אוגוסט פיקאר

שנת 1783 הייתה השנה שבה דיברו בצרפת על המצאתם המלהיבה של האחים מונגולפייה - הכדור הפורח. בספטמבר אותה השנה הוזמנו האחים מונגולפייה למלך לואי ה-16, ובארמון וורסאי נערך מפגן של בלון פורח לא מאויש. המלך והאצולה, במיטב מחלצותיהם, צפו פעורי פה בכדור הענק שהמריא לגובה של 500 מטר.

חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1783, עלה לאוויר הכדור הפורח המאויש הראשון בעולם. שני הטייסים שהטיסו אותו הגיעו לגובה של 100 מטר וטסו מעל פריז.

חודש לאחר מכן, לנגד עיניהם של כארבע מאות אלף צופים, נכנסו לסל הבלון הפורח הצרפתי ז'אק שארל (ממציא, מדען, מתמטיקאי ופיזיקאי) ועוזר נוסף. הבלון של שארל היה מלא במימן קל יותר, וזאת כדי שיוכל לנסוק לגובה רב יותר. שארל נופף לקהל, והבלון המריא מעלה והגיע לגובה של מעט יותר מחמש מאות מטרים לפני שחזרו שני הטייסים ארצה, אך שארל קיווה להגיע גבוה יותר. בכדור הפורח היה עדיין מספיק מימן כדי לשאת אדם בודד. הוא ביקש מעוזרו לצאת מהסל והמריא לבדו. הוא עבר את גובה ה-500 מטר ואף את ה-2000 מטר והמשיך מעלה, אבל אז החל לחוש שמשהו אינו כשורה. טמפרטורת האוויר סביבו צנחה בחדות, וקור מקפיא החל לעטוף אותו. לפתע אחז בו כאב אוזניים אדיר, לחץ פנימי שכמו איים לקרוע את עור התוף שלו. שארל המבוהל מיהר לשחרר גז מהבלון, והכדור הפורח עשה דרכו אל הקרקע. ז'אק שארל נחת בשלום, אבל ההרפתקה הזו כנראה הספיקה לו. זו הייתה הפעם האחרונה שטס בכדור פורח.

סיפורו של ז'אק שארל הבהיר כי טיסה בגובה רב מסוכנת לבני אדם! חלפו כמעט 100 שנים עד שחוקרים העזו לחקור ולהבין למה זה בכלל מסוכן.

הסכנה שבטיסה בגובה רב

בין השנים בין 1862-1866 המטאורולוג הבריטי ד"ר ג'יימס גליישר החל לחקור את השכבות הגבוהות של האטמוספירה וכיצד משפיעים זרמי האוויר שבה על מזג האוויר בשכבות הנמוכות. לצורך כך היה עליו להגביה עוף בעזרת כדור פורח. גליישר גייס לעזרתו את הנרי קוקסוול, טייס כדורים פורחים מנוסה, שערך מאות טיסות בין אנגליה לצרפת. יחד ביצעו השניים עשרים ושמונה טיסות לגבהים שונים, וערכו מדידות מדעיות רבות ומגוונות.

הטיסה המפורסמת ביותר של השניים הייתה בחמישה בספטמבר 1862, אז החליטו לעלות בפעם הראשונה לגובה של שמונה קילומטרים בכדור פורח. כבר בגובה של כחמישה קילומטרים החל גליישר לחוש קוצר נשימה קל. במקביל, הלך האוויר סביבם והתקרר במהירות. בדומה לז'אק שארל לפניהם, גם גליישר וקוקסוול לא היו מוכנים לשינויים הדרמטיים. הטמפרטורה צנחה מתחת לאפס והשניים רעדו מקור, אבל לא ויתרו והמשיכו לנסוק מעלה.

כשהגיע הכדור הפורח לגובה של שמונת אלפים מטרים, ראייתו של גליישר החלה להשתבש עד שלא היה מסוגל לראות את פס הכספית במכשיר המדידה. זמן קצר לאחר מכן כבר לא היה מסוגל להזיז את הידיים ולאט איבד את יכולת התנועה. עיניו חשכו, מוחו הפסיק אט אט לפעול, והוא היה קרוב לאיבוד ההכרה. קוקסוול הבין כי הוא סובל מחוסר חמצן ובכוחותיו האחרונים טיפס אל מחוץ לסל, ובעודו אוחז את החבלים בעזרת מרפקיו, תפס את חבל שחרור הגז בין שיניו ומשך אותו. הכדור הפורח החל לאבד גובה. בהגיעם לגובה של חמישה קילומטרים החל גליישר להתעורר מעלפונו. לאחר טיסה זו ובדומה לז'אק שארל, גם גליישר הפסיק לנסות לעלות לגבהים כה מסוכנים. הוא מצא כי זרמי האוויר, הטמפרטורה והלחות בשכבות האוויר משתנים בתנאים מסוימים, ובכך קידם את מדע חיזוי מזג האוויר באופן משמעותי.

