החאקי של אתא

זה לא משנה אם היה זה נער או היתה זו נערה, שניהם לבשו את אותם מכנסי חאקי. הבנות השחילו גומיות במכנסי החאקי הקצרצרים ובמכנסי הבנים הציצו הכיסים מלמטה. תנועות הנוער, המתגייסים לצבא, ואפילו חברי הקיבוצים, כולם לבשו את המדים תוצרת מפעל הטקסטיל הכי מפורסם באותה תקופה 'אתא'. המפעל ייצר את כובע הטמבל שהיה סימלו של הצבר, לבוש החאקי סימל ערכים של פשטות וצניעות והשתלב היטב עם אתוס הפועל והחקלאי שעסקו ביישוב הארץ.

עד להקמת 'אתא' רוב תעשיית הטקסטיל התבססה על בתי מלאכה קטנים שהיו באזור המרכז. תעשייה זו נהנתה מהגנת המדינה. על הייבוא הוטלו מיסים גבוהים מאחר שמנהיגי המדינה ראו בתעשייה זו מקור פרנסה חשוב לעולים הרבים שהיו צפויים להגיע וכן לחיילים המשוחררים. כשאריך מולר הגיע לארץ והקים את 'אתא' כבר דובר על מפעל גדול מאד שעמד בסטנדרטים בינלאומיים, ייצר בהיקפים גדולים והעסיק עובדים רבים. 'אתא' הטביע את חותמו על דור שלם במדינה.

אריך מולר נולד בשנת 1895 באוסטראבה, עיר מכרות פחם במורביה שאז היתה באימפריה האוסטרו־הונגרית והיום עיר בצ'כיה. דודו הוגו היה בעל כמה מפעלי טקסטיל. "משפחתנו הייתה מתבוללת לגמרי ולא היה זכר לחגים היהודיים. את חג המולד חגגנו כמו כל השכנים. עץ האשוח עם כל המתנות לכל בני המשפחה עמד בסלון" - כך תיאר מולר את משפחתו. המשפחה עברה לווינה ואריך התקבל ללימודים בגימנסיה. הוא היה תלמיד גרוע אך אתלט מעולה שעסק בעיקר בטיולים בטבע וטיפוס הרים. "בתום הלימודים", סיפר, "פניתי ללשכת הגיוס. נמצאתי כשיר וכשנשאלתי איפה אני רוצה לשרת, עניתי שאני מבקש לשרת ביחידת אלפיניסטים המרוחקת כמה שיותר מווינה". כשחזר מאחד הטיולים סיפר: "שמענו שמישהו קורא לנו. כשהוא השיג אותנו הוא סיפר לנו בהתרגשות שכרגע הגיע מברק שיורש העצר פרנץ פרדיננד ואשתו נרצחו בסראייבו. אף אחד לא תיאר לעצמו איזה תוצאות תהיינה לירייה הגורלית הזו."

הייתה זו הירייה שהביאה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. באחד הקרבות נפצע אריך ונפל בשבי הרוסי. באחד הימים הגיעו למחנה 30 שבויים חדשים ותפקידו היה לקלוט אותם. "הצגתי את עצמי וסיפרתי לחדשים את כל מה שהיה עליהם לדעת. באחד החדרים פגשתי גבר צעיר עם זקן שחור שהציג את עצמו: 'קדט הנס כהן'. לשאלתי אם הוא יהודי הוא ענה בחיוב ואז אמרתי בשמחה: 'תודה לאל, עכשיו כבר לא אהיה לבד'... הנס כהן לא היה סתם יהודי. הוא היה ציוני נלהב, בעל זהות יהודית מושרשת... בעל השכלה רחבה ואדירה. כל יום, כשנפגשנו לטיול היומי בחצר, הייתי שואל אותו שאלות על ארץ ישראל, על היסטוריה יהודית, על הרצל, על הקונגרס הציוני האחרון ועוד, וקיבלתי תשובות על כל שאלותיי". את הנס כהן ותפקידו בחייו סיכם אריך כך: "הנס כהן היה לקסיקון מהלך על שניים וגאון בלימוד והסברה. כל מה שאני יודע, מבוסס על מה שלמדתי ממנו".

בתום המלחמה נחשף אריך לחלוץ תעשייה בארץ: "הנס כהן עבד כעורך העיתון הצ'כי הרשמי בשפה הגרמנית 'המולדת' ויצר קשרים עם התנועה הציונית המקומית. כך פגשתי את משה נובומייסקי, מהנדס מכרות שהציל הרבה שבויי מלחמה יהודיים וייסד את מפעלי ים המלח, אחרי עלייתו ארצה". לאחר פגישה זו גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ולהקים מפעל טקסטיל.

