אריך מנדלסון

הביקור ברחובות והבית של ויצמן

שני הגברים המהודרים שעמדו על הגבעה החשופה הסמוכה לרחובות בסתיו 1934 עוררו עניין רב בארץ. שניהם היו ידועים בעולם. האחד, ד"ר חיים ויצמן, היה כימאי פורץ דרך שהתעשר מפטנטים שנרשמו על שמו, והקדיש את זמנו, כישרונו, וקשריו לעם היהודי, ולימים היה נשיאה הראשון של מדינת ישראל. השני, אריך מנדלסון, ברח מעט קודם מגרמניה שם היה בעליו של משרד האדריכלים הגדול ביותר באירופה. ברחובות עברו מנדלסון וויצמן על תכניות ביתו המיועד של הדוקטור, בית שקיבל את הכינוי 'הארמון' ונכנס לרשימת 'בתים אייקונים' העולמית. ב'ארמון' התארחו גדולי העולם ובגנו נקברו הזוג וויצמן. כך תיאר אריך מנדלסון את הבית: "בניין מזרחי, עד למידה כזו שבן אדם בעל תרבות אירופאית יוכל לגור בו." על הביקור בגבעה הצחיחה כתבה רעייתו לואיז מנדלסון: "החדשות שאריך מנדלסון נמצא בירושלים ושהוא התמנה כארכיטקט של בית וייצמן התפשטו כשריפה בשדה קוצים. הלקוח שלו מגרמניה, זלמן שוקן, בא להתגורר בירושלים, והיו לו תכניות להקים בית וספרייה עבור אוסף הקבלה יקר הערך שלו, וכן עבור ספרים נדירים אחרים ותחריטים. בהדסה שקלו הקמתו של בית חולים חדש… אריך כותר במבקרים שבאו לדון עמו על תכניות בנייה."

בארץ שהה מנדלסון במלון המלך דוד בירושלים וחלון חדרו השקיף לחומת העיר העתיקה. לקוחות פוטנציאליים החלו לזרום לחדרו עד שנאלץ לעבור למשרד זמני בירושלים ולדחות במספר שבועות את שובו לאנגליה. שנה לאחר מכן שכר מנדלסון את טחנת הרוח ברחוב רמב"ן בשכונת רחביה ושם פתח את משרדו במקביל לזה שבלונדון. את השנים הבאות העביר בין לונדון לישראל ובשנת 1939 עבר הזוג מנדלסון לגור בטחנה למשך של שנתיים.

התהילה באירופה וההדרה

מנדלסון ניחן בכישרון לחזות כיצד המבנים שתכנן ישתלבו בסביבה ואף השכיל לחזות גם את העתיד. שבועות ספורים אחרי עלייתו של היטלר, כשרבים טענו "זה לא יקרה..." ובפסגת הקריירה שלו, עזב. הוא הותיר בגרמניה מספר מבנים שתכנן, ביניהם 'מגדל איינשטיין' בפוטסדאם, ורשת בתי המסחר של זלמן שוקן, 'כלבו שוקן', בשטוטגרט, נירנברג וקמניץ. הוא גם בנה בתים פרטיים כמו הווילה של שטרנפלד בברלין, בתי ספר גדולים ומבנים רבים אחרים כגון בית מסחר למשי בגלייביץ, תחנת הכוח בוויסטגיירסדורף, ואת ביתו שלו בברלין. גם בבריטניה תכנן מספר מבנים: בניין 'יוניברסום' שהיה בית הקולנוע המודרני בעולם ובניין הדלוואר (The De La Warr Pavilion) בדרום אנגליה. חלק מיצירותיו מהוות עד היום מוקד עליה לרגל לאדריכלים מכל העולם.

שמו של אריך מנדלסון נודע בכל העולם. הוא הוזמן לתת הרצאות בכל אירופה. בשנת 1923 הגיע לישראל לאחר שנעתר להזמנתו של פנחס רוטנברג (מי שבנה את תחנת הכוח בנהריים). הנוף, אנשי הישוב ובפרט הכפרים הערביים הותירו אצלו רושם עמוק. הוא היה יהודי רומנטי שהזדהה עם האמנים ושאף לתקן את העולם. בסגנונו האדריכלי חיפש פיוס בין כוחות מנוגדים.

