רקע לגבעת התחמושת

מתחם גבעת התחמושת הוקם על ידי הבריטים בתחילת שנות ה-30. המתחם היה בונקר לאחסון תחמושת של בית הספר לשוטרים הצמוד וכשעזבו הבריטים תפסו את המתחם כוחות האצ"ל. בחודש מאי 1948 כבש הלגיון ירדני את המתחם מידי האצ"ל. כיבוש הגבעה ניתק את הר הצופים מהישוב היהודי ובמשך כ-19 שנים היה ההר מובלעת ישראלית.

גבעת התחמושת הייתה מערך של ביצורים העיר. בשיפולי הגבעה הוקמו השכונות רמת אשכול ומעלות דפנה ולא הרחק מהגבעה הוקמו משרדי הממשלה והמטה הארצי של משטרת ישראל.

מאז שכבשו את גבעת התחמושת ביצרו אותה הירדנים ללא הרף. זה היה מוצב אימתני ובו שלוש תעלות אורך: מערבית, מרכזית ומזרחית, שכולן הובילו לראש הגבעה. את תעלות האורך חיברו תעלות רוחב וביניהן ארבעים עמדות מבוצרות ומוסוות היטב ומחפות זו על זו. הגבעה הייתה מוקפת בארבע גדרות תיל וביניהן הונחו מוקשים. על כל הגבעה שלט מוצב גבעת המבתר שמצפון לה וממנה יכלו החיילים הירדנים לפגוע בכל מי שנכנס אליה.

ההערכות היו כי ירדן לא תיכנס למלחמה והמטכ"ל לא הכין כוחות התקפיים. חטיבה 55 של הצנחנים בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור הייתה אמורה לצנוח בעורף המצרים באזור אל עריש, אבל המהלומה של חיל האוויר בשעות הראשונות של המלחמה הפכו את המשימה של החטיבה למיותרת והוחלט לספחה לפיקוד מרכז ללחימה על ירושלים. במערכה על ירושלים פעלו כוחות של חיל האוויר ולוחמים משלוש חטיבות מילואים: חטיבת חי"ר ירושלים, חטיבת שריון הראל וחטיבה 55.

איתן נאוה בדרך לצנחנים

איתן נאוה נולד ביוני 1944 לוולטר וקלרה הנאו שהכירו בהכשרה בגרמניה ועלו לפני שהיטלר צבר את כוחו. בתחילה התגוררו בפתח תקווה ומשם עברו לקיבוץ גבעת השלושה. לבסוף התמקמו במושב מולדת ועסקו בחקלאות, שם גם שינו את שם משפחתם לנאוה. איתן היה ילד שאהב לשוטט בטבע ובית הספר לא היה המקום החביב עליו. כבר בגיל 10 החל איתן לעבוד על הטרקטורים וגילה כישרון מכני וטכני. אחיו היה מספק לו חלקי מנוע ואיתן היה בונה מהם מכוניות קארטינג. הוא גדל להיות גבר חזק מאוד ומספרים שכשנעץ קלשון בחבילת חציר העיף אותה מעל לכל החבילות שהיו בעגלה.

כשהגיע זמנו להתגייס היה ברור כי הבחור החזק והבלונדיני ילך לצנחנים. הוא היה פייטר אמיתי חדור מוטיבציה. לאחר שבעה חודשים מיום גיוסו איתן נפצע ועבר לכורזים (אלמגור), שם פגש את שלווה, חיילת תימניה מראשון לציון. שלווה סיפרה: "היינו האטרקציה של כורזים. תימניה שמסתובבת עם בלונדיני, קצת בולט בעיניים". בשנת 1964 נישאו איתן ושלווה והחברים התבדחו: "איתן תפס שלווה". שנה לפני הנישואין, בחודש אוגוסט החם התחוללה שריפה באזור אלמגור ואיתן קיבל צל"ש ממפקד החטיבה על חלקו בכיבוי השריפה. לאחר השירות חזרו למושב מולדת, שם נולד בנם דורון.

עוזי נרקיס אלוף הפיקוד הציג בפני חטיבה 55 את המשימה החדשה: פריצת הקו העירוני ויצירת רצף טריטוריאלי עד המובלעת בהר הצופים, כאשר היעד המרכזי היה בית הספר לשוטרים ומוצב גבעת התחמושת הצמוד לה. ערב המלחמה תגברו הירדנים את המוצב ומנו 150 חיילים.