הניסיון הבא לטפס לגובה היה באפריל 1875. שלושה צרפתים: טיסנדייה, ספינלי וסיבל נכנסו לכדור הפורח והמריאו. לאחר שחצו את קו שבעת הקילומטרים, איבד טיסנדייה את הכרתו וכעבור זמן מה התעורר וגילה שמסיבה כלשהי הכדור הפורח שלהם הלך ואיבד גובה במהירות. לצדו, על רצפת הסל, שכבו מתים סיבל וספינלי. הפעם הגובה גבה חיים.

האסון הזה היווה הוכחה ברורה כי בכדי לשרוד בגבהים העצומים נדרשת טכנולוגיה מתקדמת יותר, כזו שמסוגלת לעטוף את הטייס ולהגן עליו גם מפני קור העז וגם לספק לו חמצן בלחץ הקיים על פני כדור הארץ. עד המאה ה-19 לא הומצאה טכנולוגיה כזו – אלא שאז הופיעו האחים פיקאר...

אוגוסט ואחיו התאום ז'אן פיקאר נולדו בבאזל שבשווייץ בשנת 1884 למשפחה מלומדת. אביהם, ז'ול פיקאר, היה פרופסור לכימיה. עוד בהיותם ילדים גילו האחים פיקאר עניין רב במדעים.

בהיותם סטודנטים במכון הטכנולוגי של ציריך, החלו האחים לתכנן כדור פורח שיוכל להגיע לשכבת הסטרטוספירה ויעמוד בלחץ האוויר האטמוספירי. מטרתם הייתה להגיע לסטרטוספירה ולבצע שם מדידות של הקרינה הקוסמית. מי שהוביל את המחקר היה אוגוסט פיקאר, אשר עבד בשיתוף פעולה עם אלברט איינשטיין, בבניית כלים שבאמצעותם יהיה אפשר למדוד את הרדיואקטיביות של האטמוספירה.

ב-27 במאי 1931, המריאו אוגוסט פיקאר ועוזרו פול קיפפר בכדור פורח מאוגסבורג שגרמניה. הטיסה ארכה 17 שעות ובמהלכה הגיעו לגובה של 15,781 מטר (51,775 רגל). ומשם, מנבכי הסטרטוספירה, התבונן אוגוסט על כדור הארץ המשתרע מתחתיו וחייך בסיפוק. הוא כבש שיא עולמי. מעולם לא הגיע אדם לגובה כזה. יש המספרים כי מהגובה הזה במבט למערב ראה את העבר ובמבט למזרח ראה את העתיד. אוגוסט שרד בגובה זה ואף הרגיש בנוח כי בתא הלחץ המיוחד שהוא עצמו תכנן לצורך זה, הוא השווה את לחץ התא לאותו לחץ שגוף האדם רגיל אליו על פני הקרקע. היה זה חידוש ענק באותה תקופה שאיפשר בכלל את ההגעה לגובה זה מבלי לסכן את הנוסעים, ולמעשה עד היום אנו משתמשים באותה הטכניקה שהשתמש בה אוגוסט פיקאר. בכל מטוס נוסעים נשמר לחץ האוויר הרגיל, המאפשר לנוסעים להיצמד להרגלי הנשימה הטבעיים שלהם.

בדרך חזרה לקרקע התברר לפיקאר ולקיפפר שאחד השסתומים, שמהם אמור להיפלט אוויר, סתום. הריחוף נמשך שעות רבות מעל המתוכנן ורק בשעות הלילה הקרירות הצליחו השניים להחזיר את הכדור לקרקע מוצקה. כאשר נחתו סוף סוף, התברר להם שהם עומדים על קרחון בלב אוסטריה ליד כפר נידח בשם אוברגורגל. מספר ימים רווחה הדעה שהם מתו על מזבח המדע, עד שנמצאו.

השניים היו הראשונים בהיסטוריה שהגיעו לסטרטוספירה. אוגוסט פיקאר וקיפפר הוכרזו על ידי נאס"א כאסטרונאוטים הראשונים.

האחים פיקאר כובשים את הסטרטוספירה

בהמשך ערכו האחים פיקאר עוד מספר ניסויים במטרה לשבור את השיא של עצמם.

ב-1932, כשברשותו תא חדש המצויד במכשיר רדיו, הגיע אוגוסט פיקאר לגובה 16,940 מטרים. בשנת 1934 אחיו ז'אן יחד עם אשתו הטייסת המריאו לגובה 17,550 מטרים.

במהלך 27 טיסות כאלה שבר אוגוסט פיקאר כמה פעמים את שיא הגובה שאליו הגיע בן אנוש, והעמיד אותו על יותר מ 23 ק"מ! גבהים שהיו דמיוניים באותה עת.

בשלב זה חש אוגוסט פיקאר כי הגיע לגבול השמים ובאמצע שנות השלושים הבין שתא הלחץ שבנה עשוי לסייע גם בחקר האוקיינוסים, והוא הפנה את התעניינותו לכיוון ההפוך - לים.

התאומים הזהים אוגוסט וז'אן פיקאר, מתו בתחילת 1962, בהפרש של חודשים ספורים. הם נחשבו בין גדולי המדענים וההרפתקנים באירופה ובעולם כולו.

עם מותו של אוגוסט החל כוכבו של בנו ז'אק לזרוח כשותף להישג מדהים ב"טריאסטה", צוללת מאוישת קטנה, אותה המציא אביו אוגוסט. עליו נספר שבוע הבא