מנדלסון תמיד חיפש דרכים לבנות את הבניינים שתכנן מהר יותר, יעיל יותר וזול יותר והלקוחות שלו אהבו זאת. לדוגמה 'כלבו שוקן' בשטוטגרט נבנה ב-9 חודשים וזה בנירנברג ב-10 חודשים. את בניין 'יוניברסום' במרכז ברלין בנה בשנה. גם כיום קשה לדמיין בניית בניינים גדולים ומורכבים בזמן קצר כל כך. כמעט כל הבניינים שמנדלסון בנה בגרמניה היו עבור אנשי עסקים יהודים.

למרות ההצלחה והתהילה, מנדלסון לא התקבל לקליקת האדריכלים המודרניסטים האירופאיים, דבר שתסכל אותו מאוד. הוא לא ידע אם זו אנטישמיות או גילו המבוגר, או שמא העובדה שלקוחותיו היו אנשים עשירים ויזמים מסחריים, ואילו השיח בין האדריכלים המודרניסטים נעצר בדיור בר השגה עבור מעמד הפועלים. בשנת 1927 התקיימה בשטוטגרט תערוכת בנייה גרמנית ומנדלסון לא הוזמן לפרויקט החשוב ביותר בתערוכה - פרויקט וייסנהוף (Weissenhofsieldung) שבו השתתפו שישה-עשר אדריכלים אירופאיים ובהם המובילים לודוויג מיז ואן דר רו (Ludwig Mies van der Rohe), לה קורבוזיה (Le Corbusier), ולטר גרופיוס (Walter Gropius) ואחרים. בשנת 1928 חיבר האדריכל זיגפריד גידון (Sigfried Giedion) את ‘Space, Time and Architecture’ ספר שנחשב לתנ"ך האדריכלות המודרנית. גידון לא הזכיר כלל את מנדלסון אלא במהדורות מאוחרות יותר.

מזרח ומערב בתכנון

בביקורו עם וויצמן גילה כי אלמנטים ארכיטקטוניים מיצירותיו בווילה שטרנפלד ובית המסחר בשטוטגרט שולבו בעיר הצעירה תל אביב ובאזורי המגורים החדשים בירושלים ובחיפה. מבחינתו לא היתה זו מחמאה אלא פספוס ענק של רעיונותיו. מה שהתאים לגרמניה לא התאים לישראל, הוא ראה בזה טעות מרה ויותר מזה זלזול בשורשים היהודיים. לדעתו, המקורות להקמת בית לאומי לא נמצאו בגטאות באירופה אלא בעולם המזרחי, בעולם בו קיימת אהבת האדמה, והוא השכיל ללמוד עולם זה ולשלבו עם ההשכלה האירופאית שלו. כך יצר סינתזה בין מערב למזרח, כפי שכתב: "ברגע היסטורי זה, נפתחת בפני העם היהודי האפשרות לחזור למולדתו העתיקה, וליצור גשר בלב העולם לאיחוד בין מזרח למערב. כדי שייעוד זה ייצא מן הכוח הפועל, חייבים הידע המערבי והטוהר המזרחי למצוא בסיס משותף, שהוא לפי שעה בבחינת בלתי ידוע... פלסטינה מסמלת את האיחוד בין הציוויליזציה המודרנית לבין התרבות העתיקה ביותר."

על פי תפיסתו של אריך מנדלסון הבית חייב להתכתב עם סביבתו וזו בדיוק הסיבה שעלה עם וויצמן על אותה גבעה ליד רחובות. ביתו של חיים ויצמן, שקיבל את הכינוי 'הארמון', נבנה בשנת 1936 והתפרש על שטח של 796 מ"ר. עם היבחרו לנשיאות הפך הבית למעונו הרשמי של הנשיא. בשנת 1966, עם פטירתה של ורה ויצמן, הפך הבית למוזיאון והוא פתוח לקהל הרחב. באחד ממכתביו כתב וויצמן: "אני מאוכזב מאוד ממנדלסון על שבזבז שנה. הוא ארכיטקט מבריק אבל אדם קשה". ומנדלסון כתב על הבית: "זהו בית בן זמננו למהדרין… עם זאת, יש בו תכונות של בית מגורים באקלים סוב־טרופי. לדעתי, זהו סוג הבתים שילך ויכבוש את מקומו במזרח לאחר אלפיים שנה, כפי שהיה מקובל כשיהודה הייתה פרובינציה רומאית."

