הצלצול בדלת הטריד את איזבל פדרו. העולה החדשה מאורוגוואי שחיה לבדה בדירה הצנועה בגבעתיים לא ציפתה לאורחים. היא הותירה את שרשרת הביטחון נעולה ופתחה את הדלת לידי סדק צר בלבד. שני הצעירים שעמדו בדלת ניסו להרגיעה: "אין לך מה לפחד, אנחנו רוצים להציע לך עבודה בחו"ל הקשורה בנושאי ביטחון". אותו רגע שינה את גורל חייה הנוחים שידעה עד כה ובמשך שלוש שנים חיה במתח עצום, בארץ זרה ועוינת, שטעות קלה בהתנהלותה יכלה במקרה הטוב לעלות לה בשנים ארוכות בכלא או במקרה הרע במוות, כגורלו של המרגל אלי כהן שהוצא להורג בדמשק.

שורשים במונטווידאו

איזבל נולדה בשנת 1934 למשפחה ציונית שהתגוררה במונטווידאו, בירת אורוגוואי. אביה יצחק היה יליד פולין אבל עלה לארץ עוד בשנת 1921. הוא היה ממקימי קיבוץ גבעת השלושה ומסוללי כביש טבריה-צמח הנודע, אך למרות זאת היגר לאורוגוואי והצטרף לאחותו שכבר התגוררה שם. על הייחוס שלה סיפרה איזבל כי מקור המשפחה מצד אביה הוא בטולדו שבספרד: "על פי המסורת שעברה במשפחתי מדור לדור, היה אחד מאבות אבותי, שכונה דון פדרו, ממונה על קניית סוסים גזעיים בשביל אחד ממלכי ספרד..., עיסוקו חילץ אותו ואת משפחתו מידי האינקוויזיציה. הם אפילו לא נדרשו להמיר את דתם... ב-1531 עזבו דון פדרו ומשפחתו, באישור המלך, את ספרד, והשתקעו בהולנד. ארץ השפלה העניקה לאנוסי ספרד אפשרות לשקם את חייהם. כעבור שנים ספורות התפצלה משפחת פדרו. חלק נותר בהולנד, חלק היגר לבריטניה וחלק פנה לפולין והתיישב בעיירה ז'ורומין". איזבל נולדה לצאצאי הענף הפולני. באורוגוואי נישאו הוריה יצחק פדרו וגניה מלביאק ואביה עסק במסחר בבגדים. בהמשך התרחבו עסקיו והוא הקים מפעל לשמן פשתן.

איזבל למדה אדריכלות וציור באוניברסיטה לאומנויות במונטווידאו. במקביל למדה נגינה על פסנתר ובלט, והייתה פעילה בארגון הנוער הציוני 'איבראיקה' שעודד עליה לארץ ישראל ומניעת נישואי תערובת.

"באחד הימים הגיעה למונטווידאו שרת החוץ הישראלית גולדה מאיר ובפניה הופענו", סיפרה איזבל. גולדה מאיר סימנה באצבעה לאיזבל להתקרב אליה. "האם את מדברת יידיש?" שאלה. "אני, בחוצפת נעורים, השבתי: 'איני גויה'. ואז פנתה אלי מאיר ואמרה 'אנחנו צריכים אותך אצלנו'. עד היום אני חשה את הסומק שפשט בפני".

העלייה לישראל והגיוס

בגיל 19 נישאה איזבל ליהודי מקומי אך כעבור שנה וחצי נפרדו. שבע שנים חיכתה לגט המיוחל וכשקיבלה אותו מיהרה לעלות לארץ ישראל. כ-300 חברים ליוו אותה לנמל, שם עלתה על אוניה נוסעים ספרדית ויצאה להפלגה לאירופה. בדרך התיידדה עם קצין צעיר בשם חואן אנטוניו. "הוא נתן לי את כתובת משפחתו במחוז קסטיליה בספרד והזמין אותי לבקר. קבוצתנו ירדה בנמל גנואה ואני נפרדתי ממנו, ולרגע קט לא העליתי על דעתי שאי פעם אשרת בזרועות הביטחון של ישראל, ושפגישה מקרית עם קצין ים ספרדי תהפוך אותו לדוור עקיף בשיגור מסרים ביטחוניים רגישים לישראל". היא ירדה בגנואה ושם עלתה על האוניה 'מולדת'. בארץ נשלחה ללמוד עברית בקיבוץ אושה ולאחר מכן שכרה דירה בגבעתיים והחלה ללמוד אדריכלות פנים כדי לקבל הסמכה בארץ.

