הדרך לביירות

המכונית נעצרה בחריקת בלמים מול המחסום. בין נוסעיה היו שלושה ישראלים, גבר אחד ושתי נשים, וצוות הטלוויזיה הגרמנית. חיילי צה"ל בדקו את נוסעי הרכב ושחררו אותו לדרכו. משם המשיך לעבר מחסום של צבא לבנון שהיה בשליטת הפלנגות הנוצריות, והחיילים שם לא העלו בדעתם שחלק מהנוסעים הם ישראלים. לאחר מכן המשיך הרכב לנסוע לעבר גבעת חול תלולה, שם חברו הנוסעים ללוחמי אש"ף ונפגשו עם סגנו של עיסאם סרטאווי, שליחו של יאסר ערפאת בפריז. החבורה נכנסה למרצדס המשוריינת של ערפאת ונסעה למערב ביירות תוך ניסיונות התחמקות מסוכני המוסד והפלנגות הנוצריות. לימים כתב אורי אבנרי, הגבר המזוקן שהיה בין הנוסעים: "הפגישה לא התקיימה באתר רשמי של אש"ף, אלא בדירה פרטית של משפחת שקור, בבית דירות רגיל. היא ארכה כשעתיים ועסקה כולה באפשרות של שלום בין ישראל לעם הפלסטיני. זאת היתה הפעם הראשונה שבה ערפאת עם ישראלי ומבחינה זו ניתן לומר שזו היתה 'פגישה היסטורית'. התאריך היה 03.07.1982, הקלטתי כל מלה והצוות הגרמני הוזמן לצלם את עשר הדקות האחרונות."

לאחר הפגישה ניצלו הישראלים את האווירה הטובה שנוצרה וביקשו מערפאת להיפגש עם אהרון אחיעז, טייס חיל האוויר שמטוסו הופל ב-6 ביוני 1982 והיה שבוי בידם. "No problem" הייתה תגובתו של ערפאת. הפגישה עם אחיעז הניבה דרישת שלום חיה ומכתב לבני משפחתו. אהרון אחיעז שוחרר כחודשיים וחצי לאחר מכן - ללא כל תמורה. העיתונאי רונן ברגמן סיפר כי כשנודע למוסד על הפגישה, הם נצמדו לאורי אבנרי במטרה להגיע לערפאת ולחסל אותו.

המפגש של אורי אבנרי עם יאסר ערפאת היה חציית קווים, הן קווי האויב והן קווי הקונצנזוס בעם. רבים ראו במעשה הזה מעשה בגידה. אורי דן שהיה עיתונאי במערכת 'העולם הזה', עיתון שהיה אז בבעלות אבנרי, כתב עליו מאמר ביקורתי שבו פרסם בין היתר כי אמו של אורי אבנרי נישלה אותו מצוואתה משום שהעדיף לנסוע לביירות מאשר לבקר אותה במוסד בו אושפזה.

אורי אבנרי והעולם הזה

את הקריירה העיתונאית שלו החל אורי אבנרי עוד בחופשת ההחלמה מפציעתו בקרבות תש"ח. הוא הוזמן על ידי גרשום שוקן, עורך עיתון 'הארץ' דאז, שהציע לו להצטרף למערכת ככותב המאמרים הראשי. לאחר זמן קצר עזב אבנרי את העיתון כי לדעתו לא קיבל את חופש הביטוי הראוי לו.

באפריל 1950 רכש עם שלום כהן את השבועון 'העולם הזה' שעד אז היה מגזין בידור, וכך סיפר: 'בעולם הזה' אנחנו מהרגע הראשון, חבריי ואני, היה לנו בראש לעשות עיתון שלא קיים בארץ, האמת שגם לא קיים בעולם. ההרכב המיוחד של העיתון היה פטנט ישראלי, מהפכה טוטאלית בסגנון הכתיבה, בכותרות, בתמונות, בתמהיל, הכול, היה משהו לגמרי חדש... כמובן שזה היה מלווה במהפכה פוליטית מכוון שאנחנו היינו עיתון שכפר לחלוטין בדגם של המדינה שהקים בן גוריון, טוטאלי בכל השטחים". אורי אבנרי הוא היה עורכו של העיתון במשך 40 שנים עד שנת 1990. העיתון נחל הצלחה בכל קנה מידה ובאמצע שנות ה-60 הגיע העיתון לשיאו - הוא היה השבועון השני בתפוצתו כאשר את המקום הראשון תפס השבועון 'דבר אחר' שהופץ על ידי הממסד של מפא"י.

