קרל לוץ

משווייץ לארץ ישראל

בניגוד למראהו האפרורי היה קרל לוץ אדם משכיל, רחב אופקים ובעיקר ניחן ברגישות ואהבת האדם באשר הוא אדם. הוא אהב את ישראל ואת היהודים והיה המתאים ביותר באותה תקופה לשמש בתפקיד דיפלומטי. הוא פירש את תפקידו במשמעותו ההומנית של יצירת קשר, הבנה בין העמים ובעיקר תמיכה בחלשים, נדכאים ונרדפים.

קרל לוץ נולד בשנת 1895 בשוויץ, ילד שמיני מתוך עשרה. בגיל 18 נסע לארצות הברית ובמשך 5 שנים גר באילינוי ולמד בקולג' במיזורי. בשנת 1920 עבר לוושינגטון והחל לעבוד בשגרירות שוויץ. 4 שנים אחר כך סיים את לימודיו באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בחוג להיסטוריה ומשפטים. שנתיים שימש בתפקידים שונים בקונסוליות שוויץ בפילדלפיה ובסנט לואיס.

בארצות הברית רכש לוץ ידידים יהודים רבים. הוא למד תנ"ך ואהב את הסיפורים הקשורים לארץ ישראל וכשחזר לשוויץ לא היה מאושר ממנו כשנודע לו כי קיבל תפקיד דיפלומטי בארץ ישראל - המשנה לקונסול ביפו ואחראי על ייצוג האינטרסים של גרמניה בתל אביב. בשנת 1935 נשא לאישה את אהובתו טרודי ויחד איתה הגיע ארצה. קרל לוץ סיפר כי כאשר יצא לפלשתינה אמרה לו אמו: "היה שומר ביתי, ישראל". וביומנו כתב: "לאחר נישואינו ב-21 בינואר 1935 יצאנו מברן לארץ הקודש. שמונה ימים אחר כך נישאנו על הגלים הכחולים של הים התיכון בקו טריסטה-יפו, ורגלינו דרכו על אדמת ארץ ישראל... הרושם הראשון שעשו עלינו הארץ ותושביה היה בל ימחה. היה זה עבורנו עולם חדש ומרתק. היתה זו ארץ התנ"ך, שתהיה מעתה מולדתנו השנייה למשך שש השנים הבאות". בתחילה התגוררו במלון ולאחר כחודש עברו לדירתם ביפו. "היתה זו דירה מרווחת מאד, בת ארבעה חדרים ומרפסת גדולה שממנה יכולנו להשקיף בניחותא על חיי המזרח הציוריים... היינו מעוניינים מאד להכיר את הארץ, במיוחד את ירושלים ושאר המקומות הנזכרים במקרא. ביקרנו בירושלים, בבית לחם, בהר הזיתים, ביריחו, בים המלח, בנצרת, בכנרת, בטבריה ובחיפה", כך תיאר בהתרגשות רבה את אותה תקופה. הוא תיעד הכול במצלמתו, צילומים שלימים יהוו בסיס לתערוכה בה הוצגה ארץ ישראל של אותם הימים.

המאורעות והצלת יהודים

שנה לאחר בואו לארץ נחשף קרל לוץ לראשונה לאכזריות כנגד יהודים, וכך כתב: "במאי 1936 פרצו מאורעות הדמים שהתחוללו בדיוק לפני ביתנו. המהומות פשטו בכל הארץ והם נמשכו עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. במשך שלושה שבועות חיינו כאסירים מאחורי תריסים מוגפים והיינו עדי ראיה למעשי רצח ברוטליים נגד יהודים. בשל המצב היה צורך להעביר את משרדי הקונסוליה, כמו גם את דירתנו, קרוב יותר לתל אביב."

בתל אביב התקרב לוץ לקהילה הטמפלרית בארץ ישראל, נוצרים פרוטסטנטים שעלו לארץ ישראל עוד בשנת 1868 שהאמינו כי ביכולתם להביא את הגאולה ואת המשיח רק אם הם יעברו לארץ ישראל ויעבדו בה. הטמפלרים הקימו מספר מושבות שהמפורסמות שבהן היו בחיפה, בשרונה, בית לחם הגלילית ווילהלמה (ליד בני עטרות).

