אלתר שוורץ

בתחילת שנת 1919 התקבל במשרדי הוועד הארצישראלי של יק"א (החברה היהודית להתיישבות) קול קורא מרגש שכתב ביידיש הרב אלתר שוורץ. במכתב מתאר הרב את התלאות שעבר ובמילים שוברות לב, אך מלאות תקווה, הוא ביקש אך ורק צדק. כך נפתח המכתב:

"אחים בני ישראל רחמנים בני רחמנים, סילחו לי שאני כותב ביידיש ולא בעברית. אני חייב להודות כי אינני שולט כל כך בעברית מאחר ואני שייך עוד לדור הישן. אינני רגיל לכתוב ולדבר בעברית ואני חייב לכתוב ביידיש. אחיי, אהובי ליבי, אני מבקש שתקראו את הקול קורא שלי ותקשיבו למה שמתרחש בקולוניה של הברון בראש פינה. איך פקיד של הברון יכול להטריד חקלאי מבוגר המשרת את הפקידות של ראש פינה ויסוד המעלה כבר 30 שנה בהגינות ומסירות נפש. כאשר הוא הביא כסף אף אחד לא התלונן. שום פקיד לא טען שאני נהגתי בחוסר יושר ורימיתי בעבודתי. שֵׁרַתִּי בהגינות ואפילו בזקנתי עבדתי קשה. והאדמיניסטרטור התנהג אלי בעריצות, כפי שאפרט בהמשך..."

גיא-אוני, הניסיון הראשון

סיפורו של אלתר שוורץ שזור בסיפור ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הוא היה אחד משמונה-עשר יהודים חרדים שבשנת 1878 נענו לקריאתו של רבי אליעזר רוקח לנטוש את סמטאות צפת ולהקים חיים חדשים במדרון ההר, מעל הכפר הערבי ג'עוני. כך נולדה גיא-אוני, המושבה העברית הראשונה בארץ ישראל, שנוסדה עוד לפני פתח תקווה.

רבי אליעזר רוקח, נכדו של הרב ישראל ב"ק מייסד הכפר החקלאי הראשון בהר מירון, נחשף לרעיון החלוצי כבר בילדותו. הוא קרא תיגר על שיטת כספי החלוקה וטען כי היא מנוונת את יושבי הארץ. בשנת 1874 הקים עם יצחק פרידמן ומשה מונטיפיורי את 'חברת יישוב ארץ ישראל' שמנתה 72 חברים. ארבע שנים לאחר מכן התארגנה ביוזמתם קבוצה מצפת ורכשה אדמות בכפר ג'עוני לטובת הקמת מושבה עברית חדשה.

ר' אלתר שוורץ היה בין המתיישבים הראשונים. חזונם הגדול היה לנטוש את התרומות מהגולה ולהתפרנס בזיעת אפיים. בתחילה התגוררו בבתי החימר שרכשו מהכפריים המקומיים והחלו בעבודת האדמה, עבודה שלא הכירו. ההתלהבות פיצתה על חוסר הניסיון - לראשונה בחייהם הבינו את משמעות התפילה לגשם. השנה הראשונה הייתה ברוכה והם האמינו בכל ליבם שהם חלוצים פורצי דרך. השנה השנייה כבר הייתה שחונה, מלאת חוליים וקשה מנשוא. המשפחות מצאו עצמן רעבות ללחם, חסרות כסף ונטולות תקווה. בייאושן פנו ליהודים בגולה אך העזרה בוששה לבוא. אחת אחרי השנייה נאלצו המשפחות לעזוב את המושבה ולחזור לצפת. רק שלוש מהן נותרו בגיא אוני החרבה כשהן נאבקות על קיומן. משפחתו של אלתר שוורץ הייתה אחת מהן. חלשים בגופם אך איתנים ברוחם החזיקו מעמד שלוש שנים. ליקטו שיבולים בשדות הערבים, נאחזו בכל גרגר של תקווה, ובעקשנותם כתבו את הדף הראשון בתולדות תחיית העם היהודי בארצו.