איתן נאוה היה נקרא שלוש פעמים בשנה למילואים. חברו אמנון נוייבך סיפר כי איתן היה "אחד שמסיר מהחגור מימייה כדי להוסיף עוד מחסנית". כשאחרים התעלפו בלילה לתוך שקי השינה, הוא ניקה את המקלע. נדנד למפקדיו שישיגו לו תיק כלבו ושרביטי ניקוי "אחרת המקלע לא יעבוד", הוא חזר והזהיר. איתן הגיע הביתה כדי לחגוג את יום הולדתו. כעבור חמישה ימים השתתף בקרב על גבעת התחמושת.

ההסתערות על המתחם

יקי חיימוביץ (חץ) שהיה אז טוראי במחלקה 2 של פלוגה ג' בגדוד 66 של חטיבת הצנחנים סיפר על ההכנות לכיבוש גבעת התחמושת: "בעשר בלילה הגענו לקבלת תדריך ראשוני מהמ"מ ומתברר שאין מודיעין. פשוט לא יודעים כלום."

כפי שנכתב בשירו של יורם טהר לב הקרב החל בשעה שתיים ושלושים. גדוד 66 של חטיבה 55 פתח בהסתערות על בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. פלוגה ד' פרצה לבית הספר לשוטרים, פלוגה א' חלפה על פניהן ונעה מזרחה. פלוגה ב' פנתה לכיוון צפון ונכנסה לתעלה וחיילי פלוגה ג' נכנסו אחריהם כדי להמשיך את הלחימה בחושך. מהבונקרים ומתעלות הרוחב ניתכה אש ירדנית כבדה ונוצר שטח שלימים ייקרא 'משולש האש'. חיילי פלוגה ד' נכנסו לתעלה המרכזית והמזרחית. כיתה אחת יצאה להסתער לכיוון מקורות הירי וכל לוחמיה נפגעו. פלוגה ב' שנקראה שוב להשתלב בטיהור התעלות נפגעה ונותרו ממנה רק תשעה לוחמים.

מאוחר יותר סיפר מפקד הכוח סרן ניר ניצן: "עצרנו בתעלה להתארגנות, כשפתאום הושלך לעברנו רימון מבחוץ. הרימון התפוצץ ממש לידינו ובנס לא נפגע איש מאיתנו. קינן בי חשש כבד שהירדנים, שהתרוצצו בחוץ, יתחילו לסקול את התעלה שלנו ברימונים ויהפכו אותנו לגזרי-אדם. היה עלינו להכשיל אותם ולשם כך היה חייב אחד מאיתנו לקפוץ מעל לתעלה ולבחון מה שקורה בשטח. כששלחתי את איתן ידעתי בסתר ליבי שאני שולח אותו למשימה אבודה, ובכל זאת קיוויתי שיחזור בחיים. באותו רגע לא היה זמן לשאול מי מוכן להתנדב ולצאת למשימה, אלא שאיתן היה ידוע ככתובת לכל מקרה של חילוץ ולכל בעיה רצינית שתתעורר בשטח. מששמע את הפקודה הוא לא היסס אפילו לרגע. חמוש במקלעון שלו הוא זינק אל שפת התעלה והחל לרוץ לאורכה קדימה, מושך אליו את אש האויב וממטיר אש-גופרית שהרחיקה כל מטול-רימונים פוטנציאלי. כמות האש שיצר איתן הייתה ממש שיגעונית. כך גם היה קצב החלפת המחסניות שלו. הוא ירה אל פתחי הבונקרים שבפנים התעלה ולא חדל עד שנפגע מכדור בראשו ונהרג. רק מאוחר יותר מנו חבריו של איתן למעלה משלושים גופות של חיילים ירדניים, ואז גם הוחוור לנו איזה קטל רציני הוא הצליח למנוע מאיתנו".

כנראה לאיתן נאוה הייתה תחושה שהוא לא יחזור הפעם מהקרב. במכתב האחרון שלו להוריו כתב: "אנחנו עומדים לצאת, אנחנו - הצנחנים מקווים לחזור בשלום הביתה. מוכנים לכל פקודה שתינתן לנו ומחכים לרגע המכריע. אנחנו לא נבייש את הפירמה. יש הרבה אומץ לב. לכל המשפחה שלום ולהתראות, מבנכם האוהב אתכם ומקווה לחזור בשלום הביתה. שלום, איתן." ואילו לאשתו ובנו הוא כתב: "לשלווה ודורון שלום. אני מרגיש בסדר ואין בעיות. למקרה שיהיו אנחנו נחסל אותן. פשוט אין ברירה וצריך ללכת לאן שלא רוצים. שלווה, הייתי רוצה שלדורון יהיה אבא. לכן במקרה ואני לא אחזור תפעלי לפי זה. אני פשוט לא יודע איפה זה יסתיים. מקווה שהסוף יהיה טוב, כמו שכולנו היינו רוצים".