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל ראו בטמפלרים אזרחי אויב. הם רוכזו במחנות מעצר במושבות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, ומשם גורשו לאוסטרליה. קרל לוץ התערב לטובתם וכך כתב: "תפקידנו בארץ ערבית, עם אוכלוסייה יהודית גדולה ועוינת כלפי הגרמנים ותחת שלטון בריטי, היה קשה ורווי מתח רב... לצד הטיפול בענייני שוויצריה, דבר שדרש פיקוח ואחריות על שלוש קונסוליות גרמניות וכ-3,000 אזרחים גרמנים שהושמו בהסגר. אשתי טרודי חזרה מיד מחופשתה בשווייץ ולקחה על עצמה את הפיקוח על שלושת המחנות."

גם ביהודים שעלו מגרמניה ראו הבריטים אזרחי אויב ודרשו לגרש גם אותם אך שוב קרל לוץ התערב לטובתם והציל כאלפיים יהודים. כך מצא עצמו קרל לוץ מציל בארץ ישראל באותה תקופה גם את היהודים וגם את הגרמנים מידי השלטון הבריטי. הגרמנים לא שכחו את עזרתו הרבה והוא זכה ליחס אוהד ומיוחד מצד הגרמנים.

השליחות בבודפשט

משנת 1942 ועד סוף שנת 1944 כיהן לוץ כמנהל המחלקה המיוחדת בקונסוליה השוויצרית בבודפשט שייצגה את האינטרסים של 15 מדינות שניתקו את הקשרים הדיפלומטיים עם הונגריה בשל מדיניותה הפרו-נאצית, בהן ארה"ב, בריטניה ובלגיה.

בתחילת המלחמה היה מצבם של יהודי הונגריה טוב יותר ממצבם של היהודים שחיו בשטחי הכיבוש הגרמני באירופה. במרץ 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. תחת ניהולו הישיר של אדולף אייכמן סומנו היהודים בטלאי צהוב, רכושם הוחרם והם הועברו לגטאות.

ההנהגה הציונית הבינה את גודל אסונם הקרב של יהודי הונגריה והצלתם נעשתה בשתי דרכים שונות. את האחת הוביל ד"ר ישראל קסטנר (סבה של ח"כ מירב מיכאלי, יו"ר מפלגת העבודה) ששימש כראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט מטעם הנהגת היישוב בארץ ישראל ושיתף פעולה עם הגרמנים כדי להציל יהודים. את הדרך השנייה הוביל משה קראוס, ראש הסוכנות והמשרד הארץ-ישראלי בבודפשט שדחה את הרעיון של שיתוף פעולה עם הגרמנים משום שלא האמין בכנות כוונותיהם.

לאחר כניסת הגרמנים להונגריה נסגר המשרד הארץ-ישראלי ומשה קראוס עבר לגור בבניין הצירות השוויצרית, שם נוצר קשר חם והדוק עם קרל לוץ. עוד לפני הפלישה הגרמנית השיג לוץ 5000 סרטיפיקטים (אשרות הגירה) לארץ ישראל בטענה שזו טריטוריה בחסות בריטית שאותה הוא מייצג. האישור שהיה אמור להיות אישי פורש על ידו כאישור משפחתי ובכך הציל ממוות בטוח מעל ל-60 אלף יהודים. חודשיים לאחר הפלישה החלו המשלוחים של כ-450,000 יהודי הונגריה לאושוויץ ותוך שלושה שבועות לא נותרו יהודים מחוץ לבודפשט.

אחת מהמשפחות היהודיות העשירות בהונגריה הייתה משפחת וייס שבבעלותה, בין היתר, היה מפעל זכוכית שכונה 'בית הזכוכית'. ביולי 1944, כשלושה חודשים לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה, העביר קרל לוץ את הנציגות לאינטרסים זרים ומחלקת ההגירה של הקונסוליה השוויצרית ל'בית הזכוכית'. לוץ הכריז על המקום כנכס שוויצרי ובכך הפך הבית לחוף מבטחים מוגן דיפלומטית עבור אלפי יהודים שחיו בו בתנאים קשים מאוד. בבניין התנהלה גם עבודת זיוף של אלפי כתבי חסות על נייר שנגנב ממשרדי האס.אס. כשאייכמן ואנשי האס.אס דרשו לרכז את היהודים בגטו על מנת לשלוח אותם למחנות ההשמדה רכש קרל לוץ עוד 70 בתי דירות, רובם בגטו והכריז עליהם כשטח חסות שוויצרית והם נחשבו קרקע אקסטריטוריאלית. לבתים אלה העביר לוץ אלפי יהודים עם 'כתבי חסות' ואף סיפק להם אוכל ובגדים.

באוקטובר 1944 מינו הנאצים את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלאשי, ראש מפלגת 'צלב החץ', לראשות ממשלת הונגריה. היה זה האור הירוק לו חיכו כנופיות 'צלב החץ' הפרו-נאציות להתחיל להתפרע ברחובות בודפשט. אלפי יהודים נרצחו ברחוב והושלכו אל נהר הדנובה אשר האדים מדם. עשרות אלפים נשלחו למסעות מוות ולעבודת כפייה.

