אברהם קורקין

הכוזרים והיהדות

את ראשית דרכם של הגרים ברוסיה מייחסים לאחת הממלכות המסקרנות ביותר של ימי הביניים - ממלכת הכוזרים. במשך כמעט 400 שנה, מן המאה ה-7 ועד ראשית המאה ה-11, הייתה כוזריה אימפריה אזורית אדירה, שהתפרסה מצפון הים הכספי עד חופי הים השחור, כללה את חצי האי קרים והגיעה למורדותיהם הצפוניים של הרי הקווקז. בשיאה, הייתה הממלכה צומת דרכים תרבותי וכלכלי ומוקד עוצמה צבאית ומדינית. אלא שהמאפיין שהותיר חותם היסטורי עצום היה דווקא בחירתם של מנהיגי הכוזרים לאמץ את היהדות כדתם הרשמית.

על פי מסורות רבות, צעד זה הפך אותם לאבות הקדמונים של חלק מיהודי רוסיה ואף של חלק מקהילות אשכנז. יש אף מי שסבורים כי הכוזרים ראו בעצמם ממשיכי דרכו של שבט דן המקראי, שנדד בין הארצות בחיפוש אחר נחלה חדשה.

הסובוטניקים והמולוקנים

מאות שנים לאחר מכן הופיעה קהילה אחרת, מסתורית לא פחות - הסובוטניקים,שעוד בהיותם נוצרים, החלו לקדש את יום השבת ובשל כך דבק בהם הכינוי הזה, שמקורו במילה 'שבת'. בתחילה הסתפקו הסובוטניקים בקידוש יום המנוחה, אך אט אט הוסיפו לעצמם מצוות מן היהדות: הם החלו להקפיד על דיני כשרות ואף קיבלו על עצמם מנהגים מובהקים של הקהילה היהודית. חלקם הלכו צעד נוסף והתגיירו ממש, ואף עלו לארץ ישראל. בין המפורסמים שבהם הייתה אמו של אלכסנדר זייד, הלוחם והאיש שייסד את ארגון 'השומר'. שם ידוע נוסף הוא יואב דוברובין, מייסד אחוזת דוברובין ביסוד המעלה.

במאה ה-18 עלתה לבמה תנועה נוספת – 'הדוחובורים', או 'לוחמי הרוח'. הם דגלו באנרכיזם דתי, שללו את סמכות הכנסייה והמדינה ודגליהם הדתיים והחברתיים קסמו במיוחד לחוגי האצולה הרוסית בסוף המאה ה-19. רעיונותיהם הפציפיסטיים והקומונליים עוררו השראה עד שבסביבות שנת 1900 עזבו רבים מהם את רוסיה והיגרו בהמוניהם אל קנדה, שם הקימו קהילות שיתופיות שחיו ברוח אמונתם.

אך עוד קודם לכן, בשנים 1779–1780, צמחה מתוך הדוחובורים תת קהילה נוספת - ה'מולוקנים' ('שותי החלב' - מן המילה הרוסית moloko שקיבלו את הכינוי משום שנהגו לשתות חלב גם בימי צום נוצריים). עם הזמן התפתח בקרבם זרם ייחודי 'המולוקן סובוטניקים' שאימץ את שמירת השבת וחלק ממצוות היהדות. גם הם, כמו שכניהם הרוחניים, נרדפו בידי השלטונות הרוסיים. גזירות ההגליה הרחיקו אותם אל אזורי הקווקז, אך מסעות הגירה נוספים נשאו אותם עד טורקמניסטן, איראן, ארצות הברית, מקסיקו, אוסטרליה וברזיל.