כשהרגיעו אותה שני הצעירים שבדלת היא הזמינה אותם להיכנס פנימה. הם הפתיעו אותה בידיעתם את תולדות בני משפחתה ונמנעו לענות על השאלה מי שלח אותם. "הם רק הבהירו כי שולחיהם בטוחים כי אוכל למלא תפקיד מועיל לטובת מדינת ישראל מחוץ לגבולותיה", סיפרה. הם נפרדו בהסכמה כי יחזרו כעבור כמה ימים כדי לקבל תשובתה. איזבל פחדה: "הייתי בסך הכל בת 28 וחשדתי כי גורמים העוסקים בסחר בנשים לזנות, בייחוד מקרב עולות חדשות תמימות, עקבו אחרי". איזבל הייתה יפיפה ששלטה בשש שפות, ידעה להתחבב על אנשים וגרה לבד, כל אלו, מן הסתם, היוו יסוד מוצק לחששה. היא פנתה מיד למשטרת יפו וביקשה לבדוק אם אכן הם מייצגים גורם בטחוני רשמי של המדינה. כעבור יומיים הגיעה שוטרת לדירתה ואמרה לה: "זו הצעה רצינית".

בתום סדרה של הכשרות ותרגילים בבית הספר ללוחמי סתר (מרגלים) שהיה בתל אביב, איזבל נבחנה במספר משימות. אחת מהן הייתה חדירה לתחנת הכוח מהים. היא הצליחה במשימה והוכיחה כי היא אמיצה, יצירתיות ובעלת זיכרון מעולה. המשימה הבאה היה צילום מחנה צבאי בנתניה. במשימה זו היא נתפסה על ידי אחד הקצינים בבסיס. "לא מדבר עברית" ענתה במבטא צרפתי. היא נלקחה לתחנת המשטרה בנתניה וכשנחקרה על ידי השוטרים המשיכה לומר "לא מדבר עברית". היא הועברה ליפו לידיו של חוקר דובר צרפתית והיא התעקשה שאינה יודעת דבר, לא מבינה בכלל על מה המהומה והיא בכלל ציירת וצלמת במקצועה. כשנמשכה החקירה היא ביקשה להתקשר ל'חבר'. היא התקשרה למספר החירום שקיבלה ואותו 'חבר' חילץ אותה והודיע לה שנכשלה במשימה, אך מבחינת איזבל היא עברה בהצלחה את המשימה שכן לא מסרה שום מידע. לאחר המשימות המשיכה בלימודי מורס, פענוח תצלומי אוויר, קריאת מפות ואימונים בכלי נשק שונים.

כשהגיע זמנה לצאת לשטח, שליטתה בצרפתית ואי ידיעת השפה הערבית כיוונו אותה ללבנון או מצרים. "העדפתי את מצרים, בין השאר בגלל אהבתי לעתיקותיה הנפלאות", סיפרה איזבל.

