אנה נורדאו

כיצד הפכה נוצרייה סקנדינבית לעוגן הנפשי ששמר על שפיותו של אחד ממנהגי הציונות? היא פעלה להעלאת עצמותיו ארצה ויזמה את מפעל הנצחתו. חייה ומעמדה פותחים צוהר ייחודי להבנת הציונות המדינית.

אנה דונס נורדאו

זה סיפור אהבה ושותפות שעניין חלק ממנהיגי הישוב דאז, ומפעם לפעם פוגש את ההווה ושב לעורר דיונים. סיפור זה החלק להתרקם בפריז של שלהי המאה התשע עשרה, בין הבולווארים המוארים לבין בתי הקפה של הגדה הימנית. במרכז הסיפור עמד ד"ר מקס נורדאו, בנו של רב ומחנך אורתודוקסי, רופא, הוגה דעות חריף בעל תהילה בינלאומית, ומי שעתיד היה להתייצב לימינו של בנימין זאב הרצל כנואם הגדול וכארכיטקט הראשי של ההסתדרות הציונית העולמית. מאחורי הפנים עטורי זקן, המבט החודר והרטוריקה הלאומית הלוהטת, ניצבה דמות מורכבת ומרתקת. אחד ממנהיגי הציונות נשא לאישה, שעל פי ההגדרות היתה 'גויה', את אנה דונס קאופמן (Anna Dons Kaufmann), זמרת אופרה דנית נוצרייה, אלמנה ואם לארבעה ילדים מנישואיה הראשונים.

נישואיו של נורדאו לאנה לא היו פרשה ביוגרפית פרטית אלא הפכו לסערה פוליטית שהאירה את קווי השבר העמוקים ביותר של התנועה הציונית בראשיתה. המפגש בין הרופא, שהוקיע בחריפות את ההתבוללות וקרא לחידוש הגאווה הלאומית, לבין זמרת הסופרן הדנית, הציב אתגר מוסרי, אידאולוגי והלכתי בפני העולם היהודי.

אנה דונס נולדה בדנמרק למשפחה פרוטסטנטית מיוחסת ומשכילה, שחיה על ברכי התרבות הסקנדינבית הקלאסית. מגיל צעיר בלטה בכישרון קולי מרשים שהביא אותה ללימודי מוזיקה מקצועיים ולהופעות כזמרת אופרה על בימות אירופה. עיסוקה באמנות הקולית העניק לה עצמאות אישית והיכרות אינטימית עם עולם הבוהמה והאינטלקטואלים של סוף המאה התשע עשרה.

בנישואיה הראשונים נקשרה אנה לדמות מרכזית בעולם העיתונות והספרות: ריכרד קאופמן (Richard Kaufmann) שהיה כלכלן, סופר ופובליציסט יהודי דני בעל מוניטין. קאופמן שימש בין היתר ככתב של עיתונים סקנדינביים בפריז, והיה מחברם של ספרים ומסות על החיים התרבותיים והפוליטיים בצרפת. מחייהם המשותפים בקופנהגן ובפריז נולדו ארבעה ילדים.

בשנת 1894 נקטעה השגרה המשפחתית והמקצועית בבת אחת כשריכרד קאופמן נפטר בטרם עת. אנה, שנותרה אלמנה צעירה, מצאה עצמה מנווטת בין הדרישות התובעניות של גידול הילדים, ניהול עזבונו של בעלה והמשך הקריירה האמנותית שלה בין קופנהגן לפריז. התמודדות הזו הפכה אותה לאישה עצמאית שמשוחררת ממוסכמות נוקשות ובעלת כושר הסתגלות בלתי רגיל לתהפוכות החיים.

מקס נורדאו נולד בבודפשט בשנת 1849 בשם שמחה סימון מקסימיליאן זידפלד, בנו של הרב גבריאל זידפלד שהיה מורה ואיש תורה קפדן. כבר בנעוריו גילה נורדאו מרדנות אינטלקטואלית: בגיל חמש עשרה השליך מאחוריו את קיום המצוות ואת לימוד התורה, שינה את שמו לשם בעל צליל אירופי מקס נורדאו והגדיר את עצמו כגרמני גמור וכאיש המדע הרציונלי.