עד השחרור וההכרה

בנקודת זמן קשה זו פעלו הדיפלומטים ראול ולנברג השוודי וקרל לוץ השוויצרי להאט את מכונת המוות. שניהם פעלו באותה דרך להנפיק מסמכים שיאפשרו ליהודים לצאת משטח הזוועות של הונגריה או להגן עליהם בתוך שטחה של הונגריה כתושבים זרים.

כשהחלו אנשי 'צלב החץ' לרצוח יהודים פנה קרל לוץ לממשלה ההונגרית וביקש שתספק לו מספר בתים בבודפשט כדי לרכז בהם את היהודים שתחת חסותו. בתמורה הבטיח כי יפעל לזירוז הכרת ממשלת שווייץ בממשלת הונגריה בראשותו של סלאשי, דבר שהיה חשוב מאוד להונגרים. הם פינו עבורו 25 בתים והעמידו מאה ז'נדרמרים הונגרים כדי לשמור עליהם. הבתים המוגנים סומנו בשלטים ובדגלים של שווייץ והפכו גם הם למעין טריטוריה שוויצרית בבודפשט.

בנובמבר 1944 החלו הגרמנים לשלוח את היהודים מהגטאות בבודפשט בצעדה רגלית לכיוון אוסטריה, שם נמסרו לידי עוזרו של אייכמן דיטר ויסליצני. מדי יום יצאו כאלפיים יהודים לצעדה בת שבוע של יותר ממאתיים קילומטרים בקור ובגשם, ללא מזון וציוד מתאים. בין שלושים לארבעים אלף יהודים יצאו לצעדות הללו. רבים מהם קרסו בדרך והאיטיים נורו. האחרים נרצחו בדם קר בידי מלוויהם.

כשבועיים לאחר התחלת הצעדות יצא קצין משטרה הונגרי בשם ד"ר ננדור בטיספלבי ובמשך יומיים עקב אחר הצועדים וכששב כתב דו"ח וציין בין היתר כי עד כה גורשו 25 אלף יהודים. הוא תיאר את מצבם האיום ואת אכזריות מלוויהם. הוא אף הצליח להחזיר להונגריה כמה מגורשים שבידיהם היו כתבי חסות. כששב נערך כינוס במשרדו של ראול ולנברג בהשתתפות קרל לוץ ודיפלומטים נוספים. למחרת היום יצאה משלחת של נציגים ניטרליים, בהם ראול ולנברג וקרל לוץ, עם מזון, תרופות ובגדים עבור המגורשים. המשלחת השוויצרית שחררה כ-700 יהודים בעזרת דרכונים שוויצריים. מכוניות של דיפלומטים נסעו בעקבות צעדות המוות כדי לחלץ מהן בעלי אישורים אמיתיים ומזויפים.

לקראת אמצע נובמבר גבר הלחץ בבית הזכוכית וקרל לוץ שכר עוד שני מבנים צמודים ושיכן בהם עוד כ-4000 יהודים. הסיוט הסתיים ב-18 בינואר 1945 כשהצבא הסובייטי נכנס להונגריה. עד אז נרצחו בהונגריה כ-564,000 יהודים מתוך כ-725 אלף יהודים שחיו בה.

עד תום המלחמה הציל לוץ את חייהם של למעלה מ-62,000 יהודים. קרל לוץ זכה להערכה רבה בכל העולם על פועלו שהיה כרוך בסכנת נפשות. לעומת זאת, בארצו הוגדר על ידי שרותי החוץ כאדם שחרג מסמכותו. הוא אמנם לא פוטר מתפקידו אך גם לא זכה לקידום.

קרל לוץ ביקר בארץ וזכה לכבוד רב. בחיפה ובירושלים נקראו על שמו רחובות וביער שוויץ הסמוך לטבריה יש מצפור על שמו. בשנת 1964 היה בין הראשונים לקבל את תואר 'חסיד אומות העולם' ובשנת 2003 הנפיקה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות מדליה רשמית לזכרו. בשנת 2014 יצר דניאל פון אארבורג השוויצרי את הסרט 'קארל לוץ – הגיבור שנשכח'.

קרל לוץ הלך לעולמו בשנת 1975 בגיל 80. בשנת 1977 טרודי רעייתו, שעמדה לימינו לכל אורך הדרך, קיבלה אף היא את התואר 'חסידת אומות העולם'.