר לו הוזנפלד והכנר מסר את ההודעה.

כעבור שנה קיבלה אן מארי מבעלה מכתב בו ציין את שמם של כל היהודים שעזר להם וביקש שיפעלו לשחרורו. שפילמן ויהודים נוספים התגייסו למשימה ושיגרו מכתבים לשלטונות ברה"מ, אולם ללא הועיל. ב־1952, לאחר שבע שנים בכלא, נמצא הוזנפלד בגיל 57 מת על ידי הסוהרים. האבחנה הרשמית קבעה שמת מקרע באבי העורקים, שכנראה נגרם מהעינויים. ולדיסלב שפילמן גילה את שמו של מצילו רק ב-1950. הוא ניסה להצילו אבל ללא הועיל. את סיפור הצלתו סיפר לאלמנה אן מארי.

שפילמן פעל כדי שווילם הוזנפלד יוכר כחסיד אומות העולם אך ב'יד ושם' היססו משום שהורשע על ידי הסובייטים כפושע מלחמה. שש שנים לאחר הקרנת הבכורה של הסרט 'הפסנתרן' הוכרז הוזנפלד כ'חסיד אומות העולם'. במכתבו ל'יד ושם' כתב שפילמן: "הקצין הזה סייע לי באופן אישי להסתתר בעליית הגג במפקדה הכללית של הגרמנים בוורשה. הוא גם נתן לי שמיכה, מעיל ומזון במשך תקופה ממושכת, כמו גם עזרה נפשית ואישית עד לבריחתו מוורשה באמצע דצמבר 1944. כל סיוע ליהודים באותה העת גרר עונש מוות. ללא עזרתו לא הייתי שורד... מאוחר יותר נודע לי ממכתבים ומאנשים שונים שניצלו על ידו ובני משפחותיהם שווילם הוזנפלד עזר גם לאחרים... בעיקר ללאון וורם, אשר קפץ מרכבת בדרכה לטרבלינקה... עזרה דומה העניק הוזנפלד לכמה נפשות ממשפחת צ'יקיורה כמו גם אנשים אחרים וילדים יהודים קטנים במהלך כל תקופת המלחמה. סרן הוזנפלד היה איש אמיץ וגיבור שנלחם בפשיזם ומגיע לו לקבל אות הוקרה."

אנדז'יי, בנו של שפילמן, ייסד עם משפחתו של וילם הוזנפלד את 'פרס שפילמן־הוזנפלד' על סך 5,000 אירו, שאותו הם מעניקים מידי שנתיים עבור מחקרים בנושא השואה והתרבות היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה.

ולדיסלב שפילמן חזר לרדיו הפולני ושימש כמנהל מחלקת המוסיקה. הוא נפטר בשנת 2000 בגיל 88. שנתיים לאחר שב'יד ושם' הכירו בווילם הוזנפלד כחסיד אומות העולם, הכריז הרדיו הפולני כי אולפן 1 ייקרא על שמו של ולדיסלב שפילמן.

במאי 2019 יצא הסרט התיעודי 'יומנו של נאצי', שהופק ושודר בערוץ כאן 11 ומתעד את מסעם של נכדיו של הוזנפלד בכפר טלאו בגרמניה, יחד עם קבוצת תושבים מקומיים שביקשו להנציח את פועלו של הקצין הנאצי וילם הוזנפלד.