אחת הבעיות הגדולות של הלוחמים היו הנשקים הארוכים שלא אפשרו לחימה בתעלות הצרות. המפקדים שרצו קדימה נהרגו ראשונים והלוחמים הטוראים החליפו אותם אחריהם, בדיוק כפי שמתואר בשיר:

ואיש אי אנה לא שאל / מי שהלך ראשון נפל / צריך היה הרבה מזל / על גבעת התחמושת. מי שנפל נסחב אחור / שלא יפריע לעבור / עד שנפל הבא בתור / על גבעת התחמושת.

רבים מהמפקדים נפלו ואחד מכינויי הקרב היה 'קרב הטוראים'.

הלוחמים המשיכו להתקדם בתוך התעלות ומחוצה להן. החיילים המשיכו להילחם באומץ לב בתעלה המרכזית עד שהגיעו לבונקר המרכזי וכבשו אותו. עם הזריחה חזרו חיילי פלוגה ב' בליווי שני טנקים. הם התפזרו בין התעלות ונכנסו לתעלה המערבית. הלחימה הייתה קשה אך הם המשיכו להתקדם עד שהצליחו לגבור על הכוח הירדני שלחם אף הוא בגבורה רבה. בשעה 06:15 תם הקרב והדרך להר הצופים נפתחה.

הנצחת הקרב בשיר

בסוף שנת 1967, לקראת יום העצמאות, קיבל יורם טהר לב פנייה מדני ליטני, שהיה אז מנהל להקת פיקוד מרכז, לכתוב שיר על הצנחנים. באותה עת נפל לידי המשורר גיליון של עיתון "במחנה" ובו תיאור הקרב מפי אלו שקיבלו עיטור. יורם טהר לב החליט לכתוב שיר שילווה בציטוטים מדברי הלוחמים. הוא לקח את דברי החיילים מבלי לשנותם, למעט קיצורים קלים ושילב אותם בפזמון שכתב. "המטרה הייתה לתאר את הקרב כפי שהלוחמים ראו אותו. כמעט אף אחד מכותבי השירים לא היה בקרב, והם ניסו לתאר דברים שהם יותר רגשות או תמונה של הקרב. אני רציתי לתאר את הקרב, שיישאר בתור תעודה", הסביר יורם טהר לב.

החלק שמתאר את גבורתו של איתן בשיר לקוח מעדותו של מפקדו, ששלח אותו לחפות על הכוח. "איתן היה אחד הסיפורים שנראו לי מאוד דרמטיים, זה היה סיפור מאוד מצמרר, ובגלל זה הכנסתי אותו לתוך השיר. יש בו עדות אותנטית אמיתית שנכתבה על ידי חיילים ולא על ידי משוררים, ואני חושב שזה כוחו של השיר", הסביר.

יורם טהר לב הביא את השיר למלחין הקבוע שלו יאיר רוזנבלום, וזה חיבר לו מנגינה שהפכה אותו למיוחד במינו. שיר שלא היה כמותו, בטח לא בלהקות צבאיות. אורכו היה 5 דקות ו-45 שניות. השיר הושר על ידי להקת פיקוד מרכז. קובי זכה להקריא את תיאורי הקרב. אחד מהקטעים מסתיים במשפט שהפך לביטוי בשפה: "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום", משפט שמיוחס לשלום דוד או ליקי חיימוביץ (חץ) שהוזכר כאן.

בקרב על גבעת התחמושת נפלו 36 צנחנים ול-15 מהחיילים שהשתתפו בקרב הוענקו עיטורים על מעשה אומץ עוז וגבורה. הירדנים איבדו 71 לוחמים,

איתן נאוה היה בן 23 כשנפל. כעבור חודשים אחדים העניק לו הרמטכ"ל צל"ש על חלקו בקרב על "מעשה גבורה והעזה בקרב", שהפך לעיטור הגבורה. בנופלו, הותיר איתן אישה ותינוק בן תשעה חודשים. מפקדו סרן ניר ניצן זכה לעיטור המופת.