נורדאו למד רפואה באוניברסיטת פשט שבהונגריה והתמחה בפסיכיאטריה ובמחלות עצבים. בתום לימודיו עזב לפריז וביסס שם קליניקה פרטית מצליחה לצד קריירה פובליציסטית מזהירה וספריו הביקורתיים הכו גלים בכל רחבי העולם המערבי. בספרו 'השקרים המוסכמים של האנושות התרבותית' (1883), תקף ללא רחם את מוסדות הדת, המלוכה, המעמדות החברתיים והנישואין המזויפים של הבורגנות. ספר זה תורגם ל-12 שפות. בספרו הוא טוען שהציוויליזציה המודרנית כולה בנויה על שקרים, כשכולם יודעים שהם שקרים, אבל כולם מעמידים פנים שהם מאמינים בהם כדי לשמור על הסדר הקיים.

שיא תהילתו הגיע בשנת 1892 עם פרסום ספרו המונומנטלי 'התנוונות' (Entartung), שהוקדש לחוקר הקרימינולוגיה הנודע צ'זארה לומברוזו. בספר זה השתמש נורדאו בכלים רפואיים ופסיכיאטריים כדי לקבוע כי התרבות האירופית של סוף המאה לוקה במחלת עצבים קולקטיבית, וכי תנועות האמנות המודרניות, המחזות של איבסן ויצירותיהם של אוסקר ויילד וריכרד וגנר אינן אלא עדות לניוון מוחי, היסטריה ופתולוגיה מוסרית. הספר עורר פולמוס ענק עד כי ג'ורג' ברנרד שו חיבר כתב הגנה חריף נגדו וכינה את נורדאו "איש חולה ומבוהל", אך למרות זאת הספר נמכר ברבבות עותקים ותורגם לשפות רבות.

למרות התדמית של פולמוסן תוקפני ואינטלקטואל חסר מורא, אורח חייו של נורדאו היה שמרני, מדוד וכמעט נזירי. הוא היה רווק מושבע שבאמצע שנות הארבעים לחייו עוד התגורר בדירה פריזאית מוקפדת עם אמו הקשישה ואחותו. נורדאו נמנע מעישון, הקפיד על תזונה נכונה, עסק בקביעות בשחייה ובסייף, וטיפח זקן עבות שהלבין בטרם עת ושיווה לו חזות של נביא זועם. יתרה מכך, למרות שפרק כל עול דתי, אמו ואחותו ניהלו את משק הבית בטהרת המסורת והכשרות האורתודוקסית.

בשנת 1894 הצטלבו דרכיהם של המבקר הסגפני והזמרת הדנית. לפי מסורת משפחתית שנשתמרה היטב, המפגש הראשוני התרחש במסעדה ברובע התשיעי בפריז. המסעדה, ששכנה בסמוך לגרנד אופרה ולמערכות העיתונים הגדולים, שימשה זירת מפגש קבועה לקהילת האמנים, המוזיקאים והעיתונאים הזרים. נורדאו, שהכיר את ריכרד קאופמן המנוח מעבודתם העיתונאית המשותפת, התוודע לאלמנה הצעירה.

המשיכה בין השניים הייתה מיידית אך גם מפתיעה מאין כמותה. נורדאו, שהקדיש עמודים שלמים בספריו לניתוח ביקורתי של הרגש הרומנטי ולזיהוי תסמינים היסטריים בהתנהגות נשית, נשבה לחלוטין בקסמה של אנה. אנה לא הייתה רק אישה נאה בעלת קול סופרן צלול, היא גם ניחנה בעוצמה אינטלקטואלית, בשנינות סקנדינבית ובחום אנושי שמוטטו את חומות ההגנה של הרופא המחמיר.

נורדאו פתח את לבו ואת ביתו: הוא קיבל על עצמו באופן מלא את הדאגה, החינוך והאחריות הכלכלית לארבעת ילדיה היתומים של אנה מנישואיה לקאופמן, וראה בהם את בניו לכל דבר. הקשר בין השניים התהדק עוד יותר כשב-10 בינואר 1897 נולדה בתם המשותפת שנקראה על שמו - מקסה (Maxa).