בספרה 'גיא אוני' מתארת שולמית לפיד את קורות המושבה: "קולו היה צרוד מהתרגשות. הנה שם גיא אוני! כעשרה בתים בני קומה אחת, בנויים אבן משחירה ומטויחים בבוץ, עמדו בשורה. שקועים בקוצים ובעשב גבוה. בקתות חומר אחדות נשרו לתוך הערוצים הפולחים את הרכס. יחיאל עצר את הבהמות והם הביטו נכחם. רחש של מים זורמים התערבב בקול הרוח הנושבת על צמרות הזיתים. זהו? פאניה לא ידעה אם תצחק או תבכה. שבעה עשר אברכים היינו כשהתיישבנו כאן ב1878, נחושים בהחלטתנו להפוך לעובדי אדמה... ביתנו הוא האחרון בשורה. סמוך לעץ הברוש. מן השבעה עשר נותרו ארבע משפחות. ואחר כך שלוש... עוד תכירי אותן. שוורץ (אלתר) , קלר, פרידמן, פרומקין... בשנה שעברה נאלצנו כולנו לנטוש את גיא אוני ולשבור שבר בשדות זרים. אך פרומקין כבר חזר. עכשיו אני חוזר, ואני מקווה שבקרוב ישובו האחרים."

מגיא-אוני לראש פינה

בשנת 1882 שוב ניצת האור כששלושים משפחות מהעיר מוינשט ברומניה החליטו לחבור ולשוב אל ארץ האבות לעבודת האדמה. כצעד ראשון, שלחו את נציגיהן דוד שוב ודוד בוקששתר שהיה איש אדמה מנוסה, ומתוך אמונה חזקה בעתידם בארץ הקימו יחד את 'חברת יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה'. לקראת חודשי הקיץ באותה שנה קנו חלק מהאדמות שנרכשו על ידי החלוצים הקודמים ואף חלק מגיא-אוני עצמו. חודשיים לאחר מכן הפליגו באוניה לביירות ומשם, רכובים על חמורים, הגיעו אל מחוז חפצם. בגיא אוני החליטו לפתוח דף חדש ובחרו לקרוא לה בשם 'ראש פינה', בהשראת הפסוק מתהילים קיח, כב: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה". כוונתם הייתה ברורה: להניח אבן פינה ליישוב החדש ובאותה אבן לקבור את זיכרון כישלון ההתיישבות הקודמת.

בדומה לחלוצים שקדמו להם, התיישבו תחילה בבתי הכפר הערבי ובאוהלים, בעיקר בחלקו העליון של ההר (היכן שממוקם כיום הרחוב העליון). הגעתם הביאה עידוד קל לשלוש המשפחות שנותרו ביישוב. אלתר שוורץ חיזק את רוחו ואמר: "יש תקווה!"

אולם המציאות לא הייתה פשוטה. גם המתיישבים החדשים התמודדו עם ידע חקלאי חסר, כספם אזל במהרה והם פנו כמעט לכל גורם אפשרי בבקשה לעזרה. שנה עברה והתקווה הפכה למציאות כאשר בשנת 1883, נחלץ לעזרתם הנדיב הידוע הברון רוטשילד. בהסכם שהושג העבירו המתיישבים את הקרקע והמבנים לבעלות הברון והוא מצדו מינה פקיד מטעמו לניהול המושבה, כיסה את החובות והבטיח קורת גג ותמיכה לכל משפחה. תחת חסותו הוקמו בית הכנסת ובית הספר העברי הראשון בגליל. כך, עד שנת 1900, הפכה ראש פינה לאחת מארבע המושבות הגדולות בארץ.

אלתר שוורץ, במכתבו, תיאר את תחושותיו באותם ימים: "איך פקיד של הברון יכול להטריד חקלאי מבוגר המשרת את הפקידות של ראש פינה ויסוד המעלה כבר 30 שנה בהגינות ומסירות נפש. כאשר הוא הביא כסף אף אחד לא התלונן. שום פקיד לא טען שאני נהגתי בחוסר יושר ורימיתי בעבודתי. שֵׁרַתִּי בהגינות ואפילו בזקנתי עבדתי קשה. והאדמיניסטרטור התנהג אלי בעריצות, כפי שאפרט בהמשך... כאשר הברון שיחיה העביר את המושבות ליק"א יחד עם כל החקלאים ועם אלו ששרתו את הברון בנאמנות, וכשהאדון מאירסון הגיע מפריס לראש פינה והסתדר עם כולם על פי רצונם, פנו אלי האדונים מאירסון ווורמסר, האדמיניסטרטור של ראש פינה, והחליטו לגבי שיתנו לי 7000 פראנק ובית לגור בו. עשיתי לעצמי חשבון שזה לא טוב לי כי הכסף הזה אצלי יאבד מאחר והייתי חייב לחתן את בני ואשאר בלי כסף. בקשתי כי מוטב שנעבוד אני, אשתי ובני ונרוויח לחם מיגיע כפיים ולא ממתנות. האדונים וורמסר ומאירסון אישרו לי שיהיה לנו מלון וילוו לנו 5000 פראנק. נתנו לי את המבנים הישנים כדי שאבנה קומה שנייה. כמו כן קבעו לי סכום של 360 פראנק לשנה כדי שאביא מצפת דואר ומכסף זה אשלם ואחזיר את ההלוואה של 5000 פראנק שנתנו לי."

