אברהם אלדמע

שם נעוריו של אברהם היה אייזנשטיין. עם עלייתו לארץ בשנת 1906 שינה את שם משפחתו לאלדמע, שינוי שנבע משתי סיבות: האחת הרצון לאמץ שם עברי כפי שעשו רבים מאנשי העלייה השנייה כדוגמת דוד בן-גוריון (גרין) ורחל ינאית בן-צבי (גולדה לישנסקי), והשנייה ביטוי הפילוסופיה של תמיד להיות שמח, אופטימי וללא בכי. כשנולדו ילדיו העניק להם שמות שמחים: רן, גיל ודיצה.

אברהם אייזנשטיין נולד באוקראינה בשנת 1884 למשפחה יהודית אמידה. כבר בגיל צעיר בלטו כישוריו בציור ובמוסיקה והוא נשלח לעיר הגדולה אודסה ללמוד אומנות, שם נחשף לרעיון הציוני מפיו של דב בורוכוב. לאחר פרעות קישינב (1903), בפרעות 1905, כבר הגן אברהם על יהודי אודסה כשהוא חמוש בנשק ומנע פגיעה בהם. שנה לאחר מכן הודיע אברהם להוריו על כוונתו לעלות ארצה. "איך תתקיים בארץ דלה זו?" שאלו הוריו, ובעודו בדרכו לאנייה הודיעו לו כי הם מתנתקים ממנו ואם ייקלע לצרה אל לו לפנות אליהם.

שם עברי ושורשים באוקראינה

כשהגיע ארצה בשנת 1906 צעד ברגל לירושלים ובדרכו לשם ביקר בקבר רחל ואף סייד אותו. כמו רוב העולים באותה שנה עסק במגוון מלאכות בכדי לשרוד: צילם והקים תיאטרון עברי, אגודת התעמלות ותזמורת. ב-1907 פגש את ד"ר חיים בוגרשוב שהיה מורה ב'גימנסיה הרצליה' וזה הציע לו: "בוא תהיה מורה לציור בגימנסיה." "איך אהיה מורה ועברית איני יודע מספיק טוב?" שאל אברהם. "אל תדאג" אמר בוגרשוב, "אתה תלמד ציור והתלמידים ילמדו אותך עברית". וכך קרוב ל-50 שנים היה אברהם אלדמע מורה ב'גימנסיה הרצליה'. בגימנסיה היה אברהם הרוח החיה במסיבות. ברור היה שמדובר בדמות חריגה בין קהל המורים. אברהם בלט במראהו המהודר - מכנסי רכיבה ('בְּריצֶ'ס' בלשון העת ההיא), חולצה מגוהצת, עניבה גדולה מהרגיל, כובע רחב שוליים והעיקר: פרח ציפורן אדום בדש, חדש וטרי מדי יום.

כך תיאר אותו אחד מתלמידיו: "לא הייתה חגיגה בתל-אביב דאז שאלדמע לא היה בין יוזמיה, מארגניה ומבצעיה. הוא היה מצייר תפאורה, בונה מבנים, מתכנן ומנצח על השמחה. טיולים, קרנבלים, כנסים, בכל אלה הוא היה הרוח החיה". ועוד הוסיף: "...בחגיגות הפרטיות, שהיו נערכות אז כה תדיר, היה אלדמע מתיישב אל הפסנתר ומסוגל לנגן כל הלילה, כדי שהחבר'ה, גברים ונשים, יוכלו לצאת במחול..." באותם ימים היה אברהם חבר 'אגודת הבמה העברית' שהיא למעשה להקת התיאטרון הראשונה בארץ.

אך לא רק במסיבות עסק אברהם אלא גם היה פעיל בשמירת הביטחון בארץ. בשנת 1909 נסע לאירופה ונפגש עם ד"ר חיים בוגרשוב שביקש ממנו להבריח לארץ שלושה רובים שנועדו להגנת היישוב. בנמל יפו נפלה החבילה ונפתחה. המשטרה התורכית אסרה אותו, אך הקונסול הרוסי טען כי בהיותו נתין רוסי ובהתאם להסדרים הוא צריך לעבור למעצר בחצר הקונסוליה הרוסית בירושלים. הוא ישב במעצר חמישה חודשים, ניגן והתחבב על כולם. במשפטו שנערך ביוני 1910 העיד הקונסול הרוסי לטובתו ואישר כי אלדמע הביא את הרובים לצורכי… מסחר, דבר שהיה חוקי לחלוטין. וכך כתב אברהם אלדמע ביומנו: "הידד! זכאי! חפשי לגמרי! אין לי די מלים להביע את שמחתי והתרגשותי כעת… איני מאמין באושרי."

ב-1912 יזם אברהם אלדמע את תהלוכת התחפושות בתל-אביב הצעירה. מאיר דיזינגוף, שהיה אז ראש ועד השכונה, החליט לאמץ את הרעיון וכך נולד העדלאידע בעיר תל-אביב.

המיזם הבא היה אחד המסעירים באותם ימים. בימים ההם, טרום בתי קולנוע וטלוויזיה, בשעות הערב הייתה העיר נרדמת. בשנת 1917 הקים אברהם את 'חבורת אצבע משולשת' או כפי שהייתה מוכרת בשם 'חבר'ה טראסק', שמטרתה הייתה "להרבות בשמחה ולעשות מעשי קונדס", אך גם להפיץ את השפה העברית. מספרים שהחבורה הייתה פורצת למסיבות שלא דיברו בהן עברית וחבריה היו עוברים בין החוגגים כשהם אוחזים בנר ומחפשים 'מילה בעברית'. החבורה אף העזה לרקוד טנגו צמוד בפומבי, דבר שלא היה מקובל אז.

אחד הנשפים הבלתי נשכחים היה הנשף במלחמת העולם הראשונה, באביב 1917. התורכים הוציאו צו גירוש לתושבי תל אביב מחשש שיסייעו לבריטים שפלשו מדרום (מצרים). בטרם נתפרסם הצו היה הנשף בעיצומו. אחד העסקנים של העיר קרא: "בשעה שדברים נוראים כאלה קורים סביב לנו וסכנות מן היותר גדולות מאיימות עלינו להכחידנו הולכים הבחורים האלה ועוסקים בעליצות". מי שנשאר בעיר ונתפס היה צפוי לעונש מוות, אך אברהם וחבריו נותרו לשמור על הרכוש. לאחר כשנה וחצי חזרו התושבים והחבורה חזרה לפעול ואפילו התרחבה. כעת כללה גם אהרון מסקין, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ועוד. מלך חיי הלילה של העיר באותה עת היה ברוך קושינסקי, הידוע יותר בשם ברוך אגדתי.

אגדתי ערך את טקס בחירת מלכת אסתר בתל אביב, ולצד מאיר דיזנגוף, רכב עמה על סוס בראש העדלאידע. אגדתי אף ארגן את נשפי המסכות בראינוע הראשון בארץ 'עדן'.

בפורים של 1928 הפיצו חברי 'טראסק' בעיר כרוז שהאשים את אגדתי בגנדרנות יתר (הוא הלך בחליפה שלושה חלקים) וחמור מזה טענו כי את כל הנשפים עשה כדי להתעשר והוא נוסע לחו"ל כשכיסיו מלאים בכסף. בין היתר נכתב בכרוז: "אנו נילחם למען כבוד יום פורים, בעד השמחה והששון הנובעים מכלים עממיים בטוהרתם ונקרא חרם על תאוות בצע וממון..." ברוך אגדתי לא היה יכול להבליג ותבע את הצייר שמחה אייזן שניסח את המודעה על הוצאת דיבה.