אנה הפכה את הבית הפריזאי למרחב של יצירה, הכנסת אורחים וביטחון נפשי, ששימש מגן עבור נורדאו מול הסערות שעמדו להתרגש על ראשו. הקשר בין אנה למקס נמשך קרוב לשלושים שנה, עד לפטירתו של נורדאו ב-1923.

במקביל לקשר עם אנה, חווה נורדאו רעידת אדמה אידאולוגית. המעקב העיתונאי אחר משפט דרייפוס בפריז וגילויי השנאה האנטישמית ברחובות צרפת המחישו לו, בדיוק כמו להרצל, כי העם היהודי בבעיה. בשנת 1895 נפגש נורדאו עם תיאודור הרצל, שהיה אז עיתונאי וינאי צעיר ממנו באחת עשרה שנה, שביקש מנורדאו חוות דעת פסיכיאטרית על מנת לוודא שאינו לוקה בשיגעון עקב רעיון 'מדינת היהודים'.

נורדאו לא רק שהרגיע את הרצל, אלא אימץ את החזון הלאומי בלהט משיחי. כאישיות המפורסמת ביותר שהצטרפה להרצל, העניק נורדאו לציונות הצעירה הכרה עולמית ויוקרה חסרת תחליף. בקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897) היה נורדאו הנואם המרכזי ששרטט את מצוקת היהודים בגולה, ניסח את 'תוכנית בזל', ובקונגרס השני טבע את מושג 'יהדות השרירים' ששינה את פני התודעה היהודית.

אך דווקא בשיא תהילתו הלאומית, ריחף מעל ראשו צל כבד: הוא היה נשוי לאישה נוצרייה! עבור חלקים נרחבים בתנועה הציונית, בראש ובראשונה הצירים הדתיים, אנשי 'המזרחי' וחוגי 'חובבי ציון' המסורתיים ממזרח אירופה, שהידיעה על נישואיו של המנהיג הבכיר לזמרת דנית פרוטסטנטית עוררה בהם הלם ומורת רוח עמוקה. כיצד ייתכן שאדם המטיף לגאולת האומה, לשימור זהותה ולמלחמה בהתבוללות, חי בביתו עם אישה שאינה בת ברית? נורדאו, שהיה מודע היטב לפוטנציאל הנזק הפוליטי, שמר בתחילה על חשאיות יחסית, התלבט קשות ושיתף את הרצל בחששותיו מפני זעמם של החוגים הקנאיים בהסתדרות הציונית.

תגובתו של תיאודור הרצל לחששותיו של נורדאו מהווה את אחד הטקסטים המכוננים והמרתקים להבנת הגישה הלאומית-חילונית של אבות הציונות המדינית. במכתב אישי ומנחם ששיגר לנורדאו לרגל נישואיו לאנה, ביטל הרצל את החששות וכתב: "דאגותיך בנוגע לעמדת החוגים הקנאיים שלנו ביחס לנישואי התערובת שלך הן אולי מופרזות... אילו מפעלנו כבר היה מתגשם כיום, בוודאי שלא היינו מונעים מאזרח יהודי, כלומר מאזרח של המדינה היהודית הקיימת, לשאת נוצרייה נוכרייה. באמצעות נישואין אלה היא הייתה הופכת ליהודייה, בלא כל קשר לדתה. ואם ייוולדו לה ילדים הרי שממילא יהיו יהודים."

תפיסתו של הרצל הייתה מודרנית לחלוטין. הוא ראה את המדינה היהודית במונחים של ריבונות אזרחית מערבית. כשם שאישה זרה הנישאת לאזרח צרפתי נעשית צרפתייה מכוח חוקי האזרחות ולא מכוח טבילה בכנסייה, כך במדינה העברית העתידית תוקנה השייכות הלאומית מכוח הברית האזרחית והמשפחתית. הרצל לא ראה בנישואיו של נורדאו פגם אלא מודל מקדים למדינה חופשית, ליברלית וריבונית.

