למתבונן מן הצד היה ברור כי הסוף יהיה רצח אכזרי. המשפחה המלכותית, שחבורת החיילים השיכורים דחקו אותה אל מחוץ לעיר, כבר נשדדה והוכתה. בני המשפחה נראו עלובים ורחוקים מימי הזוהר שלהם. באזור המכרות שלמרגלות הרי אוראל שברוסיה, לקול צחוקם ועשן הסיגריות של החיילים, נזרקה המשפחה לבור עמוק. לאחר דקות ספורות נשמעו קולות הבכי. החיילים זרקו פנימה רימון ולרגע היה שקט אך קולות תפילה החלו לעלות מן הבור. עוד רימון נזרק ושוב נשמעו התפילות. החיילים אספו עצים, הציתו אותם וזרקו אותם לבור. ואז דממה... זה היה סופה של יליזבטה פיודרובנה, האישה היפה ביותר באותה עת.
שורשים מלכותיים באירופה
יליזבטה (אליזבת) נולדה בשנת 1864 בגרמניה לשושלת מיוחסת. היא הייתה בתם של לודוויג הרביעי, הדוכס של הסן, ואליס (1843–1878) בתם של ויקטוריה מלכת בריטניה ('הסבתא של אירופה') והנסיך אלברט. לויקטוריה ואלברט נולדו תשעה ילדים אותם השיאו באופן מחושב לבני משפחות אצולה ברחבי אירופה, ואכן עד היום רוב שושלות המלוכה באירופה הן צאצאיות שלהם. דודתה ויקטוריה (אחותה של אליס) נישאה לקיסר גרמניה פרידריך השלישי ובנם וילהלם השני היה לקיסר גרמניה האחרון. דודה היה אדוארד השביעי מלך אנגליה. אלכסנדרה, אחותה של אליזבת, נישאה לצאר ניקולאי השני והייתה לצארינה האחרונה של רוסיה. דוד אחר שלה היה אלפרד שנישא למריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתו של הצאר אלכסנדר השני. נכדתה של ויקטוריה היא אליס, אמו של הנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, בעלה של המלכה אליזבת השנייה.
למרות הייחוס המכובד שלה קיבלה אליזבת חינוך ערכי. היא נהגה לגהץ את הבגדים שלה ולנקות בעצמה את חדרה. במלחמת אוסטריה-פרוסיה (1866) פגשה את החיילים הפצועים, שם גברה בה החמלה שליוותה אותה עד יום הירצחה.
יופייה וחינה הפכו אותה לאחת הרווקות הנחשקות. אחד ממחזריה היה קיסר גרמניה לעתיד וילהלם השני, אולם היא דחתה את חיזוריו. מחזר אחר היה הנסיך פרידריך, לעתיד דוכס באדן, שסבתה ויקטוריה חיבבה מאד ואף דחקה לקשר ביניהם, אך גם אותו דחתה אליזבת. לבסוף התאהבה אליזבת בדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ, בנו של הצאר אלכסנדר השני, אחיו של הצאר אלכסנדר השלישי ודודו של הצאר האחרון ניקולאי השני, שליטי רוסיה באותה עת.
הנישואים וירושלים
בקיץ 1884 התחתן הזוג בארמון החורף שבסנקט פטרבורג והנסיכה אליזבת הפכה רשמית ליליזבטה פיודורובנה - הנסיכה הגדולה של רוסיה. ארבע שנים לאחר החתונה ביקרו בני הזוג בארץ ישראל לרגל חנוכת כנסיית 'מריה מגדלנה' בהר הזיתים שנקראה על שם מריה אלכסנדרה, אמו של סרגיי. אליזבת, או בשמה החדש יליזבטה, התרשמה מאד מהכנסייה, מהר הזיתים ומקדושתה של ירושלים והשביעה את סרגיי כי בבוא יומה יקברוה בכנסיה זו.
בביקור זה הבין הנסיך כי עולי הרגל הרבים הפוקדים את ירושלים זקוקים למקומות לינה ולכן בנה את 'חצר סרגיי' (מגרש הרוסים בסמוך לעיריית ירושלים). בהמשך הרחיב סרגיי את פעילותו ובנה את כנסיית 'העלייה' בהר הזיתים ואת כנסיית 'אלכסנדר נייבסקי' בעיר העתיקה.
בשנת 1891 מונה סרגיי על ידי אחיו הגדול, הצאר אלכסנדר השלישי, למושל העיר מוסקבה וסרגיי ויליזבטה היפה עברו לגור באחד מארמונות הקרמלין. באותה שנה יליזבטה, בת הדת הלותרנית עליה חונכה כבת אצולה בריטית, קיבלה עליה את הדת האורתודוקסית שרווחה ברוסיה ושאליה השתייכה משפחת המלוכה הרוסית.
סרגיי היה נסיך יהיר, אכזר וחסר רגישות, ההיפך הגמור מאשתו יליזבטה. כשקיבל את השליטה על מוסקבה, אחת הפעולות הראשונות שעשה הייתה גירוש 25,000 יהודים מהעיר והנשים היהודיות שביקשו להישאר חויבו ל הירשם כזונות.