אורי אבנרי הפך את העיתון לחופשי, ביקורתי ונשכני, זאת להבדיל מעיתונים אחרים שהיו רק צינור להעברת מידע והיללו את הפעולות הציוניות.

כלוחם, אבנרי העריך מאד את אנשי הצבא ובז למי שלא היה לוחם (שמעון פרס). הוא התלהב מ'מבצע קדש' וקרא לאחד את שני חלקי ירושלים. הוא הציע להפוך את השיר 'ירושלים של זהב' להמנון לאומי והיה מהראשונים שקראו להקמת מדינה פלסטינית.

יחד עם הערכתו לאנשי צבא, הוא פרסם את שוד העתיקות של משה דיין ואת רשימת המאהבות שלו. התמהיל של גילויי שחיתות ואג'נדה פוליטית לא מקובלת היו בין יתר הגורמים להצלחה הכלכלית של העיתון. העיתון ואורי אבנרי היו שנואי נפשו של איסר הראל, אז הממונה על שירותי הביטחון, שכינה את אורי אבנרי "אויב השלטון מספר אחת". איסר הראל חשש כי העיתון יהווה בסיס להסתה ובשנת 1956 ייסד, בעילום שם ובכספי המדינה, עיתון מתחרה בשם 'רימון' שהודפס בפורמט צבעוני סנסציוני בתקווה לגרום לנטישת קוראי 'העולם הזה'. ניסיון זה לא צלח והעיתון 'רימון' נסגר תוך זמן קצר.

תחת כנפיו של אורי אבנרי כעורך עברו רבים מבכירי העיתונאים בארץ ובהם ענת סרגוסטי ושרית ישי לוי (שותפותיו לפגישה עם יאסר ערפאת), אורי דן, נתן זהבי, יגאל לביב, רפאל בשן, ברוך נאדל, סילבי קשת, אהרון בכר, דן עומר, רפי גינת, חנוך מרמרי, אפרים סידון, קובי ניב ונורית בת יער. למרות הקו הפוליטי הברור שהוביל העיתון הוא ידע להעסיק ולהכיל גם דעות מגוונות ומנוגדות. אחד הכתבים שעבדו בעיתון היה גדעון סער, הסמן הימני ב'ליכוד' שפרש ומוביל כעת את מפלגת 'תקווה חדשה'. לסער היה בעיתון טור פוליטי בשם 'טפטפת'.

אבנרי הוכתר כאבי העיתונות הצהובה הישראלית. הוא לימד את מקצוע העיתונות וטען שחייבים להתחיל כל כתבה באלמנט דרמטי. אחד מכתבי הפלילים שלו היה פותח כמעט כל כתבה במשפט: "המכונית נעצרה בחריקת בלמים..."

מילדות בגרמניה אל חיי מאבק

אורי אבנרי נולד בשנת 1923 בשם הלמוט אוסטרמן בעיירה בֵקום בגרמניה להילדה ואלפרד שהיה בנקאי אמיד. הוא היה בן הזקונים מבין ארבעת ילדי המשפחה וילדותו עברה בבית עשיר ובנוחות רבה. את השנים הראשונות בבית הספר עשה יחד עם רודולף אוגשטיין, לימים בעליו של השבועון המצליח 'דר שפיגל'.

עם עליית הנאצים ראה אביו את הנולד ולקראת סוף שנת 1933 עלתה המשפחה לארץ עם הון קטן. תוך שנה, אחרי סדרה של החלטות שגויות, נעלם ההון ואביו פתח מכבסה בתל אביב שבה עבדה גם אמו. את השנים הבאות עברה המשפחה בדלות. בגיל 14 עזב הלמוט את בית הספר כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בין היתר עבד כטכנאי רדיו ופקיד אצל עורך דין. מאוחר יותר עבד כבלש והיה אחד החוקרים הראשונים בארץ.