אנה לא נותרה אדישה למבטים העוינים, ללחשושים בטרקליני הקונגרסים ולמכתבי הביקורת שנשלחו לבעלה. במקום להתנצל, להסתתר, או לבצע גיור פורמלי וצבוע שנוגד את מצפונה, היא בחרה להתייצב אל מול הביקורת בעוצמה אינטלקטואלית. בשיחות עם מקורבים ובאיגרות משפחתיות הציגה אנה טיעון היסטורי מנצח ששלפה הישר מתוך ספר שמות: "אם אני מותקפת על כך שאינני ממוצא יהודי ובכן, אם אינני טועה, הרי משה רבנו, מנהיגם הדגול ביותר של בני ישראל, לקח לו לאישה את ציפורה המדיינית!"

ההשוואה הזו הייתה מבריקה ונוקבת. ציפורה הייתה בתו של כהן מדיין נוכרי. היא לא הייתה מזרע ישראל, אך נקשרה בגורלו של מושיע האומה, ילדה לו את בניו, וברגע המכריע' בדרך למצרים, אף הצילה את חייו. באותה מידה ראתה אנה את עצמה: אישה שבאה מן החוץ, אך בחרה לקשור את חייה, גורלה ועתיד משפחתה עם מנהיגו של העם היהודי בשעת נדודיו ההיסטוריים. הטיעון הזה הפך לחלק בלתי נפרד מן המורשת המשפחתית והמחיש את עומק השתלבותה התודעתית במפעל הציוני. למרות התמיכה של הרצל וההגנה העצמית של אנה, המחיר הפוליטי שגבו הנישואין היה מידי, כבד ומרחיק לכת.

עם פטירתו הפתאומית של הרצל בקיץ 1904, עמדה התנועה הציונית המומה ומותשת. היורש הטבעי, הבלעדי והראוי ביותר לעמוד בראש ההסתדרות הציונית היה ד"ר מקס נורדאו. הרצל ראה בו ממשיך דרכו וההמונים היהודיים ברחבי מזרח אירופה נשאו אליו את עיניהם בהערצה עיוורת.

אולם מאחורי הקלעים התחוללה סערה רבתי: שורה של מנהיגים מסורתיים, דתיים וצירים מרכזיים מרוסיה ומפולין הודיעו כי לא יוכלו להשלים עם מצב שבו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית נשוי לאישה נוצרייה. הטענה הייתה כי מינוי כזה יעורר שערורייה רבנית, ירחיק את ההמונים שומרי המסורת ויפגע בלגיטימציה של התנועה.

נורדאו, שהיה איש גאה ובעל כבוד עצמי עמוק, סירב לדרוש מאנה להתגייר. הוא הבין את הסכנה לפילוג התנועה והודיע כי הוא מוותר על כתר הנשיאות. במקומו נבחר דוד וולפסון, יהודי סוחר ממוצא ליטאי, מסורתי ובעל רקע דתי מובהק. נורדאו נותר בעמדת 'המצפון הלאומי' והנואם המרכזי, אך ההנהגה הביצועית והמדינית נשללה ממנו לצמיתות.

באורח אירוני, היחס המורכב ביותר לדמותו של נורדאו ולנישואיו הגיע דווקא מקרב מנהיגי הציונות הדתית המובהקים ביותר בדורות הבאים: הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק.

הרבנים לבית קוק ראו ברעיון 'יהדות השרירים' ובקריאתו של נורדאו לחיזוק גופו וכוחו של היהודי מהלך אלוקי בעל קדושה פנימית. הרב צבי יהודה קוק הגדיר את מקס נורדאו (לצד המשורר שאול טשרניחובסקי, שאף הוא היה נשוי לאישה רוסייה נוצרייה) כבעל תשובה במדרגה עליונה. הוא נשען על המאמר התלמודי "כל העושה עבירה ומתבייש בה – מוחלין לו על כל עוונותיו", וטען כי פועלו של נורדאו למען העם היהודי כיפר על חטאיו האישיים. פרשנות זו החטיאה את המציאות האישית: נורדאו מעולם לא הביע בושה או חרטה על נישואיו לאנה.