לימודי הטקסטיל והדרך לארץ

הכשרתו בענף החלה ב-1920 במפעל של דודו הוגו ושותפו פריץ וייסקופף (סבו של העיתונאי גדי סוקניק), כפי שכתב: "ההכשרה שלי הייתה ללמוד להפעיל, לכוון ולתחזק את כל המכונות בשלבים השונים של טוויית הכותנה. היה לי המזל שבמפעל הייתה קבוצה של בעלי מקצוע מעולים, שגדלו עם התעשייה מראשיתה."

בשנת 1923 ביקר לראשונה בארץ. הוגו הזמין את אריך ורעייתו הטרייה הלן להצטרף אליו לטיול בארץ ישראל. הם נפגשו עם חלוצים חקלאות מדגניה ובית אלפא וחלוצי תעשייה, חלקם מתחום הטקסטיל. שנה לאחר הטיול נולד לזוג מולר בנם הראשון יונתן. בביקורו הבא בשנת 1929 הגיע אריך בגפו כדי לחקור לעומק את התנאים למימוש חלומו. אריך נפגש עם בנקאים ומהנדסים וחלק מהזמן ניצל לטובת טיול עם חברים מכובדים: "בירושלים שמעתי שעורך דין שוורץ (אביהן של רות דיין וראומה וייצמן), שאהב לטייל בארץ, מארגן טיול להרי יהודה. המשתתפים היו: ליאו ולולה הרמן, גרשום שולם, אלזה אוסישקין, האדריכל קורנברג ועוד."

עד שנת 1934 הספיק אריך מולר לבקר בישראל שבע פעמים שבהן למד את האזור. אל חלק מהמסעות התלווה אליו דודו הוגו. "מספרים שכשהוגו חזר מתחנת הרכבת בווינה ונפרד מאריך, הוא סיפר לחבריו ש'עכשיו הלכתי להלוויה היקרה ביותר שאתם יכולים לתאר", שחזרה אשתו של יונתן, בנם של אריך והלן, "שאלו אותו מה קרה, אז הוא ענה "אריך המשוגע נוסע לישראל לבנות מפעל טקסטיל'."

בתחילת 1934 הגיעו אריך והוגו כדי לחפש מקום להקמת המפעל. הם בחנו מספר אתרים: אחד מהם היה דרומית לחיפה אך לא התאים כי המים היו מלוחים. את הצעתו של קיבוץ החורש שניסה לפתות אותם שיקימו את המפעל אצלם דחו כי לדעתם הקמת מפעל עם "שותף שאין לו גרוש, שלא מבין דבר בתעשייה בכלל ומטקסטיל בפרט" היה מהלך מסוכן. בסופו של דבר בחרו בכפר עטה (היום קרית אתא) ורכשו שם 100 דונם להקמת המפעל.

בזמן תכנון הבנייה חזר אריך לצ'כיה וגייס עשרים צעירים מתנועות הנוער הציוניות, שהיו בעלי כישורים טכניים ועבדו שנה במפעל המשפחתי בצ'כיה. צעירים אלה היוו את הגרעין של מנהלי העבודה במפעל. כולם היו רווקים אבל נתבקשו להתחתן כדי לא לבזבז את אשרות העלייה הזוגיות שנתנו להם האנגלים לצורך ההגירה לפלשתינה.

שלד המפעל הוקם על ידי חברת 'סקודה' הצ'כית וביום המיוחל החלו המכונות לעבוד. בתחילה יצרו בו רק חוטים ואחד הימים המרגשים היה יצירת החוט הראשון: "סליל אחד מהמנה הראשונה שירדה ממכונת הטבעות שמרתי והוא נמצא, יחד עם הסליל הראשון של 'מולר טקסטיל ושל 'חולה'. כמות קטנה של דוגמאות שלחתי לווינה ואת הארגז הראשון קיבל מר אריה שנקר, בעל 'לודזיה'. כעת כשהמפעל התחיל לייצר, הגיע הזמן לדאוג גם לתנאי המחיה שלנו והחלטנו לבנות מספר דירות לצוות המוביל." למקום נסלל כביש, נחפרה באר מים ונבנו בתים, ומשפחת מולר ומשפחות העובדים עברו לגור סמוך למפעל. הלן רכשה מכונת כביסה ולכל משפחה הוקצה 'יום כביסה' פעם בשבועיים.