אחיו ורנר התגייס לצבא הבריטי ליחידת קומנדו 51. הייתה זו יחידה מעורבת של יהודים וערבים שכונתה 'גדוד המוות'. במהלך הפעילות לשחרור אתיופיה נהרג ורנר ולזכרו שונה שם המשפחה לאבנרי. בהמשך שינה הלמוט גם את שמו הפרטי לאורי וכך הסתיים המעבר בין הלמוט אוסטרמן לאורי אבנרי.

בנעוריו העריץ אבנרי את ז'בוטינסקי ובשנת 1938, בהיותו בן 15, הצטרף לאצ"ל כדי להילחם בבריטים למען הקמת מדינה עברית והיה פעיל בארגון במשך שלוש שנים. במלחמת העצמאות היה ללוחם ביחידת 'שועלי שמשון' של חטיבת גבעתי והשתתף בקרבות רבים, הבולטים שבהם היו 'מבצע נחשון' לשחרור הדרך לירושלים, 'מבצע מכבי', 'מבצע פלשת', ו'מבצע יואב' לשחרור הנגב. לקראת סוף 1948 קיבל את דרגות המ"כ בגדוד 54 של החטיבה והכיתה עליה פיקד הורכבה ממתנדבים שרובם עלו מארצות ערב, בעיקר ממרוקו. בדצמבר אותה שנה נפצע ולדבריו ניצלו חייו הודות לארבעה חיילים עולים ממרוקו שחילצו אותו תחת אש. הוא חיבר את 'שיר השועלים' (המוכר יותר בשמו 'שועלי שמשון') ומזוהה בעיקר עם הביצוע של הזמרת שושנה דמארי.

מדי יום פרסם עיתון 'הארץ' ידיעות שהעביר להם אבנרי על מהלכי הקרבות. בתום המלחמה קיבץ אורי אבנרי את כל הרשימות לספר אחד בשם 'בשדות פלשת 1948' שהפך לרב מכר. היו אלה ימים נהדרים עבור אורי אבנרי והכסף היה מצוי בכיסו, יחד עם זאת הוא לא היה שלם עם המסר של הספר והוא עבר מהקצה הימני של המפה הפוליטית לקצהו השמאלי. הוא הוציא ספר שני בשם 'הצד השני של המטבע' ובו תיאר את הצדדים האפלים של המלחמה. בכך ניפץ את ההרואיות של המלחמה וכצפוי הספר עורר שערורייה רבה.

"אני איש מאבק. אני מרגיש טוב במאבק. אני לא חושב שהקרבתי משהו בשביל זה. אני חייתי חיים מאוד מלאים ועדיין חיי חיים מאוד מלאים בתוך המאבק הפוליטי. שום דבר לא שווה בחשיבותו למה שנקרא פוליטיקה. פוליטיקה תקבע אם בעוד 50 שנה מדינת ישראל תתקיים, או לא, איזו מדינה זו תהיה, אם זו מדינה שאנו נרצה לחיות בה, או לא, וכל דבר אחר נראה לי טפל", אמר אורי אבנרי. פעמיים ניסו לפגוע בו. הניסיון הראשון היה במרץ 1974 אז תקף אותו אדם באגרופים. הניסיון השני התרחש בסוף שנת 1975 אז דקר אותו אליהו גלילי בסכין בבטנו, ברגלו ובחזהו. הראשון שהגיע לבקר אותו בבית חולים היה רחבעם זאבי (גנדי) ששכנע אותו לשאת נשק ואכן הוא נשא עמו אקדח במשך 15 שנים.

אבנרי היה נשוי לרחל שהלכה לצדו לאורך כל הדרך. הם היו נשואים במשך 58 שנים, ובחרו שלא להביא ילדים לעולם. אמו נפטרה בגיל 95 והוא הבטיח לשבור את השיא שלה ולחיות יותר ממנה, אך באוגוסט 2018 לקה אבנרי בשבץ מוחי ונפטר בגיל 94. לבקשתו גופתו נשרפה.