באותה עת רוב האוכלוסייה הייתה משועבדת והפועלים היו חסרי זכויות ומדוכאים. בינואר 1905 החלה שביתת פועלים בסנקט פטרבורג בירת רוסיה דאז. הפועלים צעדו לכיוון ארמון החורף וחיילי הצאר ירו והרגו כאלף מהם. האירוע קיבל את הכינוי 'יום ראשון העקוב מדם'. אירוע זה הצית מהומות בכל רחבי רוסיה וסרגיי, שהיה ידוע באכזריותו, הפך לשנוא נפשם של מתנגדי השלטון המהפכנים.
ב-17 בפברואר 1905, כשיצא סרגיי במרכבתו המהודרת משער ארמון הקרמלין, הצליח אחד המהפכנים להשליך לעברו מטען נפץ והרג אותו. גופתו של סרגיי הובאה לקבורה ברצפת 'מנזר הפלא' שבתחומי הקרמלין. המתנקש המהפכן נתפס ונכלא ויליזבטה ביקרה אותו בכלאו. בעקבות ביקורה ביקשה מהצאר ניקולאי (יורשו של אלכסנדר השלישי) לחון את המתנקש אך בקשתה נדחתה והוא הוצא להורג בתלייה.
הצאר ניקולאי ביקש מיליזבטה לרשת את תפקידו של בעלה ולהיות נשיאת 'החברה הרוסית אורתודוכסית-פלסטינית'. היא הסכימה וכיהנה בתפקיד החל משנת 1906. באותה שנה ביקרו בארץ כ- 13,000 צליינים רוסים. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה חזרה יליזבטה לרוסיה ועמדה בראש הצלב האדום הרוסי.
מהפכה, מעצר ורצח
בנובמבר 1917 כאשר פרצה ברוסיה מהפכת אוקטובר, שהתה יליזבטה במנזר ולכן לא נפגעה. לאחר שנה, בהוראת לנין, נעצרו יליזבטה וכל משפחת הצאר וגורשו ממוסקבה. היא הועברה ליקטרינבורג ולאחר מספר ימים הצטרפו אליה קרובים אחרים ממשפחת המלוכה. כולם נשלחו לעיר אלפאייבסק שבהרי אוראל, שם שוכנו בבית ספר בקצה העיר.
ב-17 ביולי הגיעו לבית הספר מספר חיילים, שדדו את בני המשפחה והסיעו אותם למכרה מחוץ לעיר. יליזבטה ומשפחתה הושלכו לבור בעומק 20 מטר. לאחר דקות ספורות נשמעו קולות הבכי. החיילים זרקו פנימה רימון ולרגע היה שקט, אך קולות תפילה החלו לעלות מן הבור. עוד רימון נזרק ושוב נשמעו התפילות. החיילים אספו עצים, הציתו אותם וזרקו אותם לבור.
מאוחר יותר נמצאו הגופות על ידי 'הצבא הלבן' ונקברו בקתדרלה סמוכה. בשנת 1920, כאשר נאלץ 'הצבא הלבן' לסגת, הועברו הגופות לבייג'ינג שבסין. לאחר מאמצים של ויקטוריה, אחותה של יליזבטה, הועברו גופותיהן של יליזבטה וברברה המשרתת שלה למקום מנוחתן האחרון – כנסיית 'מריה מגדלנה' שעל הר הזיתים בירושלים - המקום בו ביקשה יליזבטה להיקבר. את מסע ההלוויה האחרון תיאר הארי לוק, פקיד בריטי מנדטורי:
"בירושלים הייתי עד להרבה טכסים, ממלכתיים ומפוארים, שנערכו בנסיבות מרשימות ביותר, אולם לא ראיתי אף טכס אחד שהיה כה מעורר צער כבואם של שני ארונות העץ הפשוטים האלה – לאחר האודיסאה הפתטית שלהם – אל תחנת הרכבת הקטנה והפשוטה של ירושלים. לא היה שם הדר ולא גינונים, לא הייתה שום טכסיות הכרוכה כרגיל בהלוויותיהם של אנשי מעלה. ארונותיהן של שתי הנשים האומללות, שניהם שווים זה לזה בדיוק, הועלו מן הרכבת אל הרציף, שני נזירים רוסים זימרו בבכי את התפילות למתים בקול ערב, והשיירה הקטנה עשתה את דרכה בעצב, ובלא לעורר שימת לב, לכיוון גת שמנא, אל אחד משרידיה היחידים של רוסיה הקדושה."
ארונותיהן של יליזבטה וברברה הוצבו בתחילה בקריפטה של הכנסייה, אבל בשנת 1981 הוכרזה יליזבטה כקדושה ועצמותיהן של השתיים הועלו והוצבו בכנסייה ליד המזבח.
בשנת 1930, לפקודת סטלין, נהרס 'מנזר הפלא', בו נקבר סרגיי. בשנת 1995 נחשפו שרידי הגופה והיא הובאה לקבורתה האחרונה במנזר נובוספאסק במוסקבה.
אליס, אחייניתה של יליזבטה, נישאה לנסיך אנדרו מיוון. בנה הוא פיליפ בעלה של אליזבת מלכת בריטניה. כמו דודתה יליזבטה, גם אליס הפכה לנזירה וביקשה שלאחר מותה תיקבר לצד דודתה הנערצת. לאחר מותה נקברה אליס בארמון ווינדזור ובשנת 1988 הועלתה גופתה לירושלים והיא נטמנה בכנסיית 'מריה מגדלנה'.





תגובות
עדיין אין תגובות.