מפעל עם לב לעובדים

אריך מולר, למרות שנולד למשפחת תעשיינים מבוססת, היה בנשמתו סוציאליסט שדאג לעובדיו. הוא חבר לאבא חושי (אז מזכיר מועצת פועלי חיפה) שדאג לספק לו עובדים: "חלומי שגם אני אהיה חבר ההסתדרות לא התגשם כי אבא חושי סרב לקבל אותי", סיפר אריך.

מדי בוקר עמד אריך מולר בשערי המפעל וקיבל את העובדים בחיוך וברכת בוקר טוב. העובדים, שנהנו מתנאי שכר גבוהים, אהבו אותו וראו בו כאב דואג ומנהלים ועובדים קיבלו שכר דומה. במפעל הוקמה צרכנייה שמכרה את המוצרים לעובדים במחירים מוזלים ולטובת האימהות הוקם מעון לילדים - האווירה הייתה משפחתית. הוקמו שיכונים לפועלים המיוחדים כמו המבנים ב'חצר', ו'בתי חנה'. שיכוני פועלים אחרים נבנו ונמכרו במחיר מוזל במיוחד: גבעת אתא א' ובהמשך אתא ב' ואתא ג'. 'אתא' היה המפעל הראשון שהעניק לעובדיו בונוס ובכך למעשה שיתף אותם ברווחיו.

בשנת 1936 כבר העסיק המפעל 115 עובדים שהגיעו בין השאר מהישובים הסמוכים כמו משמר הים, כפר מסריק, עין המפרץ ונהריה. השנים הראשונות היו קשות ולא רווחיות. באותן שנים החלה האנטישמיות באירופה לתפוס תאוצה, ואביו של אריך, הוגו ובנו הנס ופריץ וייסקופף החליטו לעלות ארצה והועסקו גם הם במפעל. בשנת 1937 הצטרף הנס, בן־דודו של אריך מולר, לניהול המפעל.

הרווחה הגיעה למפעל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כשהצבא הבריטי חיפש ספק מדים מקומי. נציגי הצבא ביקרו במפעל ואף שלחו דוגמאות של בגדי חאקי לאנגליה כדי לקבל אישור. האנגלים הופתעו מאיכות הבד שהזכירה את זו האנגלית וכך החלו ההזמנות הראשונות. המפעל התרחב, גיוס הכספים היה מוצלח והוזמנו מכונות נוספות. ב-1949 עבדו במפעל 1128 פועלים.

המפעל היווה אטרקציה למבקרים רבים שהיו גאים בו ולא מעט ידוענים התכבדו בביקור במפעל: "באותה עת זכינו לביקור של הסופר ש"י עגנון. אחרי שסיירנו במפעל והוא התרשם מאוד מתהליכי היצור, הזמנתי אותו לכוס תה בביתנו ובדרך הוא שאל שאלה מביכה מדוע כותבים את שם הכפר עטה ואת שם המפעל אתא. אז נאלצתי להודות שידיעותיי בעברית לוקות בחסר... עגנון ענה: 'אין דבר, תמזוג לי כוסית קוניאק ותן לי לחשוב קצת'. כעבור מספר דקות הוא קם ואמר: מצאתי: אריגי תוצרת ארצנו וכך נוצרו רשי התיבות אתא". הסבר אחר סיפק מר אברמוב שסייע ברכישת הקרקע ועמד אז בקשר טלגרפי עם המולרים בחו"ל. לטענתו השם אתא באותיות לטיניות - ATA - היה נוח לשימוש.

פרישה, זיכרונות ומורשת

לקראת תום המלחמה התערערו היחסים בין אריך מולר לבן־דודו הנס: "בקיץ הזה התחילה הידידות והאהבה ביני לבין בן דודי הכפול הנס. (אבותינו היו אחים ואימותינו היו אחיות)... אחרי מות אביו הוגו בשנת 1945 יחסו אלי נעשה עוין ובסופו של דבר נפרדנו בשנת 1948."

את השותפויות הבאות עשה עם בנו יונתן ומשקיעים שונים, ביניהם חברת 'מולרדי' שהייתה בשותפות אמריקאית. עם פרישתו מהמפעל עזב גם את כפר אתא ועבר לגור בנהריה. בנו יונתן, שהפך לשותפו העסקי נישא לרחל והיה מפקד "טייסת הנגב".

בגיל 90 החל אריך מולר להעלות על הכתב את סיפור חייו תחת השם 'אריג חיי'. היומן הסתיים במלים של בנו יונתן: "זה לא סוף הסיפור אך כשראיתי כמה קשה לאבא הכתיבה, שכנעתי אותו להפסיק ולתת לי להמשיך בבוא העת." אריך מולר נפטר בשנת 1995 והוא בן 100.