מנהגיהם הפכו אותם לדומים להפליא ליהודים: הם נמנעו מאכילת חזיר, הקפידו על שחיטה כשרה, ובחלק מהקהילות אף עטו תפילין, לבשו ציציות וקבעו מזוזות בפתחי בתיהם. רבים גם קיימו ברית מילה לבניהם. עם זאת, ההבדל ביניהם נותר מהותי: רובם כששמרו עדיין על זהות נוצרית, בעוד שמיעוטם בחר להתגייר. מציאות זו יצרה בלבול רב: בקרב יהודי רוסיה והעולים לישראל התערבבו זה בזה סובוטניקים שנשארו נוצרים למחצה לצד גרים של ממש, עד כי לא תמיד ניתן היה להבחין היכן עובר הגבול ועל כן זוהו הגרים כסובוטניקים.

אברהם קורקין מתגייר

מבין כל דמויות הגרים ברוסיה, בולטת במיוחד דמותו של אברהם קורקין שקורותיו הם מהסיפורים המרתקים, הדרמטיים והמופתיים של חלוציות יהודית. קורקין נולד בשנת 1822 למשפחת אצולה עשירה במחוז אסטרחן, אזור נרחב בדרום מערב רוסיה, סביב הדלתא של נהר הוולגה, טריטוריה שבעבר הייתה חלק מממלכת הכוזרים. הוא הוטבל לנצרות בשם אגפון איבנוביץ קורקין, ולמשפחתו היה סמל אצולה שבו חרבות מצטלבות, ביטוי לשם המשפחה קורקין, שמקורו ככל הנראה במילה קורה (חרב). כבר בילדותו, לאחר שאיבד את אמו, שלח אותו אביו אל מנזר כדי שיתחנך לכמורה. השנים חלפו והנער הפך לאיש כמורה בכיר, ראש מנזר וכומר, אחראי על כנסיות במחוז אסטרחן. אביו, כך נרמז, היה מן הדמויות שהיוו השראה לטולסטוי ביצירתו 'מלחמה ושלום' בדמות הנסיך אנאטול קוראגין או קאראקין.

אך כל עולמו של קורקין השתנה באחת. בשנת 1847, והוא בן 25 בלבד השתנה עולמו של קורקין בבת אחת לאחר חיזיון מטלטל. באחד הימים, בדרכו להכות בפעמוני הכנסייה, חשכו עיניו לפתע. הוא עלה וירד במדרגות שוב ושוב, אך לא מצא את דרכו. מותש ישב על מדרגה ובייאושו פתח באמירת תהילים פרק צ"א. שלוש פעמים חזר על המילים (יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן).לפתע אורו עיניו. קורקין הבין כי לא מקרה הוא, אלא אות משמים: עליו לנטוש את דת הנצרות ולהשיב את נפשו אל היהדות. הוא סיפר כך לבני משפחתו: "זה איננו מקרה סתם, זהו אות אלוקים. מן השמים הראו לי כי אין ממש בנצרות, וכי יש לשוב אל אמונת ישראל." מכאן ואילך הפך קורקין להוגה דעות נועז, שהעז לשאול בקול את השאלות האסורות: "מדוע נאמין בדת שקר? כיצד נוכל להאמין באם אלוהים ובבן אלוהים שנולד מרוח הקודש, דבר שהוא מנוגד לטבע? כיצד תיתכן תורה חדשה המלאה סתירות? "

הכריזמה של קורקין עשתה את שלה. הוא הצליח לשכנע לא רק את משפחתו הקרובה, אלא עוד עשרות משפחות. בסופו של דבר, 163 נפשות גברים, נשים וילדים מ־37 משפחות קיבלו על עצמם להתגייר והחליטו לייסד 'אגודה של דת ישראל'. השלטון הרוסי ראה בכך בגידה והקהילה הצעירה נאלצה לנדוד מכפר לכפר, כשהיא נרדפת ומחוזקת גם יחד. בדרכם פגשו קהילות של שומרי שבת נוצריים וגרי צדק נוספים.