השפה המודרניסטית ונטולת הקישוטיות של מנדלסון לא תמיד התקבלה בעין יפה על ידי לקוחותיו. במהלך תכנון בית החולים הדסה בהר הצופים התבקש על ידי נשיאת הארגון אז, רוז ג'ייקובס, להכניס אלמנטים 'אוריינטליים' לעיצוב. בתגובה הציב מנדלסון שלוש כיפות שטוחות מעל שער הכניסה למתחם. בכל פעם שנשאל עליהן, הוא כינה אותן בלגלוג: "החזה של ג'ייקובס". על הבניין, כשכבר עמד על תילו אמר: "איש לא יוכל להתאכזב אם יתייחס אליו לאור הפשטות המחמירה ושלוות השקט של היצירות הרוחניות האדירות של חלק זה של העולם ־ התנ"ך, הברית החדשה והקוראן."

באותה תקופה עמל מנדלסון על פרויקטים רבים. בתל אביב תכנן את המבנה הראשון של מכללת מקס פיין, שהוקם בשנת 1931 בגבול מתחם הנפט ושכונת הרכבת (שכונת העגלונים). "אני אוהב את ארץ ישראל וקורא לעצמי הילד האמיתי שלה", כתב לידידו קורט בלומנפלד ב-1933, עוד קודם שבא לארץ. "כל עבודה שעשיתי, ובעיקר ההתפרצויות הלא-ריאליסטיות במתווים ובמושגים, שאבה את כוחה מן הפשטות התנ"כית המגשימה את עצמה וחובקת עולם ומלואו בעת ובעונה אחת. אני יודע שהאיכות שאיננה ניתנת לחיקוי של המבנים הראשונים שלי שואבת ממקורות יהודיים. בשנות נעורי המוקדמות הייתי מודע לכך ומודעות ממוקדת זו גרמה לי לראות את הצורך בציונות. הציונות הפכה לגבי הדרך היחידה למצוא את עצמי ולהיות יצירתי במלוא מובן המלה."

מילדות בגרמניה למגדל איינשטיין

אריך מנדלסון נולד במרס 1887 באלנשטיין בגרמניה (כיום בפולין), למשפחה יהודית. אימו הייתה כובענית ולאביו הייתה חנות. תחילה, בלחץ אביו, למד כלכלה ומשפטים באוניברסיטת מינכן מאחר שאביו טען כי אדריכלות "אינה מקצוע של יהודים". אך מנדלסון הצעיר, שהתמלא בחזיונות אובססיביים על צורות ובניינים, התעקש לממש את חלומו. לאחר שנתיים של לימודי משפטים החל ללמוד ארכיטקטורה באוניברסיטה בברלין. עם סיום הלימודים בשנת 1912 החל לעבוד כאדריכל עצמאי במינכן.

ב-1915 התחתן מנדלסון עם לואיז מאס שהיתה אז בת 20. הוא התאהב בה עוד כשהייתה בת 16 ועד יום מותו כתב לה 1200 מכתבים, עליהם כתבה לואיז בזיכרונותיה: "ארכיטקטים חושבים שהם משאירים משהו נצחי. המבנים שלהם בנויים מאבן ופלדה אבל גם הם מתפוררים ונעלמים... החותם שאריך השאיר הוא הסקיצות העתידניות שלו, והמכתבים שלו אלי". לואיז הייתה צ'לנית יפיפייה ממעמד גבוה, בת למשפחת יהודים אמידה סוחרי תה, אשת חברה נחשקת ומוכרת, צעירה מאריך בשמונה שנים. בשנת 1919 נולדה בתם היחידה אסתר. את חייה הקדישה לבעלה, ובמכתביהם דנו בעבודותיו ובתהפוכות העולם אותם חוו יחד. במלחמת העולם הראשונה התגייס מנדלסון לצבא הגרמני ושירת כנהג אמבולנס בחזית הרוסית. מלחמה זאת הותירה בו צלקת נפשית והוא נשבע לא להיות מעורב במלחמות עד סוף חייו: "מיליונים רצים למלחמה שבסופו של דבר תטרוף אותם."