לימים סיפר עמיהוד, נכדו של אלתר: "סבי ר' אלתר שוורץ היה מראשוני המתנחלים בגיא אוני ובראש פינה... הוא נוכח שראש פינה היא צומת תחבורה חשוב, תחנה חשובה בדרך צפונה, וחסר בה בית מלון. זאת לדעת כי ארץ ישראל מהשומרון וצפונה, נשלטה בתקופה ההיא על ידי הוואלי (המושל) בדמשק וכל אחד שהיה צריך להגיע לדמשק היה עובר בראש פינה. גם דרך חשובה לביירות, דרך מרג' עיון, עברה בראש פינה. בתקופת הפקיד יהושע אוסוביצקי נסללו הדרכים מראש פינה לטבחה, מראש פינה לצפת ומראש פינה למרג' עיון כדי להכשירן למעבר עגלות ודיליז'אנסים... בית המלון ואלתר שוורץ היו לאחד ובית המלון פעל כל עוד היה ר' אלתר בחיים."

מלון זה, שנפתח בשנת 1901, נחשב לבית המלון הראשון בגליל.

העברה ליק״א והסכסוך

בדצמבר 1899 החליט הברון רוטשילד לסיים את מעורבותו הישירה בניהול המושבות. בינואר 1900 הועבר הניהול לידי יק"א החברה היהודית להתיישבות. הברון אמנם המשיך לתמוך כספית אך חדל מהענקת קצבאות ישירות. אדמות המושבות הושבו לאיכרים עצמם, שהתחייבו להחזיר הלוואות מהכנסות עמלם. עם העברת הניהול, פוטרו כל עובדי הברון בראש פינה, בהם גם ר' אלתר שוורץ. בתמורה לשנות שירותו קיבל את מחסן המשק ברחוב העליון והלוואה בסך 5,000 פרנקים. המעבר נשא עמו גם שינוי באווירה: במקום שלטון פקידותי, ביקשה יק"א לעודד יזמות פרטית ואחריות אישית בקרב האיכרים.

בראשותו של חיים מרגליות קלווריסקי, שהפך את ראש פינה ל'אם מושבות הגליל', הוקם מרכז יהודי שוקק חיים. איכרים שהתקשו בפרנסתם פנו לגידול מטעי שקדים וטבק לייצוא, סוחרים קטנים ומארחים החלו ליישב את רחוב הכרמים (לימים רחוב החלוצים), ואילו ברחוב העליון נבנו בתי המורים, בית הכנסת ומרכז חינוכי חדשני.

המורה יצחק אפשטיין, ובהמשך שמחה וילקומיץ, הניחו את היסודות לבית הספר הכפרי העברי. סביב מוסדות אלו נרקמה קהילה תרבותית תוססת אשר קיבלה את הבאים בברכה רבים מהם התארחו בבית המלון של ר' אלתר שוורץ שהפך מוקד חשוב לכל דורש עבריות, תרבות וחינוך בארץ ישראל המתחדשת.

במכתב הפותח את סיפורנו, מתלונן הרב אלתר שוורץ על עוול שנעשה לו: בעת שלקח הלוואה הובטח לו "שהאדמיניסטרציה תיתן לי אישור שאף אחד אחר לא רשאי להקים בראש פינה מלון חוץ מהמלון שלי. אינני רוצה להשקיע כסף ואחר כך יבוא מישהו אחר ויבנה מלון ויתחרה בי ויוציא מפי את פת לחמי." אולם המציאות טפחה על פניו. לדבריו, "יש היום מתיישבים בראש פינה שפתחו מלונות ולוקחים ממני את פרוסת לחמי האחרונה." כשהעלה את טענותיו בפני האחראים, סיפר "הדונים פארינטה וחיים כהן ענו לי שאני צודק ונתנו לי מסמך כתוב וחתום שאין לאף אחד בראש פינה זכות לנהל מלון ולהתחרות בי."