הכנות לשליחות בחוץ לארץ

בתחילת אפריל טסה איזבל לפריז ונפגשה עם 'מיכאל' המפעיל שלה שהיה מפקד יחידת מבצעים 'המפרץ' ששתלה מרגלים והפעילה סוכנים במדינות יעד. 'מיכאל' היה הכינוי של יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל. "דיברתי איתו שלוש פעמים. הוא שאל אותי שאלות ולפי התשובות שלי כנראה מצאתי חן בעיניו מאוד. אחרי הפעם השלישית, כשהוחלט שאצא למצרים, הוא אמר לי: 'בבקשה קומי, לכי תעשי מה שבא לך, איפה שבא לך ומתי שבא לך'. לדעתי אין מחמאה גדולה מזו. זו הבעת אמון מלאה שהוא נתן בי". והיא הוסיפה: "היה לו אופי חזק והוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה... כשנתן אמון במשהו היה לו בסיס מובהק לדעת שזו קביעה נכונה. היה לו חוש אבחנה מצוין לאנשים. כשפגש מישהו ידע אם אפשר לסמוך עליו או לא. אם הוא קלט אותי אחרי שלוש פגישות, זה הסימן הטוב ביותר לכך שהוא ידע טוב מאוד מה הוא עושה." "מצרים", אמר לה יצחק שמיר, "חשובה לישראל מכל בחינה אפשרית ותפקידך יהיה לסייר ברחבי המדינה, לעקוב אחרי כל נושא צבאי אפשרי, להבחין באירועים יוצאי דופן, להטות אוזן למתרחש באליטות, ליצור קשרים ולהשתמש בחושיך על פי הבנתך."

על סיפור הכיסוי שלה סיפרה: "הוטל עלי להשתלב בחוגי האריסטוקרטיה הרוסית שגלתה ממולדתה בעת המהפכה הקומוניסטית והייתה לחלק מההוויה הצרפתית. אנשיה היו מבלים שעות ארוכות ב'קפה דה לה פה' בגדה הימנית של נהר הסיין". מבחינתה היתה זו משימה קלה ותוך זמן קצר הפכה לחברה אהודה ורצויה בחוגים אלו. מפריז עברה לאיטליה: "נפגשתי עם נציג המוסד 'אריה'. ברומא עקבתי אחרי מיקומי השגרירויות והקונסוליות הזרות למיניהן, בכללן הערביות, ואחרי אתרים נוספים שנראו לי חשובים". ולסיום הגיעה לספרד וביקרה את הוריו של חואן אנטוניו, הקצין שעמו התיידדה בעת ההפלגה מאורוגואי לגנואה. "ביקשתי מהם להעביר עבורי מעת לעת פריטי דואר לישראל. הסברתי להם שיצאתי למסע בעולם ואיני רוצה שמשפחתי בישראל תדע היכן אני נמצאת. על כן אני מיידעת את הורי ששלומי כשורה ושולחת להם תצלומים, מדריכי תיירות וכדומה", בדרך זו הרגילה אותם להעביר עבורה חומרים וגם השלימה את סיפור הכיסוי שלה. כשפגשה את משפחתו של חואן אנטוניו הופתעה לדעת שבאותם ימים שהה במצרים בן משפחתם שהיה מומחה לנשק לא-קונבנציונלי ויחד עם מדענים גרמנים עסק בייצור נשק כזה.

הפרט האחרון שדרש טיפול היה הדרכון. מאחר שעל דרכונה האישי היו חותמות ישראליות טסה לאמסטרדם ושם שפכה על הדרכון לק אדום, 'סיבה טובה' לגשת לשגרירות אורוגוואי באמסטרדם ולקבל דרכון חדש. היא חזרה לפריז והמשיכה למילאנו כדי לקבל ויזה למצרים. הקונסול המצרי החל לחקור אותה על מטרת בואה והיא השיבה שהיא מגיעה לתקופה ארוכה כדי ללמוד ארכיאולוגיה. "הקונסול התרשם יותר מרגלי החשופות ושום שאלה נוספת לא עלתה", סיפרה לימים.