באמצעות אשתו לואיז פגש את הצ'לן הרברט פרוינדליך ואת אחיו ארווין פינלי פרוינדליך, שהיה סגן מנהל מכון קייזר וילהלם בברלין. יש לציין כי המכון היה מעורב במחקר מדעי נאצי. ולמרות זאת פנה למנדלסון היהודי. ארווין ביקש ממנו לבנות מצפה כוכבים כדי להוכיח את תורת היחסות של איינשטיין היהודי. המגדל נבנה בין השנים 1921-1920 והחל לפעול בשנת 1924. לאחר השלמת הבנייה לקח מנדלסון את אלברט איינשטיין לסיור בבניין וזה פסק כי המבנה 'אורגני'. מנדלסון עצמו היה יותר נדיב במלים ואמר שהוא תכנן את המבנה בעקבות דחף לא-מוסבר, וכי המגדל הגיח מתוך "המסתורין הסובב את היקום של איינשטיין". זכייתו של אלברט איינשטיין בפרס נובל הוסיפה רבות למוניטין של האדריכל הצעיר. המבנה הצליח לשרוד את ההפצצות האוויריות של בעלות הברית מאחר שצורתו הייחודית גרמה לכך שהדף הפצצות, שנחתו סמוך למגדל, חלף סביבו ולא פגע בו.

בשנת 1921 איבד אריך מנדלסון את אחת מעיניו בעקבות מחלה. באותה עת פגש זלמן שוקן את האדריכל הצעיר. שוקן התרשם עמוקות מספר הסקיצות של מנדלסון ובעיקר מסגנונו הפשוט, הנקי והפונקציונאלי, ומתכניותיו הנועזות, ושכר את מנדלסון לעצב את חנויות העוגן של רשת שוקן בערים נירנברג, שטוטגרט וקמניץ.

בעקבות הצלחתו של 'מגדל איינשטיין' שנבנה ב-1925 החלו לזרום למשרדו של מנדלסון עבודות רבות והוא שקע בעבודה. לואיז ניצלה את הזמן ונסעה לנופש בעיירה אנגדין באלפים השווייצריים: "בגובה של 2,000 מטר מעל אדם וזמן, רק אני והצ'לו שלי ותחושת החופש". היא שהתה שם מספר שבועות ופצחה ברומן שלה עם המחזאי והמהפכן היהודי-גרמני ארנסט טולר: "הייתי אבודה בתוך קשר גורלי בינינו". כשהסתיימה החופשה הסתיים גם הרומן. בשנת 1929, בעודה מתגוררת בלונדון נודע לה שטולר התאבד בתלייה במלונו בניו יורק. "לא יכולתי לחלוק את צערי עם איש", כתבה. הרומן יצר קרע גדול ביחסיה עם בעלה אך אריך החליט לפתוח איתה דף חדש ולבנות לה את בית חלומותיה בפרבר הבורגני רופנהורן על שפת אגם שטוסן בברלין. הוא תכנן את המבנה, עיצב את הרהיטים ואת כלי האוכל, את שמלות הערב שלה ואף סט תכשיטים שלם. "אריך היה חייב שתהיה לו שליטה מלאה", כתבה לואיז. בצדו השני של האגם גר כנר חובב בשם אלברט איינשטיין שמדי פעם הגיע בסירה שלו לנגן איתה. הבית היה עצום בגודלו (כ-4000 מ"ר), יפהפה, בעל פרופורציות מושלמות ומצויד בטכנולוגיות הכי מתקדמות באותה תקופה. הבית החדש הפך למקום מפגש עבור כל חבריהם, ביניהם זלמן שוקן, ד"ר חיים וויצמן והעיתונאי קורט יהודה בלומנפלד. יש צילומים ישנים בהם הם נראים כולם יושבים על המרפסת הצופה לאגם ומעשנים להנאתם בעוד לואיז מנגנת להם בצ'לו. המשפחה הספיקה להתגורר בבית החלומות שלוש שנים בלבד. במרץ 1933, ביום הולדתו של מנדלסון וזמן קצר אחרי עלייתו של היטלר לשלטון, עזבו את ברלין והחלו את נדודיהם בעולם. לואיז לא הרגישה צער בעוזבם את הבית ומאוחר יותר אף כתבה: "תקופה חדשה מתחילה ללא מעמסה של רכוש כלשהו". הבית הוחרם יחד עם כל תכולתו אבל נותר עומד על תלו, מרשים ומעורר השתאות עד היום. כיום על הבית קבוע שלט הנצחה מטעם עיריית ברלין לזכרו של אריך מנדלסון.