המתח סביב הזוג לא דעך גם לאחר הקמת מדינת ישראל. בשנת 1983, בימי ממשלתו של מנחם בגין, גיבש בנק ישראל תוכנית להנפקת סדרת שטרות כסף חדשה. אחת ההצעות המרכזיות הייתה להטביע את דיוקנו של נורדאו, אחד מאבות הציונות המרכזיים שעל שמו קרויים רחובות ראשיים כמעט בכל עיר בארץ, על גבי אחד השטרות הרשמיים. (רעש גדול היה גם סביב השטר שעליו התנוסס דיוקנו של שאול טשרניחובסקי), אולם התוכנית בוטלה ונגנזה בחשאי ובמהירות. המפלגות הדתיות והחרדיות בקואליציה של בגין הבהירו כי יראו בהטבעת דיוקנו של אדם שהיה נשוי בנישואי תערובת על המטבע הרשמי של מדינת ישראל פגיעה חמורה ובלתי נסבלת בקדושת העם והמדינה.

אחד מרגעי המבחן הדרמטיים ביותר בחייהם אירע ב-19 בדצמבר 1903, בשיאו של הקרע הפנימי סביב 'תוכנית אוגנדה'. נורדאו התנגד עקרונית לכל תחליף לארץ ישראל, אך בקונגרס השישי תמך בתוכנית אך ורק מתוך נאמנות אישית טוטאלית להרצל. צעד זה הפך את נורדאו למטרה לשנאה עיוורת מצד המתנגדים המושבעים של התוכנית. באותו ערב השתתף נורדאו בנשף חנוכה חגיגי של סטודנטים יהודים. בעיצומו של הערב ניגש לעברו צעיר יהודי רוסי בן 27 בשם חיים לובן (זליג ז'יטלובסקי), שלף אקדח וירה לעבר ראשו של נורדאו שני כדורים מטווח אפס בצעקות: "מוות לנורדאו, הבוגד האוגנדי!"

בנס מוחלט החטיאו הכדורים את ראשו של נורדאו. בתוך המהומה האדירה שפרצה באולם, כאשר עשרות נוכחים זינקו על המתנקש וביקשו לבצע בו לינץ', הפגין נורדאו קור רוח מדהים: הוא חצץ בגופו בין ההמון לבין המתנקש, הגן עליו במו ידיו ומנע את הריגתו עד לבוא השוטרים.

כשחזר נורדאו לביתו, פגש את אנה ואת בתם מקסה הנסערות. למרות הטראומה, התיישב נורדאו באותו לילה אל שולחן הכתיבה ושלח מכתב נוקב וכואב להרצל: "אמש קיבלתי את המפרעה על חשבון חוב התודה של העם היהודי בעד העבודה המסורה למענו... אני אומר זאת בלי התמרמרות, רק בצער. מה אומלל עמנו, אם יוכל להצמיח מעשים כאלה!"

היה זה ניסיון הרצח הפוליטי הראשון בתולדות התנועה הציונית המודרנית. עבור אנה, האירוע המחיש את הסכנה המוחשית האופפת את חייהם ואת המחיר האישי הכבד שגובה השליחות הלאומית. למרות זאת, היא לא דרשה מנורדאו לפרוש מפעילותו, אלא המשיכה להוות עבורו משענת איתנה וחסרת תנאים.

המבחן הקשה ביותר למשק הבית הגיע באוגוסט 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. נורדאו, שהתגורר בפריז במשך עשרות שנים והיה מחשובי אנשי הרוח בעיר, מעולם לא ויתר על אזרחותו האוסטרו הונגרית. עם הכרזת המלחמה הגדירה אותו ממשלת צרפת 'נתין אויב'. דירתו בפריז, ספרייתו העצומה, נכסיו וחשבונות הבנק שלו הוקפאו והוחרמו לאלתר. המשפחה נאלצה לברוח בבהילות מצרפת תוך שעות ספורות, ומצאה מקלט במדריד שבספרד הניטרלית. שנות המלחמה בספרד היו שנים של עוני מחפיר, נידוי חברתי ובדידות מעיקה. נורדאו, שכבר היה אדם קשיש שבריאותו הלכה והתדרדרה במהירות, לא הורשה לעבוד ברפואה וקשריו עם העולם נותקו.