השליחות במצרים והמשך הדרך

בתחילת 1963 הגיעה למצרים עם מזוודה כפולת דופן שבה הוסתר מכשיר מורס ומכשיר רדיו. כבר לא היה זה תרגיל אלא מדינת אויב. בהגיעה לשם ישבו בכלא זה שבע שנים יהודים מקומיים שהמדינה שלחה אותם לפעולות חבלה. היא התמקמה במלון 'סמיראמיס' ששכן בשכונה יוקרתית במטרה להתחכך בחברה הגבוהה וללקט מידע. הצעד הראשון שעשתה היה לרקום קשרים במספרה המקומית כי "ספרים אוהבים לדבר, ואפשר לשמוע מפיהם גם חדשות וגם רכילויות שבמוקדן אנשי החברה הגבוהה, האזרחית והצבאית". במספרה הכירה בעל חנות עתיקות 'עלי באבא' שהיה מחובר לחברה הגבוהה ודרכו פגשה ארכיאולוג צעיר שאתו יצאה לסיורים במצרים.

באחד הסיורים היא גילתה שהצבא המצרי מעביר נשק לסודן, בנסיעה אחרת גילתה את מיקומו של שדה תעופה ענק ובו מטוסי טופולב-16 סובייטיים ושיננה את אותות הקריאה של כל המטוסים. בנמל אלכסנדריה עקבה אחרי ספינות צבא ובסיור אחר הפליגה ליד סכר אסואן והתיידדה עם הקצין הראשי של הספינה. לאחר שזה התפאר בפניה כי הוא מחזיק בתכניות הסכר, הצליחה איזבל לצלם אותן מבלי שיבחינו בה והעבירה את החומרים דרך משפחתו של חואן אנטוניו בספרד: "הם כמובן לא ידעו מה יש במעטפות."

באחד המלונות מול הפירמידות הכירה עיתונאי בכיר שהיה מקורב לשלטון המצרי, והוא הכיר לה קצין צבא בכיר בחיל השריון שהכניס אותה למועדון ספורט יוקרתי, שם בילו נשות החברה הגבוהה במצרים. במסגרת קשריה פגשה איש טלוויזיה שהציעה לה להנחות בצרפתית סדרת טלוויזיה שעסקה באמנות ומפיק מצרי הציע לה להשתתף בסרט שעסק בחיפוש אוצר מצרי עתיק. בכל אותו הזמן המשיכה איזבל לעסוק בציור וצילום, הציגה את עבודותיה שאף זכו בפרסים.

לאחר שלוש שנות עבודה מסוכנות ולאחר שאלי כהן נתפס בדמשק והמרגל וולפגנג לוץ ('מרגל השמפניה') נתפס במצרים, חזרה איזבל ארצה בשנת 1965 והמשיכה לעסוק באדריכלות פנים. היא הציגה את ציוריה בתערוכות בשוויץ, גרמניה, בלגיה ובוושינגטון וגם שם זכתה להערכה ולפרסים.

במסגרת עבודתה עיצבה את ביתו של ראש המוסד לשעבר איסר הראל: "רעייתו אירחה אותי ועשיתי להם הפיכה מוחלטת... איסר היה בא, מסתכל, אומר 'בסדר גמור' ולא הוסיף. כל כך דיסקרטי היה, שלא שאל אותי כלום על מצרים".

איזבל פדרו נישאה לבן עמי קפלן שהיה לוחם אצ"ל נודע ובן למייסדי ראשון לציון. לזוג נולדו שני בנים, אילון ואסף. "זה בכלל היה בגלל אמא שלו, היא התאהבה בי, תפסה אותי ואמרה לי 'את שלי'. בעלי אפילו לא ראה אותי לפני שאימו החליטה עבורו. אחרי החתונה התברר שחלק מקרובי המשפחה שלו והחברים היו קרובים מאוד למוסד, כך שנכנסתי לאותה משפחה מורחבת. אלמלא העבר שלי, אולי לא הייתי נדבקת דווקא לשם", סיפרה בנוסטלגיה. לשאלה 'מה הילדים אומרים על האמא המרגלת שלהם?' ענתה בפשטות "הרבה שנים הם כלל לא ידעו. לא סיפרתי להם. אחר כך, כשלמדו על הפרק הזה בעברי הם ראו את זה כמובן מאליו. זו אמא שלהם. היא כזאת ג'דה."

איזבל פדרו נפטרה בתל אביב ב-27 באפריל 2023 והיא בת 89 .