הפרויקטים בארץ והמעבר לאמריקה

זלמן שוקן עלה ארצה בתחילת שנת 1934 והוא הזמין את מנדלסון לתכנן בשכונת רחביה את וילה שוקן, ביתו הפרטי, ואת מבנה הספרייה, שבו ישכנו אוספיו הפרטיים. את הווילה בחר מנדלסון להקים בנקודה הגבוהה ביותר של המגרש, מול הרי ירושלים. באותה תקופה נחשב הבית ליוקרתי ולמודרני ביותר מסוגו. פעלה בו מערכת מיזוג אוויר מהראשונות בישראל שנועדה להגן על הספרים יקרי הערך שבספרייה המפורסמת ששכנה בו. משפחת שוקן התגוררה בבית תקופה קצרה ואחר כך הוא שימש מעונם של קציני הצבא הבריטי. שנה לאחר סיום בניית וילה שוקן הגיש מנדלסון תכנית בנייה של בית החולים בהר הצופים. בניית בית החולים הסתיימה בשנת 1938 ומנדלסון כבר היה עסוק בתכניות בניין בנק אנגלו-פלשתינה שהוקם ביוזמת השלטון הבריטי, אותו החל לתכנן ב-1937. כשהבנק נחנך, השתאו תושבי ירושלים למראה 'גורד השחקים' הראשון בעיר, שהתנשא לגובה שבע קומות ועמד בשורה אחת עם בניין ג'נרלי ובניין הדואר המרכזי ברחוב יפו. עם חנוכת הבניין נכתב בעיתון 'דבר' כי עיתונאי ירושלים שהוזמנו לפתיחה "נהנו למראה הרחבות והנוחות והטעם הטוב, הנשקפים בו מכל פינה."

לאור הישגיו בארץ ראה אריך מנדלסון את עצמו כמי שראוי שיקבל את תכנון האוניברסיטה העברית, ובהחלט ראוי לקבל את ראשות המחלקה המנדטורית לעבודות ציבוריות (DPW). הוא שאף להשאיר חותם בנוף ארצנו אבל מבוקשו לא נענה והוא נאלץ לראות כיצד הבנייה בארץ הולכת ומדרדרת: "אני חושש שהקווים המיוחדים של הנוף (של הארץ) משתנים ומעוותים על ידי בניינים ללא כל קנה מידה או הבנה. אני מרגיש כמו ירמיהו, פגוע בנשמתי."

בשנת 1942 כשעננת פלישת הגרמנים גם לישראל כיסתה את הארץ החלו לבנות ביצורים בכרמל ומראות האימה ממלחמת העולם הראשונה שבו אליו. אריך מנדלסון החליט לעזוב את הארץ והיגר לארה"ב. הוא לימד אדריכלות באוניברסיטת ברקלי ואף סייע לצבא ארה"ב לבנות דגם של כפר גרמני שישמש לתרגול הפצצת ברלין. בשנת 1945 פתח בסן פרנסיסקו משרד אדריכלות והמשיך לתכנן מבנים, בעיקר בתי כנסת בשביל הקהילה היהודית.

אריך מנדלסון נפטר ב-15 בספטמבר 1953 בגיל 66 ונקבר בסן פרנסיסקו.