במהלך מסעותיהם פנו אל הרב ישראל פיבוואר אשר פרס עליהם את חסותו והחל ללמדם את יסודות היהדות כמו בית כנסת מהו, דיני כשרות, טהרת מקווה ועוד. משם המשיכו לווילנה, ושהו בה שנה וחצי. שם נערך שלב מכריע: טקסי ברית המילה לגברים. באותם ימים לא היו חומרי הרדמה, והמבוגרים נאלצו לעמוד בכאב עצום, כשהם כבולים כדי למנוע מהם להתפרץ. אולם אברהם קורקין סירב בכל תוקף להיקשר, מחשש שיתפרש כמי שנכפה עליו הגיור. הוא התעקש לעמוד בעינויי הכאב בעוז. לאחר מכן המשיכו נדודיהם עד לקובנה שבליטא, שם השלים הרב יצחק אלחנן ספקטור, רבה הראשי של העיר, את תהליך הגיור המלא ואף קיבל אותם לישיבתו. כך נולדה קהילה חדשה, גאה ומיוסרת, של גרים אמיתיים.

אך סיפורי הגבורה של הגרים ברוסיה לא הסתיימו בקורקין. שבעים שנה מאוחר יותר, בשנת 1921, התרחש מעמד דרמטי לא פחות. רודיון טרפימוביץ' אגייב, איכר בן 37, לשעבר קצין קרבי בצבא הצאר ניקולאי, יצא לבדו אל גדות הדנייפר הקפוא, סמוך לעיר אודסה. הוא היה אב לשלושה ילדים קטנים ומנהיג של קהילה נודדת קטנה בת כמה משפחות. באותו יום הוציא מתרמילו בקבוק וודקה, לגם ממנו לגימה ארוכה, ואז טבל בו תער גילוח. הוא הסיר את בגדיו העליונים, מלמל תפילה חרישית ובתנועה חדה ומלאת נחישות מל את עצמו. דמו ניגר, הכאב היה צורב, אך הוא חבש את הפצע בתחבושת ספוגה בכוהל, לגם עוד מן הוודקה, והשלים את המעשה. ביומנו רשם "היום, 22 בפברואר 1921, קיימתי את מצוות אלוהים השנייה." אגייב לא עצר שם. בשבועות שלאחר מכן הפך לא רק למנהיג קהילתו אלא גם למוהל שלה. במו ידיו מל כ-50 גברים וילדים, בהם שלושת בניו, שני אחיו, קרובים ושכנים. הוא הפך את הקהילה כולה מגוף נוצרי פרובוסלאבי לחבורה של יהודים גרים הנערכים למסע הגדול בעקבות קריאתו של אברהם המקראי: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". קהילתו של אגייב לא הייתה יחידה. היא הייתה רק אחת מעשרות קהילות דומות שצמחו ברוסיה במשך מאות שנים שביקשו לשוב אל אמונת ישראל, לעיתים תוך הקרבה עצמית נוראה. סיפוריהם של קורקין ואגייב אינם רק אנקדוטות היסטוריות, אלא עדות חיה לחיפוש אחרי אמת חדשה שתגאל אותם מייסורי היום יום של אותה תקופה, גם אם תחת רדיפות, ייסורים ואיסורים.

הגרים בחדרה ובסג'רה

סיפורו של אברהם קורקין לא הסתיים בנדודיו ברוסיה ובגיור קהילתו. הוא המשיך ללוות את בניו ובנותיו גם בארץ החדשה אך לא כל ילדיו בחרו ללכת בדרכו. שניים מבניו סירבו להתגייר, חצו את האוקיינוס והיגרו לארצות הברית. הם נותרו נוצרים, ואף כשהציעו לעזור לאביהם בשנות מצוקה קשות דחה אותם קורקין ללא היסוס. מבחינתו, הם היו זרים לדרכו החדשה. בן אחר, יעקב, התגייר אך בחר להתרחק. הוא עבר ללונדון ושינה את שמו לפרידמן. יתר הבנים ובתו התגיירו והמשיכו עמו. בשנת 1897 הגיע אברהם לאודסה עם בני משפחתו וחסידיו. שם פנה לעזרת 'חובבי ציון' אשר מנהיגיהם היו דמויות מרכזיות בתולדות הציונות: מאיר דיזנגוף לימים ראש העיר תל אביב וד"ר הלל יפה, רופא המושבות. השניים סייעו בידם לעלות ארצה.