בתקופה חשוכה זו התגלה כוחה הנפשי של אנה במלוא הדרו: היא ניהלה את המאבק היומיומי על הישרדות המשפחה, דאגה לחינוכה ולרווחתה של מקסה, וטיפלה במסירות בנורדאו שסבל מבעיות לב קשות. אלמלא תושייתה, חריצותה ועמידתה האיתנה של אנה, ספק אם נורדאו היה שורד את שנות המלחמה מבחינה פיזית ונפשית.

העדות המרשימה ביותר לעומק הקשר בין מקס לאנה התגלמה בדמותה של בתם היחידה, מקסה נורדאו (1993-1987). מקסה גדלה בבית רב-לשוני דובר צרפתית, דנית וגרמנית, בו התמזגו המורשת האמנותית הסקנדינבית והחזון הציוני. אביה, שהעריץ אותה, כתב עבורה בשנת 1905 אוסף מעשיות מיוחד בצרפתית בשם 'סיפורים למקסה' (Contes pour Maxa). את המהדורות המאוחרות איירה מקסה בעצמה והיתה לציירת מוערכת. מקסה יצאה למסעות ארוכים בארץ ישראל, שהתה בקיבוצים ובמושבות, וציירה את נופי הארץ, חלוצים עבריים בעבודתם, דיוקנאות של נשים יהודיות מזרחיות ודמויות ערביות. כמו כן, איירה ספרים עבריים (בהם ספרו של יעקב ניב 'ילדי שדה') והציגה את יצירותיה בתערוכות רבות באירופה, בארה"ב ובישראל.

ב-23 בינואר 1923 נפטר ד"ר מקס נורדאו בפריז, בגיל 73, זמן קצר לאחר ששב מגלותו בספרד. עם פטירתו, נטלה אנה על עצמה את המשימה ההיסטורית של שימור זכרו, קידום כתביו והבטחת מקומו בפנתיאון הלאומי היהודי. במשך שנים ארוכות עמלו אנה ומקסה על ליקוט אלפי מכתבים, מסמכים, יומנים וטיוטות שהותיר אחריו נורדאו. פרי עבודתן ראה אור בניו יורק בשנת 1943,בעיצומם של ימי השואה האפלים, כספר ביוגרפי רחב היקף. ספר זה אינו רק ביוגרפיה היסטורית אלא מסמך אנושי יוצא דופן. אנה ומקסה חשפו בו את דמותו של נורדאו מאחורי הקלעים: איש המשפחה האוהב, המדען הקפדן, והאדם שחווה ייסורים נפשיים כבדים בשל דאגתו לעמו. הביוגרפיה שחיברו נותרה עד ימינו אחד המקורות העיקריים והחשובים ביותר לחקר חייו והגותו של נורדאו.

תחילה נטמן נורדאו בפריז. בשנת 1926 יזם ראש עיריית תל אביב, מאיר דיזנגוף, מבצע לאומי להעלאת עצמותיו של המנהיג וקבורתו באדמת ארץ ישראל. מסע ההלוויה שנערך בתל אביב במאי 1926 היה אירוע חסר תקדים בהיקפו בתולדות היישוב. רבבות ליוו את הארון במסעו מבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, דרך רחובות העיר המרכזיים. לקראת קבורתו, נפרץ שער ראשי חדש בחומה המערבית של בית העלמין טרומפלדור (השער המשמש כיום ככניסה הראשית), כדי לאפשר להמונים לחלוק לו כבוד אחרון. נורדאו נטמן בחלקת גדולי האומה, ומעל קברו הוקם מאוזוליאום מפואר מאבן. אנה ידעה כי משימתה הושלמה: נורדאו הובא למנוחת עולמים באדמת המולדת שלה הקדיש את מיטב שנותיו.

אנה האריכה ימים שנים רבות לאחר פטירתו של מקס נורדאו והלכה לעולמה בפריז ב-18 בפברואר 1953, בגיל 91.