עם בואו של קלווריסקי לתפקיד האדמיניסטרטור, השתנה הכול. "כשהגיע ונהיה אדמיניסטרטור הוא החל להתנכל לי עד היום... הוא לקח ממני את הקומיסיון של 360 פראנק לשנה שקבלתי עבור הובלת הדואר בשנים 1919-1911. הוא הקציב לי רק 150 פראנק לשנה במקום 360 פראנק והוא הרשה לבנות עוד בתי מלון. הוא עשה חוזה עם חיים בר פלדמאן שיבנה מלון מבלי שאדע." כאב ליבו של אלתר שוורץ גבר כשסיפר כי "מאוחר יותר עוד שני קולוניסטים בנו בתי מלון וקשה לי מאד. לקחו לי את לחמי." לצערו, נותר מכתבו ללא מענה.

משפחה, טרומפלדור ויגאל אלון

כפי שסיפר עמיהוד, מסעו האישי והמשפחתי של סבו היה לא פחות ממרגש: "סבתי לאה, אשתו הראשונה של סבי, נפטרה בצעירותה והותירה אותו עם ארבעה ילדים קטנים: חיה איטל הבכורה, רחל, מאיר [אבי] וחנה הקטנה. סבי נישא בשנית לדינה ויחד נסעו לווינה כדי לפגוש את ד"ר הרצל. דינה, שהייתה שומרת מצוות, לקחה עמה כפפות משי, כדי לשמור על ההלכה בלחיצת היד. אך גם דינה הלכה לעולמה זמן קצר לאחר מכן."

הגורל המשיך לזמן תפניות בחייו של אלתר שוורץ. בשנת 1907 הגיע לראש פינה אלישע גילין, מדריך חקלאי שחקר את כנימת הפילוקסרה שהכתה בכרמים. גילין נפטר במושבה והותיר את רעייתו נחמה ושלוש בנותיהן יתומות. אלתר שוורץ, גדול הלב, נישא לנחמה ואימץ את שלוש הבנות כאילו היו בשר מבשרו.

בית המלון שהקים אלתר שוורץ היה לאבן שואבת לדמויות בולטות בזמנו. בין אורחיו נמנו הסופר דוד פרבשטיין שדיבר בבית הכנסת בעברית גלותית רכה והרבנים הראשיים הרב קוק והרב זוננפלד שהקפידו להתארח במלון בשל כשרותו. במסע המושבות ביקר גם המושל התורכי ג'מאל פאשה בליווי הקצינים הבכירים אמין בק ומזאפר בק (סיפור יוצא דופן מספר כי בנו של אמין בק התחתן עם בת המושבה פרומה שפינר שהתאסלמה ועברה עמו לדמשק). בשנים מאוחרות יותר, התארחו במלון גם קצינים בריטיים ידועים כמו קיטרוץ' ולוק ומפקד המשטרה הבריטי.

אחד האורחים המפורסמים ביותר היה יוסף טרומפלדור, סיפר עמיהוד: "בית המלון של סבא שלי היה ברחוב העליון של ראש פינה. הוא היה המלון הראשון בגליל, ובו התארח יוסף טרומפלדור כשהגיע לכאן לארגן את הגנת תל חי. הוא התגורר במלון שבוע ימים לפני שהמשיך לתל חי. באותו זמן היו שלושת היישובים מטולה, כפר גלעדי ותל חי תחת שלטון מנדטורי צרפתי, בעוד שראש פינה כבר הייתה תחת שלטון בריטי. בשנת 1920 מרדו ערביי סוריה ולבנון בשלטון הצרפתי, והחשד מיד עלה כי שלושת היישובים משתפים פעולה עם הצרפתים. איכרי מטולה, שחששו מפשיטות ושוד, העבירו את עדריהם לראש פינה. שתי פרות מהעדר, רכושו של דודי ממייסדי מטולה, הסתובבו בחצר שלנו. אחת מהן, לאחר שהמליטה, הייתה נוהגת לנגוח כל עובר אורח מחשש לביטחון ולדהּ. ערבים מהכפר ג'עוני הסמוך החליטו לקשור לה בין הקרניים ענף אקליפטוס כדי למנוע ממנה לתקוף. בוקר אחד יצאו לתפוס אותה. אנחנו, הילדים, עמדנו על מרפסת גבוהה והבטנו במחזה. גם טרומפלדור עמד שם, משקיף דרך אשנב נמוך. הפרה הבחינה בו, זינקה לעברו, והוא, בידו האחת, תפס אותה באוזן, סובב אותה בעוצמה וכך הצליחו הרועים להשתלט עליה ולקשור לה את הענף. ימים ספורים לאחר אותו בוקר גורלי, טרומפלדור כבר לא היה בין החיים."