בשנת 1898 הגיעו הגרים לחדרה שם פגשו קהילת גרים אחרת שהקדימה אותם בשלוש שנים. קליטתם בחדרה לא הייתה פשוטה. המתיישבים הוותיקים חשו כי הקהילה החדשה נכפתה עליהם, בעיקר משום שהובאו ביוזמתו של ד"ר הלל יפה, שהיה רופא המושבה ואף מונה לנהל אותה. המקומיים התקשו לקבל את הגרים לא רק בשל שונותם, אלא גם משום שאלה גילמו בדיוק את מה שהמתיישבים שאפו להיות: חקלאים חרוצים ובעלי ידע. ד"ר הלל יפה תיאר אותם בהערצה: "הגרים הם שהצילו את המצב. הודות לעבודתם, להתמדתם, למעוט צרכיהם ולכוח סבלנותם הגיעו להצלחה. הם יהודים טובים מאד, מסורים בכל ליבם לדת, מוכנים להתבולל בין היהודים, לחיות ולמות בארץ זו. ראויים הם למופת... אנשים כאלה דרושים לנו." גם אשתו של הלל יפה העידה כי בעלה ראה בגרים יתרון: "אמר ד"ר יפה כי דמם של היהודים, החלוש מדורות של נישואי קרובים, לא ייפגע כלל אם יתערבב בדם נוצרי."

הגרים עצמם לא ביקשו דבר, לא בתים ולא הקלות. הם הסתפקו ברשות לבנות בקתות במו ידיהם, תוך התחייבות לפנותן בכל עת שיידרשו לכך. התנהגות זו העמידה אותם בניגוד לאופי המתיישבים המקומיים, שהתלוננו בצדק על קשיים, אך הוצבו לפתע אל מול 'הגרים החרוצים', שלא התלוננו כלל. לכך נוספה העובדה כי הביאו עמם ידע חקלאי מרוסיה שלא תאם את שיטות החקלאות שנקבעו במושבות, מה שגרם למתח נוסף. לבסוף פסק ד"ר יפה לוועד: "הניחו להם לזרוע מה שהם רוצים, ובלבד שלא יבזבזו את זמנם לריק." מעבר לכל, ריחף מעליהם ספק מתמיד על יהדותם. אף שהקפידו על כל המצוות, נטען כנגדם כי אינם אלא 'סובוטניקים', נוצרים ששומרים שבת בלבד ולא יהודים של ממש. כעבור שלוש שנים, לאור המתח והקשיים, עזבו הגרים את חדרה ועברו לסג'רה (כיום אילניה). את אדמות סג'רה רכשו כבר ב-1890 קבוצת יהודים מראשון לציון ומירושלים, אך הניסיון נכשל. כעבור תשע שנים קנתה אותן יק"א('החברה היהודית להתיישבות' שהקים הברון הירש במטרה להקים חוות הכשרה חקלאית לעולים). מנהלה הראשון היה חיים מרגליות קלווריסקי (על שמו נקרא היישוב מרגליות בגליל), ובהמשך החליפו אליהו קראוזה. משפחת קורקין ומשפחות גרים נוספות השתלבו היטב במקום. בשנת 1903 נשלחו 21 פועלים שהוכשרו בסג'רה, בהם בני קורקין, לעבוד בבית גן הסמוכה לטבריה. שם הפכו הגרים לחלק נכבד מהאוכלוסייה. חלקם עמדו בקשיים, אחרים נשברו ושבו לרוסיה.

בשנת 1906 הגיע מנהל חדש למושבות הגליל ושמו רוזנהק ויחסו לגרים היה עוין. הוא ראה בהם איכרים נחשלים שאין להם מקום במושבות והורה על פיזורם, מהלך שעורר זעם. ד"ר הלל יפה מחה על ההחלטה וכתב: "אי-צדק מאין כמוהו יהיה להפריע אותם מעבודתם. אין זו הפרעה להם בלבד, אלא לכל ההתיישבות העברית... אין ליצור כתות וקבוצות, אלא יש להתייחס אליהם בכבוד."

הגרים, שהבינו כי עצם חריצותם מעוררת קנאה ושנאה, החלו אף הם להתאונן, כפי שתיאר ההיסטוריון יוסף קלויזנר, רק כדי להסיר מעליהם את חמת האיכרים היהודים. אך עם הזמן, התאזנו היחסים. האיכרים למדו להיות חקלאים טובים וילדי הגרים גדלו לצדם עד שהיו כמותם לכל דבר. כאשר הוקם מושב משמר השלושה ליד יבנאל, נמנו בני הגרים עם מייסדיו כשווים בין שווים.

השמירה והמורשת

מלבד החקלאות, תרמו הגרים גם לשמירה. עוד בטרם נוסד ארגון 'השומר', ארגן יצחק קורקין יחד עם בנו ראובקה את השמירה בבית גן והביאו שומרים ספרדים מטבריה, בדווים וצ'רקסים. כשקמה ארגון 'השומר' בשנת 1912, הצטרפו אליו גם בני משפחת קורקין.

הגרים שאפו להיטמע לגמרי. נישואין עם יהודים 'מזרע אברהם' נחשבו עבורם כפסגת השאיפה, אם כי לא תמיד התאפשר הדבר בדורות הראשונים. אברהם קורקין עצמו הודה בכאב: "הכול עשיתי כדי לחדור ליהדות, אך בכל זאת אינני כאחד מזרע אברהם. כל נחמתי שנכדי, בבואם בברית עם בני ישראל, יזוב בהם גם דם אברהם."

צאצאיו כבר קיימו את משאלתו. בתקופת היישוב ובמלחמת העצמאות השתלבו במאמץ הביטחוני. נכדו אברהם אביגדורוב קיבל את 'עיטור הגבורה' על מעשה לחימה בקריית מוצקין. מנחם קורקין, נכד נוסף, הפליג עם לוחמי הכ"ג בסירה ונעלם בסוריה. רפאל כהן, בנה של דבורה קורקין, נפל בקרב על לוביה שבגליל. שמותיהם, לצד רבים נוספים, חרוטים בספר הגבורה של העם.

אברהם קורקין האריך ימים ונפטר בשנת 1926, ככל הנראה בן 104. חזונו התגשם וצאצאיו נטמעו בעם. חלק מהם שינו את שמות משפחתם ליצחקי ואבידן ונעשו חלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית. הם לחמו, נפלו, בנו והקימו, בדיוק כפי שביקש מחולל תנועת הגרים במחוז אסטרחן, שחזה בנכדיו ובניניו כשהם "באים בברית עם בני ישראל".

סגן אלוף יוסי קורקין ז"ל שנהרג באסון השייטת היה צאצא דור חמישי. צאצא נוסף למשפחה, מנחם קורקין ז"ל היה בין חללי כ"ג יורדי הסירה אני נצר למשפחת קורקין. מענף משה קורקין.

מי זה רפאל כהן?

לדבורה קורקין (סבתא רבא שלי) היתה רק בת אחת ששמה רות קורקין (סבתי).

מי שנפל בקרב על לוביה היה החתן שלה יהושע רוגצ'בסקי, רגב (רגב), סבי שהתחתן עם רות. אחי קרוי על שמו Shuki Regev

Avital Regev דבורה קורקין היא אחות של סבא שלי ושל דוד ואפרים וכו' היו לה תאומים שרה ורפאל ושם משפחתה לאחר הנישואין הוא: כהן, רפוליק נהרג במלחמת השחרור ושרה'לה אריאב התגוררה בעין חרוד.