המשפט והחיים בחצר אלדמע

המשפט היה לשיחת העיר והוא התנהל בבית-משפט השלום הבריטי. מי שניסה ללמד זכות על 'חבר'ה טראסק' היה לא פחות מחיים נחמן ביאליק שטען שהכרוז מהווה חלק מהספרות הסאטירית החריפה של פורים. הטיעון לא הרשים את השופט והוא פסק נגד החבורה לאחר שמצא את ברוך אגדתי נקי מכל חשד שניסו להעליל עליו. הפסיקה הייתה מאסר למשך שבועיים או קנס. ברוך אגדתי הודיע כי אין לו עניין בכסף וכל רצונו היה לטהר את שמו שנפגע, אבל השופט הבהיר כי הקנס מגיע לקופת השלטון הבריטי ולכן הם לא מוותרים. היה ברור כי לחבורה לא הכסף הדרוש וכדי למנוע מאסר של אחד מחבריהם שילם ברוך אגדתי את הקנס בעצמו. מחווה זו לא הפריעה לחבורה להפיץ שברוך אגדתי הפסיד ולראייה הוא שילם את הקנס... המשפט הביא פרסום רב לחבורה ושחקנים ואומנים צעירים נמשכו אליה. את המנון החבורה חיבר אברהם שלונסקי. אברהם אלדמע היה בין המיישבים הראשונים של שכונות הפועלים הראשונה בארץ - היא שכונת בורוכוב (בגבעתיים). הייתה זו יוזמה של ההסתדרות ליצור מעין 'קיבוץ עירוני' בו יגורו פועלים באווירה שיתופית. אברהם בנה בית גדול במיוחד וכמותו היה מהודר ומקושט. הבית הפך למרכז השכונה ובחצרו נערכו חגיגות.

חנה צ'יזיק (שאחיה אפרים נהרג על הגנת חולדה ושרה אחותה נפלה לצד טרומפלדור בתל-חי), הייתה בוגרת חוות העלמות של חנה מייזל שוחט וניהלה משק הכשרה לעובדות בתל אביב. חנה פנתה אליו וביקשה כי ייתן לה את הבית הגדול לשכן בו נערות שכן הוא גר שם לבדו.

אברהם נעתר לבקשתה וירד למרתף שם בנה סליק לכלי נשק לעבור 'ההגנה'. הפעילות למעלה הייתה הסוואה מעולה לאותו סליק ששירת את הארגון במשך 25 שנה ואף אחד לא ידע עליו.

אברהם אלדמע שבגיל 41 עדיין היה רווק התאהב בזהבה יודילוביץ', אחת מהפועלות הצעירות ובשנת 1925 נישאו בחצר הגדולה של הבית, וזה נוסח ההזמנה: "אברהם אלדמע וזהבה יודילוביץ מודיעים בזה כי הלכו בדרך כל הארץ ובאו בברית הנישואין - עליהם השלום! חברים וידידים מוזמנים לבוא להשתתף בצערם במוצאי שבת ו' חשון בביתם, בית מועד לכל חי בשכונת בורוכוב". כל חברי 'טראסק' הגיעו וערכו הילולה שנמשכה כל הלילה וכללה יריות באוויר כמנהג החגיגות אצל הערבים.

בתום החתונה הפך אברהם אלדמע את החצר למרכז תרבות שנודע כ'חצר אלדמע'. הוא הקים בחצר אמפיתיאטרון בן 800 מושבים, אליו הזמין הופעות של תיאטראות כמו 'המטאטא', 'הקומקום', 'האוהל' ו'הבימה', כאשר הפדיון ממכירת הכרטיסים נמסר במלואו לתיאטרון. השחקנים הפכו לחברים אישיים של המשפחה ובבית המשיכו להיערך חגיגות מכל סיבה. אברהם אלדמע היה הראשון שקיבל אישור מממשלת המנדט לירי זיקוקי די נור, אותם ירה בחגיגות ימי ההולדת של ילדיו (כולם נולדו ביום כיפור ולכן נורו הזיקוקים מיד לאחר סיום תפילת נעילה).

כאומן וכצייר הייתה לאברהם טביעת עין טובה. הוא היה אחד מהבודדים שעסק בזיהוי כתבי-יד ונחשב לאחד המומחים הגדולים בארץ בתחום זה עד כי בתי המשפט המנדטוריים נהגו להזמינו כעד מומחה. בעת המתיחות בזמן המרד הערבי הגדול (1936–1939) קיבל אלדמע מינוי של קצין משטרה וריכז את ההגנה על שכונת בורוכוב באופן חוקי.

אברהם אלדמע נפטר בגיל 79 ונקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. בנו גיל אלדמע נפצע במהלך מלחמת השחרור ואיבד את רגלו. מספרים שכשפגש אותו אברהם בבית-החולים הייתה זו הפעם הראשונה שאברהם אלדמע דמע. לימים התפרסם גיל כמלחין ועורך תכניות מוסיקה ברדיו.