גיבור נוסף שבילה שעות רבות בין סמטאות ראש פינה היה מי שלימים יוביל את שחרור הגליל יגאל אלון, בנה של איטל, בתו הבכורה של ר' אלתר שוורץ. אביו של יגאל, ראובן פייקוביץ, שהיה פועל פשוט בראש פינה, נישא לחיה איטל בשנת 1894, ובמשך שנים התגוררו יחד עם ילדיהם בבית הסבא ר' אלתר, עד שעברו לכפר תבור בשנת 1907. אחיו של יגאל, אליאב, תיאר את הימים ההם בזיכרון חם: "בראש פינה קיבלה המשפחה חדר או שניים בבית הסבא אלתר, האהוב על כולם. עד היום זוכר אני את זקנו הלבן עובר על מידותיו, את הירמולקה השחורה שנהג לחבוש לראשו, כי שומר מצוות היה האיש, ואת נעימת קולו כשעבר לפני התיבה בבית הכנסת של ראש פינה."

יגאל אלון עצמו, בספרו 'בית אבי', חלק את געגועיו לאותה תקופה: "אשר לי, רבים מן הימים הנפלאים ביותר שידעתי בילדות עברו עלי בבית סבי שבראש פינה, שהזכיר לי במידה רבה את חדרנו בכפר תבור אם כי ביתו הגדול של סבא היה בן שתי קומות ורחב ידיים ובעבר אף שימש כמלון אורחים. לאחר שנפטר, נהגתי לבלות את חודשי הקיץ שלי בבית דודי, הדוד מאיר, אחיה של אמי, אשר הייתי קשור אליו בקשר מיוחד." לימים, קבע יגאל אלון את מטהו בבית זה, ומכאן יצא לנהל את הקרבות לשחרור הגליל.

שליחות, אומץ ומורשת

אך לא רק בזכות נכדו נחרט שמו של ר' אלתר בדפי ההיסטוריה. תפקידו כדוור לא הסתכם רק בחלוקת דואר ולא אחת סיכן את חייו. מעשה שאירע בעת שהביא את דואר צפת לראש פינה מלמד על אומץ לבו: "בהביאו פעם מצפת לראש פינה את הפוסטה (דואר) ואת כספי הברון, התנפלו עליו שודדים ורצו לשדדו. ר' אלתר נשא עמו אקדח צעצוע לשם הפחדה. הוא לא איבד את עשתונותיו, שלף את האקדח ואיים על השודדים והם נמלטו בבהלה." גם יגאל אלון עצמו התבטא על כך בהערכה ואמר: "האסטרטג הראשון במשפחה היה סבא ר' אלתר."

ר' אלתר, דיבר יידיש רכה אך שלט גם בערבית וטיפח קשרי ידידות אמיצים עם השייח' עלי יוסוף אל-הייב מטובא. ימים סוערים ידעה ראש פינה באותם זמנים, עת היו מתיחות וסכסוכים עם תושבי פירעים הסמוכה. פעם אחת, לאחר שנמצאה גופת בדואי באזור והחשש מנקמת דם העיב על תושבי המושבה, היה זה שוב ר' אלתר שהציל את המצב. השייח', בכניסה דרמטית עם אנשיו, פנה אליו ואמר: "אל תדאגו, מזגו הקפה. אנחנו ידידיכם. אנחנו יודעים מי עשה את המעשה ואליכם אין לנו כל טענות."

מעבר להיותו דוור אמיץ ומגשר בין עמים שימש ר' אלתר גם גבאי בית הכנסת, חבר בוועד המושבה, ופעיל מרכזי בחיי הקהילה. בשנת 1923 נסע לירושלים כדי לדאוג לבריאות רעייתו החולה, ולבקשתה אף ניסה למכור את בית המלון שבבעלותו בראש פינה. הגורל רצה אחרת: בקיץ אותה שנה חלה בפתאומיות, ומת במהלך ניתוח בבית החולים 'ביקור חולים'. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקת החסידים בהר הזיתים.

צאצאיו של ר' אלתר שוורץ ממשיכים להתגורר בראש פינה גם בימים אלה ומשמרים את זכרו ומורשתו בחום ובאהבה. 'מלון שוורץ' רחב הידיים, שנשא זיכרונות עזים, עבר גלגולים רבים – באמצע שנות החמישים ניטש, קירותיו נסדקו ודממה שררה בו. בשנת 2000, הודות למועצה לשימור אתרים, שוקמו קירותיו כדי להצילו מקריסה מוחלטת.

וכך, כשעמד יגאל אלון על במת חייו, נשא את המשפט שצרב את תודעת האומה: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל."